[אזהרה- פרק יכול לעורר טריגר לאירועי 7 באוקטובר, ניתן לדלג] מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 68

07/07/2024 119 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 67



לא לוקח זמן רב עד שאני נפגשת עם הדרגון הראשון שגופו מורכב מחיות שונות, כולו שיניים וטפרים.
הוא מזנק לעברי כמו קנגורו ועיניו מביעות מבט אטום.
אולי במצב אחר זה היה מצחיק.
אני מניפה את החרב שלי בתנועת קשת רחבה ואז מכה קדימה – כך היא נכנסת לתוך העור העבה של הדרגון.
הוא מיילל מכאב וזעם, אבל אני לוחצת ומעבירה את הלהב עמוק יותר ויותר, עד שהוא נשאר ללא רוח חיים ונופל על הקרקע.
אין זמן לחגוג, נשארו שלושה.
הבעיה היא שהדרגון-קנגורו החמוד נהפך מייד לגוש קרח והחרב שלי תקועה.
טוב שהבאתי איתי עוד אחת.
הדרגון השני שמורכב מחיות שונות מסתער עליי במבט זועם.
אינני מרגישה אשמה, זאת בהחלט הייתה הגנה עצמית.
אני מתחמקת וקופצת לאחור בכל תקיפת טופר, אך כשהוא מתעייף לרגע אני תוקפת קדימה בעזרת החרב שלי וחודרת איתה אל החזה שלו.
דם כסוף זולג מהפצע והוא מתמוטט בצרימה גרונית ונהפך לגוש קרח.
עד שאני חושבת על שליפת הפגיון, הדרגון השלישי בעל המטה עם כדור הקוצים שואג, מסתער עליי ודוחף אותי לאחור במהירות ובאכזריות שמפתיעה אותי, מפילה אותי על גבי וגורמות לי לסחרחורת.
הדרגון מכה בטירוף לכיוון ראשי ואני בקושי מצליחה להתחמק בגלגולים לצדדים מפגיעות הקוצים.
עוצמת הפגיעה שלו בי זעזעה את ראשי וקשה לי להתרכז כדי להתייצב.
לפני שאני יכולה להתאושש, הדרגון הרביעי בעל קרדום הקרב מצטרף למערכה והם תוקפים במקביל, תנועותיהם מתואמות ובלתי פוסקות.
אני קמה ונלחמת בחזרה עם כל מה שיש לי, אבל זה לא מספיק – בעל המטה עם הקוצים מפיל את הפגיון מהיד שלי ושולח אותו בבעיטה על פני האדמה.
"לא!" אני צורחת, אבל הקול שלי נבלע בשאגות הניצחון שלהם.
הם משתלטים עליי, מכריחים אותי לרדת לקרקע ומצמידים אותי אליה.
הטפרים שלהם חופרים בבשרי ואני נאבקת, אבל זה חסר תועלת.
כמו שתיארתי לעצמי, לא יהיה קשה לדרגונים להתגבר עליי, ועד מהרה אני מוצאת את עצמי אזוקה בידיי ובצווארי באזיקי ברזל המחוברים לשרשרת.
כשאני שוכבת שם, חסרת אונים ומרותקת לאדמה הקרה, אני מקווה שההקרבה שלי תקנה לקרולינה ולאטרמיס מספיק זמן כדי לברוח.
טוב שזאת אני ולא קרולינה.
אני עוצמת את עיניי ומתפללת לשלומם, בשעה שהדרגונים מעמידים אותי בגסות.
הגדול בעל ראש התנין מושך את השרשרת מעט קדימה "פקחי עיניים ולכי אחרינו, שפחה. יש לנו טיול לילי לעשות".
"לאן אתם לוקחים אותי?" אני צועקת ומושכת באזיקים.
"לאדונית החדשה שלך, ואם תישארי בחיים- לא תהיי לבד" אומר המקורנן בעל המטה ומרביץ על האוויר הצמיד לגבי כדי שאתקדם.
אני מצייתת ושואלת "איזו אדונית?".
יש לי ניחוש, אבל הדבר המשמח אותי יותר שזה אדונית ולא אדון – זה לא קווין ולא גלאהד.
"את תראי," עונה המקורנן בעל המטה. "ולא כדאי לך להתנגד בדרך, הבגדים שלך ייקרעו- וזה חבל, קר במקום אליו נלך ואין בגדים להחלפה".
אני נועצת בו מבט מצמית אבל מקשיבה לעצתו.

כשאנו מתחילים לעלות בהר אני מבינה שאיננו בכיוון אלריה, טמריה הבירה או אפילו יאלדורי.
"למה דווקא אני?" אני ממשיכה לשאול תוך כדי הליכה.
"את הראשונה שמצאנו היום," אומר הגדול בפשטות "ויש לגבירה פתיל קצר".
נראה שלא אצליח לחלץ מהם עוד הרבה מידע לכן אני משתמשת בצד העסקי "האדונית משלמת למשרתות כמו שצריך?".
"כמובן, היא משאירה אותן בחיים" אומר בעל ראש התנין וצוחק.
"ומה דעתכם על חופן ש"ז בתור תשלום תמורת שחרורי?" אני שואלת.
למרות שהתשובה ידועה לי, תמיד יש תקווה.
הדרגונים מתפקעים מצחוק והגדול מצהיר "יש לנו אין-סוף ש"ז".
הנה הלך לו הרעיון הזה "זה מרשים ממש! איך הצלחתם להגיע למעמד כזה?".
אני אוספת את הפרטים שידועים לי על אותה אדונית: גבירה בעלת פתיל קצר עם כמות בלתי מוגבלת של ש"ז, גרה בהרים ויש לה ילדים כאלה.
"היא בטח גאה בכם מאוד!" אני משבחת שוב.
"תלוי את מי אנו מביאים" אומר הקטן בעגמומיות.
"אז אולי כדאי שתגידו לי מה היא מחפשת, כדי שנוכל להבין מראש אם אני עונה על הקריטריונים שלה ולא תיענשו אם אני לא אהיה מספיק טובה בשבילה" אני מבקשת.
"האדונית שלנו מחפשת בני אנוש ממושמעים שישרתו אותה כי אין לה מספיק כרגע.
אז נראה שהדבר היחיד שאני צריכה לעשות הוא דווקא לא להיות ממושמעת.
במחשבה שנייה – התנהגות כזאת עלולה להוביל למותי.
"בני אנוש ממושמעים הם מצרך נדיר," אני ממשיכה לברבר. "באמת קשה למצוא יותר מקומץ אנשים איכותיים".
בכל ההרפתקה ההזויה שיש לי – ההנחה הזאת נכונה ביותר.
"אם כך, כדאי לך להתנהג טוב בהתאם לפקודות- כשיקראו לך," אומר בעל המטה המשונן. "עד כמה שאנחנו יודעים – את השביעית בתור".
"שביעית בתור למה?" אני לא מבינה.
"לבדיקת טיב השפחות והעבדים," הוא משיב. "אבל התורים נגמרים מהר, אם לא תהיי מספקת לאדונית…".
אני כבר יכולה לנחש דבר או שניים שיקרו במידה וכבר לא יהיה מקום עבורי.
"אם לא תתאימי- בזכותך יהיו לנו עוד אחים ואת תישארי כאן לתמיד לעזור למצוא עוד זהב" אומר הגדול.
כשאני מבינה את כוונתו בא לי להקיא אבל אני שומרת על שתיקה.

כשאנו עוצרים במדרגה גבוהה של ההר השמש מבצבצת בשמים וגושי הקרח סביבנו מנצנצים.
מחזה יפה באירוע מצמרר.
פתח גדול של מערה נראה ממול ואני שומעת צרחות, זעקות וגערות גרוניים.
"פנימה, שפחה!" אומר הדרגון הגדול ודוחק בי.
אני נכנסת למערה וקופאת בסף, לא מקור אלא מאימה.
המערה נפתחת לאין סוף מנהרות כשמדרגות מובילות מאחת לאחרת, מי ביצה בהם דרגונים שוחים מתחת למדרגות.
לאורך המנהרות דרגונים וחצאי-דרגונים גוררים אסירים כמותי אל תוך תאים.
במקום אחר אסירים נושאים על גבם סלעים כשדרגונים עם שוט מאחוריהם.
מרחוק נשמעות צרחות ומכל מיני כיוונים קריאות לעזרה.
המנהרה הרחוקה ביותר מוארת באור יקרות לבן-מנצנץ.
"את רוצה שנגרור אותך?" מאיים הגדול.
אני מצליחה לגרום לעצמי להתקדם בשתיקה.
"טוב מאוד! המשיכי כך ונגיע לתור" הוא משיב.
אני בוחנת את הסביבה ומנסה למצוא רמזים למה לכל הרוחות קורה כאן ואיך אוכל להימלט.
אנו יורדים בגרם מדרגות שיורדות למטה וחדרים עשויים מסלע ומסורגים בסורגי ברזל נראים בכל עבר, צעקות נשמעות מהם אך אני שומרת בקושי על שתיקה.
"תרצי לבקר בחדר כלשהו?" שואל בעל המטה.
"יש לכם המלצות?" אני מצליחה לשאול.
"כולם נהדרים, אלה החדרים של אלה שהאדונית עדיין לא ראתה אותם, הם מחכים לזמנם," מסביר הגדול. "רוצה לראות אחד?".
"אולי אחרי שאצליח לעבור את תהליך הבחירה," אני עונה. "בכל זאת, לא היינו רוצים שפחד יגרום לי לתפקוד לקוי אצל האדונית".
זה שקר, אני כבר מבועתת ובפאניקה.
הם צוחקים ואנו ממשיכים לתוך מנהרה היורדת למטה, המקום קריר ביותר ואני מנסה לחבק את עצמי ללא הצלחה.
"טוב שלא עשית בעיות," מזכיר המקורנן. "הבגדים היו נקרעים לך והיית קופאת".
אני מצטמררת ולא עונה וכשאנו מתקרבים לפתח מנהרה אחרת אני שומעת קול בכי מוכר מתחנן "בבקשה לא, אני מתאימה! אעשה הכול כדי להתאים!".
אנחנו מתקרבים לשבעה כלובים כשהקרוב אליי ריק.
מרחוק נגררת צ'יפה לכיווני ועיניה נפערות "אוי לא, גם את כאן?".
איך לעזאזל הם תפסו את הנבדלת הזאת, במיוחד כשהיא עם אחותה ליטה ששומרת עליה?
רגע.
איפה ליטה?
"צ'יפה?!" אני מתחילה למשוך באזיקים. "איך הגעת לכאן?".
כשעזבתי אותה היו לה כל כך הרבה סיכויים להתחיל חיים חדשים.
"כמוך כנראה," היא נאנחת. "ליטה ואני לכיוון עיר הנמל הרבור שם ארבו לנו כעשרה סוחרי עבדים. כשליטה ניסתה להילחם הרגו אותה – ונמכרתי לדרגונים".
"שקט!" גוער הדרגון המלווה אותה והם פותחים את הכלוב הריק.
נראה שגם ההקרבה של ליטה לא עזרה- צ'יפה לא מספיק טובה כדי לשרת כאן.
אני לא רוצה להתחיל עם הבטחות מפוצצות, אז אני עושה את מה שעשיתי עד עכשיו – מתנצלת מעומק הלב, בלי לתת הרבה לצד השני.
"אני כל כך מצטערת לשמוע" אני אומרת לצ'יפה מכל הלב ולא נכנסת עוד לכלוב.
"פנימה שפחה! וחכי לתורך!" אומר הגדול והם מתחילים לגרור את צ'יפה משם כשהיא צועקת "לא! תנו לי לנסות שוב! בבקשה!"
אני אוטמת את ליבי לצעקותיה של צ'יפה נכנסת לכלוב בצייתנות וממתינה, כמעט מאושרת שאני לא יודעת בדיוק מה קורה למי שלא נבחר.
אינני מנסה לא לחשוב יותר מידיי, וכאשר הדרגונים הולכים לאחר שנועלים את הכלוב שלי אני מבחינה בפנים מוכרות של בחור שרירי הנמצא בכלוב ליידי.
הבחור אזוק כמותי. פלג גופו העליון חשוף כמו שראיתי אותו לאחרונה, ונראה על גופו שעבר חוויות לא נעימות מאז שנפרדנו "סמי?!".
איך סמי הזה הגיע משוק העבדים של אסטליה עד לכאן?
"אלק?" הוא מתפלא כשמבחין בי. "גם את הגעת לכאן? לפחות לא אהיה לבד".
שכחתי שהוא לא יודע את שמי האמיתי "כנראה אני בחורה חסרת מזל באופן קיצוני".
"יותר מזל משיש לי," סמי מחייך בשיניים שבורות. "אני מספר שש. נעים מאוד"
"אם הוקצה לך מספר בתור, נראה שיש לך מזל מסוים" אני מעודדת.
"גם לך יש מספר- שבע. אבל זה לא משנה" הוא אומר.
"כדי שיהיה לנו מעניין בינתיים ובגלל שכשיו זה אפשרי, ספר לי על עצמך" אני מתעניינת בסיפורו של סמי סוף-סוף.
"ובכן, אני הבן של לורד גלוריוס, בעלה המנוח של סרינה הגדולה," הוא מצהיר. "הוגליתי על ידה כי דרשתי את הכתר"
אני לא יכולה שלא לפרוץ בצחוק, שכנראה היסטרי.
כל המתח והאימה שהצטברו בשבועות האחרונים משתחררים בצחוק הזה.
סמי בכלל לא דומה לסרינה וגם לא להאוזן!
כנראה הוא דומה יותר לאביו לורד גלוריוס שנרצח על-ידי סרינה, מי שגלוריוס הזה יהיה.
צליל הצחוק שלי לא מתאים לסביבה הזאת- אבל אני לא מצליחה להפסיק.
"שקט שפחה! או שתסבלי קשות!" קורא דרגון קרוב.
אני בקושי מצליחה להירגע, אבל כופה על עצמי שתיקה מלאת חיוכים "אתה הבן של סרינה?" אני מצחקקת כאילו זה מסביר הכול.
"אחד מהם, כן. מדוע את צוחקת?" הוא שואל.
"אז הכרתי את אח שלך ואת אמא שלך," אני פורצת שוב בצחוק אבל חלש יותר. "בעצם, אתה גיסי אם נהיה כנים".
עכשיו סמי פורץ בצחוק "זה מה שנקרא- ניפגש בשמחות".
שנינו מתגלגלים מצחוק עד שהדרגונים מתקרבים באיום ואנו משתתקים.
עכשיו אני ממש מבולבלת.
מדוע סרינה התעלמה מהבן השני שלה, שהרבה יותר טוב מהאוזן?
עוד שאלות שאין לי עליהן מענה…
הדרגונים לוקחים את מספר אחד – ננס קטן שנאבק בכל תוקף נגד שוביו, אבל אין לו סיכוי ולכן הוא נגרר משם.
אני מתפתה להסתכל על הדרגונים בזלזול, אבל מתאפקת ומשפילה את המבט.
"מסכן," אומר סמי ואז אומר "מה שלום אמא שלי ואחי? מקווה שהם לא כאן".
"הם… לא כאן," אני מאשרת.
"מה שלומם?" דוחק לדעת.
אני ממשיכה להשפיל את מבטי "אני לא חושבת שזה הזמן או המקום המתאימים לדבר על זה".
"יש זמן אחר? נראה לי שזאת הפעם האחרונה שנתראה" הוא מדגיש.
"אתה פסימי" אני מציינת.
"אני ריאליסט" הוא טוען טענת נגד.
"לא הייתי רוצה שהידיעה תפגע עוד יותר בסיכויים שלך לשרוד כאן," אני מבקשת. "אל תבקש ממני לומר לך מה קרה להם".
סמי מתכעס "עכשיו אני כבר לא יכול להימנע מהשאלה הזאת".
הפה הגדול והארור שלי!
סיבכתי את עצמי בכל הסיפור הזה.
"מתחוללות עכשיו מהפכות בטמריה ואלריה, סרינה והאוזן… היו בין הקורבנות של המהפכות האלה".
"מה?! מי הרג אותם?" סמי מתעצבן. "אם אצא מכאן בחיים…".
אני מנסה להרגיע אותו "מי שהרגו אותם מתים בעצמם. אין כבר במי לנקום, בגלל זה לא רציתי לגלות לך".
"מי?" הוא דורש לדעת.
עכשיו אני חייבת לחשוב על כל מילה "אמא שלך הרגה את האוזן, שד משחת בשם דוויל הרג אותה".
זה בערך נכון…
"דוויל? השד של המלך קוסטום?" מתפלא סמי.
כנראה סמי יודע יותר ממני מה הסיפור הגדול, אני חייבת לברר מה עוד הוא יודע.
"ברגע שאצא מכאן אני אהרוג את השד הזה ואת המלך" הוא מאיים. "וכנקמה על כך שגרם לחיסול משפחתי, אחנוק את הנסיכה הקטנה שלו במו ידיי!".
סמי מבצע פנטומימה מזעזעת אך דיי מרשימה של חניקה.
"הנסיכה לא קשורה לזה!" אני מייד מגוננת עליה. "חוץ מזה, היא כבר סבלה מספיק גם על מעשיו של אביה. אני לא אתן לך לפגוע בה!".
"אני לא מבין – את לא רוצה לנקום במשפחה שרצחה את משפחת בעלך?" הוא שואל בזעם.
"סמי," אני נאנחת. "שנינו יודעים שאמא שלך היא לא האישה הכי טובה בעולם, בנוסף- הנישואים שלי להאוזן היו מאולצים במקרה הטוב".
"נכון, אבל היא לא הייתה רוצחת!" הוא מדגיש. "והאוזן טיפש, סוטה וגאוותן – אבל לא מרושע!".
אינני סותרת את דבריו.
התחנונים של האוזן לפני שהרגתי אותו עולים בזיכרוני ואני מנסה להתמקד במשהו אחר, ושמה לב לכך שפספסתי את לקיחת מספר שתיים ומספר שלוש ועכשיו נלקחת מספר ארבע- אישה אנושית שחומה, אך אני רואה רק את גבה.
"עוד מעט תורי" מבשר סמי.
אני מוותרת על הבעת רגשותיי כלפיו עקב הגבתו ורק אומרת "תעשה כמיטב יכולתך, זה הדבר היחיד שעוד נשאר לעשות".
"מה עוד קורה בטמריה הבירה?" סמי שואל.
"היא הפכה להיות חלק מאימפריה שכוללת גם את אלריה. השליט של האימפריה הזאת הוא חצי-אלף בשם קווין, שבמקרה גם רוצה במותי" אני מסכמת.
"אז אחרי שהרוג את קווין בתור משרת האדונית ואשיג את האימפריה – אתנקם בשד ובמשפחת המלוכה של קוסטום" מצהיר סמי.
אני שמחה בשבילו שיש לו תודעת עתיד.
"כמו שאמרתי לך, לא אתן לך לפגוע בנסיכה!" אני מצהירה הצהרת נגד. "כך אתה רוצה שטמריה ואלריה ייראו? שחבורה של דרגונים ואמא שלהם יטילו טרור על בני האדם?".
איזה ויכוח טיפשי.
הסיכוי שנימלט מכאן כאנשים חופשיים אפסי!
בכל התמודדות מול אויביי עד הלום היה לי צ'אנס סביר לנצח או לברוח, ללחום מול דרגונים – זה חסר סיכוי.
סמי מביט במספר ארבע חוזרת ובמספר חמש נלקח- אלף יער זקן שמביע מבט מיואש.
"גם אם אותו קווין ירתום את כל צבאות טמריה ואלריה – לדרגונים יש לא מעט יתרונות עליו!" אומר סמי.
יכול להיות שזה נכון.
"ואז מה יישאר מהממלכות? שממה?" אני מקניטה. "אני מבינה שאתה מרגיש שאתה רוצה לפרק את כל העולם – אבל יש אנשים שחשובים לי, אנשים שאני לא רוצה שיהפכו לדרגונים או ימותו במכרות. אתה מונע כרגע על ידי נקמה ולכן אתה לא ריאליסט ומתנהג בצורה רגשית לחלוטין!".
החמישי חוזר ונגרר ודרגונים מתקרבים כדי לקחת את סמי "רק… תחשוב על ההשלכות של השתלטות דרגונים על הממלכות," אני אומרת לו במהירות. "כי אם תנסה לממש את התוכנית הזאת- אלחם בך בכל כוחי!" אני מנסה לא לגרום לדברי להישמע מאיימים מידיי למקרה שייבחר.
"כרגע אין לאף אחד מאיתנו איך להילחם" אומר סמי בזמן שנלקח.
"עוד יהיה," אני אומרת לאוויר הריק. "אני מקווה".

עובר זמן רב ונראה שסמי לא חוזר.
זה מתחיל להדאיג- האם הוא התקבל? הוכרז כעבד? נאכל?
שלושת האפשרויות לא מלבבות.
מחשבותיי נקטעות כשאני מבחינה בדרגונים באים לכלוב שלי.
אני מחליטה שהעובדה שסמי לא חזר היא סימן טוב.
כשהדרגונים מגיעים אני נעמדת ומנסה ליצור רושם של כבוד ואומץ.
הם פותחים את הכלוב ומושכים בשרשרת האזיקים "בואי שפחה! האדונית מחכה".
למרות ההשפלה אני מקפידה שלא להגיב אבל גם לא נכנעת לחלוטין, ומנסה לשמור על קצב מהיר בהליכה עם ראש זקוף.
הדרגונים מושכים את השרשרת בכוח ומובילים אותי למטה במדרגות המובילות למערה עוד יותר עמוקה.
עכשיו אני ממש רועדת מקור.
טוב שלא התנגדתי בדרך.
פתח המערה חסום בדלת ענקית מבטון, הם לוחשים משהו והדלת נפתחת ברעש חריקה חזק.
"היכנסי" אומר הדרגון שמאחוריי.
אני מצייתת ועוברת דרך הדלת ומייד הדלת נסגרת מאחוריי- אני נשארת לבד במערה.
זה טוב- וזה רע מאוד.
אני מסתובבת וסורקת את המערה במבטי.
המערה ענקית ומלאת קרחונים, גבישים יפהפיים, ש"ז ואוצרות ללא סוף.
אבל הדבר שהכי מושך את תשומת ליבי היא השוכנת שם, שכנראה גם האדונית- דרקונית קרח כחולה-לבנה.
אף פעם לא ראיתי דרקונים במו עיניי.
מעניין, אקסל וחבורתו נשלחו לכאן במשימה להביא ביצת דרקונים כחולה – והצליחו.
איך הם התגברו על כל הדרגונים האלה?
הנחתי שהם הביאו ביצה מקבר דרקונית כחולה, כי יש בקברים כאלה גם ביצים ומעט דרגונים טיפשיים עובדי אלילים של דרקונים מתים, עצמות, גולגולות וכל השטויות האלה.
לפחות דרקונית אחת עדיין חיה ונושמת, נחה על האדמה ומביטה בי במבט אותו אני לא מצליחה לפענח.
אם היו עוד ביצי דרקונים כחולים – הדרקונית הזאת ודרגוניה היו שומרים עליהם קרוב.
כמה דרקונים כחולים חיים בטמריה?
טוב, זה לא חשוב כרגע…
הדרקונית ענקית, גופה בצבע הכחול צבוע בצבע תכלת-אפור ומכוסה בשריון קשקשים עווה עם דוקרנים בגב שכנפיה האדירות מכונסות כלפיו.
שיניה וציפורני כפותיה החדות גורמות לי לצמרמורת נוספת על הצמרמורת של המקום ושל האוויר הקר היוצא מפיה הענקי.
שמעתי שבשונה מדרקונים רגילים המפיצים אש- דרקונים כחולים מפיצים קור מקפיא.
קסם 'אימת הדרקון' נופל עליי בטבעיות – אני כורעת על ברכיי, צורחת ללא הפסק מכל הלב עד שהאוויר נגמר לי ורגשות ייאוש ופאניקה עזים עולים בי.
"עוד שפחה" רוטנת הדרקונית בקול שמרטיט את ליבי.
"גב..רתי" אני מנסה לקום ולשמור על קול יציב למרות הקור והאימה וקדה רועדת.
"אמרי לי, שפחה, מה שמך?" שואלת הדרקונית בקול אדיש.
אין טעם לשקר "שמי איילקס, גברתי".
"אם כך, השפחה איילקס," שואלת הדרקונית באדישות. "מדוע את חושבת שאת מתאימה לשרת אותי?".
"גברתי, למה שאני חושבת אין הרבה השפעה על ההחלטה, שנתונה בסופו של דבר בידייך," אני מתחנפת ומפרטת לה את מה שנראה לי שיתאים לעבודה כאן. "יחד עם זאת, אני כן אספר לך שאני חזקה – פיזית ומנטלית, מלאת רצון ללמוד, חרוצה ובעלת ראש פתוח. בנוסף, אני צייתנית ומסוגלת לשמור על סודות".
הדרקונית קמה, צועדת אליי ושולחת לכיווני כף-רגל משוננת.
אני הולכת למות!
זה הסוף שלי!
"האם תסכימי להרוג כדי לזכות במשרה?" שואלת הפעם הדרקונית בהתעניינות.
אני שואפת אוויר כדי להירגע ומזכירה לעצמי שהסכנה בהחלט עדיין לא חלפה.
שוב פעם זה קורה – חיי או חיי מישהו אחר.
טוב, זה קצת שונה, הפעם זה לא כליאה עם סיכוי קלוש לברוח.
מה שהיא ביקשה שאעשה לא יהיה כדי לזכות במשרה- אלא כדי לשרוד "מה שתחשבי לנכון, אני אבצע בצייתנות מלאה!".
"את זה עוד נראה" היא מחייכת ואז קוראת "הביאו אותו".
דרגונים מובילים שני גבישים גדולים, ידיו ורגליו של סמי תקועות בכל אחד מהם "את תחליטי אם בן האנוש הזה יחיה או ימות בייסורים".
"יחיה?" אני מבולבלת. "חשבתי שאני אמורה להרוג אותו".
"אם הוא יחיה – לא תזכי במשרה" היא מסבירה.
אז זה או סמי או אני "ואיך אני אמורה להרוג אותו?".
"פשוט ביותר," אומרת הדרקונית. "אני היא זאת שאהרוג אותו – על פי דברייך".
מהרמזים שאספתי עד כה, כישלון משמעותו ייסורים איומים במכרה – לא מוות.
לעזאזל!
למה אני תמיד זאת שצריכה להחליט החלטות כאלה?
אם אסרב להרוג את סמי, כנראה ששנינו נחווה את אותו גורל.
אם אבקש ממנה להרוג אותו, רק הוא יסיים חייו.
כרגע אני לא מעריכה מאוד את החיים שלי עצמי, אבל החשבון הוא פשוט "תהרגי אותו."
"לא!" הוא צועק. "אני אציל אותה! אני נשבע!".
אני פונה אל סמי, מבולבלת יותר ממקודם "תציל את מי?".
"את הנסיכה לוסי, אני יודע איפה היא יכולה להיות" הוא צועק.
התחמן הזה!
הוא עבד עליי קודם וניסה לדלות ממני מידע!
מה עוד הוא יודע?
הדרקונית מביטה בנו בשעשוע.
אני מנידה בראשי לשלילה.
אינני סומכת כלל על סמי בכל מה שקשור לנסיכה וסביר מאוד להניח שקווין כבר תפס אותה "זה לא משנה," אני פונה שוב לדרקונית. "אמרתי לך מה הבחירה שלי – תהרגי אותו".
"תחשבי על זה!" צועק סמי. "אני יכול להיות המלך במקום קווין".
אני מעמידה פנים שאני לא שומעת אותו.
גם אם איכשהו נצליח להפיל את קווין מהכס, אני לא בטוחה שסמי יהיה הבחירה הנכונה- הוא מונע יותר מידי על ידי רגשותיו.
"גבירתי?" אני אומרת לדרקונית וקדה. "בחרתי ולא יצליחו לשנות את הבחירה שלי. אני רוצה לשרת אותך בנאמנות".
הדרקונית מחייכת "כרעי ברך והישבעי".
אני מהססת, אולי כוחות על טבעיים יהיו מעורבים בשבועה הזאת.
באופן כללי, אני כבר לא זוכרת כמה שבועות נשבעתי בשבועות האחרונים, אבל אני מחליטה שזאת לא תהיה שונה.
"האת נשבעת, איילקס?" הדרקונית רועמת בעקבות ההיסוס.
אני כורעת ברך "אני נשבעת לך אמונים, גברתי".
הדרקונית שואפת אוויר, נושפת עליי ואני קופאת מקור, אבל כשזה נגמר אני קולטת ששיערי הפך לבן והעור שלי מנצנץ.
מה עוד זה כולל?
"את מבורכת בברכת הדרקונית ריזונטי, בת-אנוש," מכריזה הדרקונית ומחייכת בשיניים חדות. "קווי שאהיה מרוצה!".
אני מנסה לא להיות מבועתת לחלוטין בגלל השינוי שעבר עליי ללא רשותי ומשתחווה "אני מודה לך, גברתי".
"ועכשיו לגביך, חוצפן" אומרת ריזונטי כשפונה לסמי "תהיה פסל מקסים באוסף הפסלים שלי".
סמי צורח כשריזונטי נושפת עליו אוויר קר ואני עוצמת את עיניי, וכאשר הצרחות נפסקות אני פוקחת אותן ומגלה שסמי נעשה לפסל מקרח.
רק עכשיו את שמה לב שחלק מגושי הקרח שמסביב לי מלאים בדמויות שונות.
ריזונטי פונה אליי שוב "אז, במה לדעתך את יכולה להועיל לי, משרתת?".
"שמעתי מהדרגונים שהביאו אותי לכאן שאת זקוקה למשרתים צייתנים. כבר ציינתי בפניך את המעלות שלי והצגתי את נאמנותי. אעשה מה שתדרשי ממני!"
ריזונטי מחייכת "אם כבר הזכרת את ילדיי- האם תעמדי בהחלטה מי יעונה על ידיהם ומי לא?".
מבחן נוסף.
נהדר…
החלטות כאלה יישאבו כל שמץ של אנושיות שנותר בי.
"הייתי חושבת שתפקיד כל-כך חשוב יתאים לך גבירתי," אני מנסה להתחמק. "אבל אם תחליטי להטיל אותו עליי, שיפחה מתלמדת, אחשיב זאת ככבוד גדול!".
"הביאו את המבחן הסופי" מצווה ריזונטי.
הדרגונים גוררים שני דמויות שמוכרות לי ביותר, שניהם באזיקים כמוני – צ'יפה וחאן.
חאן מביע מבט מופתע – כנראה לראות אותי בחיים.
איך חאן הגיע לכאן? מה הוא חיפש כאן?
עוד ועוד שאלות, לעזאזל!
לוקח להם כמה שניות עד ששניהם מביעים מבט מבועת כשמביטים בשינוי שחל בי ומבינים את משמעותו.
"מי יתייסר ומי יהיה עבד במכרה?" שואלת ריזונטי.
במחשבה ראשונה זה ברור – חאן התנקש בי ואני מחבבת יותר את צ'יפה.
יחד עם זאת, אני עדיין זקוקה לחאן כדי שיאסוף צבא נגד קווין.
בנוסף, אם לצ'יפה היה את אחותה ליטה שהיא חזקה יותר מחוליית חיילים, זה היה יכול להטות את הכף לטובתה – אך ליטה לא בין החיים.
במחשבה נוספת, צ'יפה צעירה מלאת מרץ שמורגלת בעבודה קשה – ומאוד ינחם אותי לדעת שחאן סובל על בגידתו.
"היא למכרה והוא לייסורים," אני קובעת, מסבה את ראשי ומתנתקת מכל רגש.
חאן זועק במילים לא מובנות ושניהם נלקחים.
ריזונטי מגחכת "עמדת בזה טוב, משרתת, חשבתי שתגלי יותר רחמים".
רחמים הם לא מותרות שאני יכולה להרשות לעצמי כרגע "את מחמיאה לי, גבירתי".
"עכשיו קחי אבן והשחיזי את שיני!" מצווה ריזונטי. "היזהרי, סדק אחד ואת בתוך הבטן שלי".
אני מצייתת בשקט, בוחרת אבן משוננת ומתקרבת אל הדרקונית, מודעת לעובדה שהיא יכולה להסיר את ראשי בנשיכה אם היא רק תרצה- ולמזלי הפעם אני מצליחה!
"טוב מאוד, שיפחה!" משבחת ריזונטי. "עכשיו, ספרי לי- מה קורה בטמריה?".
כנראה היא לא יוצאת הרבה והדרגונים לא מדווחים לה.
"דברים רבים השתנו בשבועות האחרונים," אני אומרת ומספרת לה על מותם של המלכים קוסטום ורייג' והשתלטותו של קווין על הממלכות.
פתאום ריזונטי צוהלת וגם מנפנפת בכנפיה, אני נופלת לאחור בבעתה "הו, זה הזמן שלי לצאת! אם סרינה ודוויל מתים – זה יהיה קל".
הלב שלי דוהר אז אני פשוט מהנהנת מסיבה לא מובנת.
"אשמח להתלוות אליך לכל מקום שאליו תלכי" אני מציעה את עצמי. "לא אוכל לברוח מכוחך האדיר".
דוויל וסרינה מנעו מהדרקונית לעלות לפני השטח?
אילו עוד כוחות נסתרים קיימים בטמריה?
"הצעתך מעניינת, איילקס," פונה ריזונטי בפעם הראשונה בשמי. "אך כדי למלוך אצטרך להיפטר מיורשת העצר, האם תהיי בעדי?".
אני מתחילה להתעצבן על העניין המוגבר של כל המעורבים בלוסי, ועל כך שבפעם השנייה היום סידרו אותי כדי לדלות ממני מידע.
אולי בעצם אני לא יודעת מספיק?
"אין לי מספיק השפעה שם למעלה," אני עונה בצניעות. "אבל אם יורשה לי לשאול, מה העניין שלך בנסיכה לוסי, גברתי?".
"חוץ מזה שהנסיכה יכולה למרוד – היא פיי קטנה," מסבירה ריזונטי. "אם אשיג את כוחה- יהיה לי כוח אדיר!".
אז לא רק קוסטום ודוויל ידעו שהנסיכה לוסי היא פיי, מעניין מי עוד יודע ולמי עוד יש את הרעיון הזה.
"אסייע במה אוכל, כמובן" אני משקרת.
"אל תשקרי לי שפחה, סופך יכול להיות כמו של הבחור הזה" היא מצביעה על הפסלון של סמי.
דמי קופא בעורקיי, למרות שלא מדובר בשינוי משמעותי ביחס לקור הקיים במערה ובליבי.
ריזונטי יכולה לקרוא את המחשבות שלי!
זה בטח קשור בברכה שהיא נתנה לי.
גם אם היא תשמע את האמת, סביר להניח שבסופו של דבר גורלי יהיה דומה לזה של סמי.
אני משתחווה עמוקות "אין צורך באיומים, גבירתי. אשמח לשרת אותך ככל יכולתי".
"מצוין," היא מחייכת בנבזות. "כי אני יודעת היכן הנסיכה- ואת היא זאת שהולכת להביא אותה לילדיי".
לעזאזל!

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 69


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
38 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך