מיס דרקולה – פרק 15
לפרק הקודם:
זה הרגיש מוזר, כאילו עשיתי דבר אסור. ההרגשה של אנדרס עליי, נושם את אותו האוויר שאני נושמת, זה הרגיש חדש ומרתק. אבל, האם מישהו שבאמת אכפת לו ממני היה כולא אותי בחדר? חוטף אותי בחשכה? מסמם אותי? הראש שלי החל להסתחרר, עד שלא יכולתי להבחין בין הרצפה לתקרה. ניתקתי עצמי מאנדרס ונשענתי על כיור החרסינה הקריר. טפטופי חום החלו להופיע על פניי ועל גופי. זה הרגיש שהידיים שלי עומדות להמיס את החרסינה בכל רגע.
״דייזי?״ אנדרס שאל, אבל לא הצלחתי להגיב. התחלתי להתנשם בכבדות, כמנסה להכניס כמה שיותר חמצן לגוף לפני שאאבד הכרה. ״דייזי?״ הוא שאל בשנית, הפעם בקול עמום, מרוחק, כאילו ניפחתי בועת אוויר עצומה וכלאתי עצמי בתוכה, מנותקת לחלוטין מהעולם שבחוץ.
אנדרס פתח את הברז והתיז מעט מים קרים על פניי, זה עזר. הבועה התנפצה ואני חזרתי להביט בו. בעוד שטיפות המים אחזו בעורי, השתדלתי שלא להקריב גם טיפות מעיניי. ״אני צריכה לישון,״ אמרתי לו.
התעוררתי למחרת בבוקר בתחושת דה ז׳ה וו; לילה עם אנדרס שהסתיים בזה שהוא החזיר אותי לחדר והכניס אותי למיטה. רק שהפעם כבר לא היה לו מה לקחת ממני. התעוררתי כדי למצוא את אנדרס ישן על שמיכה דקה שפרש על הרצפה, משמאל למיטה. תחושת המועקה מהיום שהיה עדיין לא חלפה, והרגשתי שאני חייבת לצאת מהמיטה. קמתי בשקט כדי לא להעיר את אנדרס והתקדמתי לכיוון חדר המקלחת, משכנעת את עצמי שכל מה שאני צריכה זו מקלחת טובה.
במקום לפנות שמאלה ולהיכנס למקלחת, המשכתי ישר ויצאתי מהחדר. סגרתי את הדלת בעדינות מבלי לנעול, והמשכתי לדלת ליד, לחדר של רון. מפוחדת ולא יודעת למה לצפות, דפקתי על הדלת. לא היה מענה. דפקתי שוב, ועדיין לא היה מענה. דפקתי שוב, חזק יותר, אך עדיין לא היה מענה. אבל לא יכולתי לשחרר, יכולתי להישבע ששמעתי רעשים בוקעים מתוך החדר ויש גבול לכמה מלון אחד יכול לשגע אדם בארבעה ימים. גם לג׳ק מ״הניצוץ״ לקח לפחות חודש. אז המשכתי לדפוק, מתפללת שהרעש לא יעיר את אנדרס.
״דָּה?״ שאלה אותי המנקה כשהיא פתחה את החדר. הבטתי בה המומה, מבינה שהיא כבר מסדרת את החדר לאורח הבא, מבינה שרון אינו. חזרתי לחדר וראיתי שאנדרס עדיין ישן, אז פניתי לחדר המקלחת והדלקתי את המים. במקלחת, המים החמים ירדו בעוצמה ואפשרו לי לשוט במחשבות: יכול להיות שיש רוצח בחדר שלי ברגעים אלו ממש? יכול להיות שאנדרס באמת ירה ברון? האם התנשקתי עם אדם שטרם הספיק לשטוף את ידיו מדם? ידעתי שאני חייבת לשאול אותו.
כשיצאתי מהמקלחת, אנדרס כבר לא היה בחדר. התלבשתי מהר וירדתי ללובי לחפש אותו. הוא לא היה שם, וגם עמדת הקבלה עמדה לא מאויישת. המתנתי על הספה שנמצאת מול דלפק הקבלה. לא התכוונתי ללכת לשום מקום מבלי לקבל תשובה. בזמן שחיכיתי, התיישבה לידי אישה נוספת, שכנראה חיכתה לפקיד.
״את מחכה פה הרבה זמן?״ היא שאלה, ועניתי שלא. המשכנו לחכות עד שפקיד הקבלה הגיע. זה לא היה אנדרס, וגם לא פקיד הקבלה הממורמר שעצר אותי מלהיכנס עם דייגו. האישה הביטה בי במבט של ״את היית פה לפניי״, אבל סימנתי לה שהיא יכולה לעקוף אותי בתור. למרבה הפתעתי, האישה הזו לא התעניינה לגבי חדר במלון או בשירותי הספא הנהדרים, אלא שאלה על אנדרס, ואמרה שזה דחוף.
הפקיד הביט בי והיה ניכר שהוא לא מעוניין שאני אאזין, אז הוא רכן לעבר האישה כדי לומר לה משהו בשקט. לא הייתה ברירה אלא להסיט את מבטי כדי שהפקיד לא יחשוד בי. כשהסתכלתי חזרה, היא כבר לא הייתה בדלפק, וגם הוא לא. אותה התחושה שכולם יודעים משהו חוץ ממני נעשתה מעבר לבלתי נסבלת, והחלטתי לקחת את הכוח לידיים. אם אנדרס מנסה להתחבא, אני אמצא אותו. מי שמתחבא תמיד מסתיר משהו. הוא שכח שאני תמיד מוצאת אותו בסוף.
הבטתי בחדר האוכל, בעודי מנסה לנתק כל קשר בין הראש שלי אל הבטן, שבאותו רגע רצתה פנקייק יותר מכל דבר אחר. הפנקייקים יכולים לחכות, חשבתי לעצמי, אבל מה שלא סובל דיחוי זו האישה הזו, ואנדרס. הפניתי את גבי אל חדר האוכל והבטתי במעליות בחוסר אונים, איך אני אמורה למצוא אותם?
אבל פתק קטן משך את תשומת ליבי. התקדמתי בחזרה אל הספה מול הקבלה והרמתי אותו. זה היה כרטיס הביקור שלה: דר׳ אליסיה וויילד. מבלי להישמע מתנשאת או מקטלגת, היא לא נראתה מסוג האנשים שעשו דוקטורט, אלא אם כן יש לה דוקטורט בפלסטיקה של הגוף והיא ערכה את כל המחקר שלה על עצמה. כשסובבתי את הכרטיס מצאתי את המספר של אנדרס כתוב בכתב יד. אז עשיתי מה שכל אדם אחר היה עושה, התקשרתי. ולא היה טלפון יותר טוב להשתמש בו מאשר הטלפון של הקבלה.
לפרק הבא:
תגובות (0)