קללת אדמה – פרק 89

ווואו, אז צרמט? ממש לא מה שחשבתי שהיא.
חשבתי שהכל יהיה מכוסה קרח ויהיה עגמומי ו.. אפור. לא יודעת. אבל זה בעצם היה יותר ירוק ופרחוני אפילו. במרחק ראיתי הר קרח מתנשא מעל הבתים.
"שאני אנחש..?" שאלתי את תומאס.
"המַטֵרְהוֹרְן" תומאס חייך ואז פנה להביט בי. "כן, זה המקום"
הבטתי שוב בהר במרחק. נזכרתי שתומאס סיפר לי שהוא ואבא שלו היו שם, טיפסו יחד, לפני שאביו התחתן שוב ולפני שהיה לתומאס את אחיו הקטן, רומאן, הפעוט.
תומאס אולי לא יודה בזה, אבל כשסיפר לי על הטיפוס שלו עם אביו על ההר מצופה השלג היו לו קצת דמעות בעיניים. תומאס היה טיפוס רגיש. זה גרם לי להרגיש.. אמפתיה רבה כלפי תומאס.
הוא טיפס עם אבא שלו לראש ההר. אני הייתי נוסעת לחוף הים עם אמא שלי.
הבטתי בתומאס עכשיו, שחייך והביט באופק במבט עגמומי מעט. לוקאס ואלכס התחילו להתקדם, אני והוא נשארנו מאחור קצת.
"מה יש לך?" שאלתי.
הוא לא הביט בי. "אני.. סתם, מה יקרה כשאבא שלי יראה אותנו?"
"הוא ישמח, מן הסתם" חייכתי בזהירות. אבל כשתומאס לא חייך, מחקתי את החיוך. "בחייך, תומאס, אתה הבן שלו, הוא אוהב אותך. אל – "
"והאימא החורגת שלי?" תומאס המשיך לבחון את האופק ואת את האדמה, הכל כדי לא לפגוש את מבטי. "היא לא בדיוק.. מתה עליי. ואם אני אביא עוד חברים מה.. "מחנה קיץ למוזרים" כמו שהיא קוראת לזה… אני לא יודע"
הבטתי בו רגע ארוך. ידעתי שלא כל מי שלא חצוי מסתדר עם העובדה שיש אלים יוונים ששולטים בכל, או שיש להם ילדים שמסוגלים לעשות מלא צרות.
דניאל, נגיד, הוא בחור שהבין את זה.
מסתבר שאמא של תומאס כנראה לא הבינה את זה.
הנחתי יד על כתפו ודחפתי אותו מעט. "בוא, לוקאס ואלכס כבר התקדמו"
צעדנו במהירות בניסיון להדביק את לוקאס ואלכס, אבל אחרי כמה פניות, איבדנו אותם.
"נו באמת.." תומאס הביט סביבו. "אם הם הלכו לאיבוד אני – "
"תומאס, שם!" הצבעתי לעבר עשן כחול שהסתלסל והפך לגוש קרח אדיר בעודו באוויר. שנייה אחרי זה נשמע הקרחון התמוטט חזרה לאדמה בקול נפץ אדיר. האדמה רעדה מעט.
לרגע הבטנו שנינו מבועתים במה שזה לא היה. ואז החלטנו שחייבים לבדוק את זה.
"בבקשה שלוקאס ואלכס לא עשו צרות…" התחננתי כשהתחלנו לרוץ.
אלא שהתפילה שלי לא ממש נענתה.
כשהגענו אל המקום שבו התגבש הקרחון ההוא גילינו מה יצר אותו: ענק בצבע כחול כהה שניסה לחבוט בלוקאס ואלכס.
לוקאס שלף את החרב שלו והיכה כמה פעמים. אלכס ניסה לעשות קסמים, לדבר במילים אלוהיות ו.. לא יודעת מה עוד.
תומאס תפס בזרועי ומשך אותי הצידה שנייה לפני שהענק הכחול נשף לעברנו הד קפוא שהפך את הקיר של הבית שעמדנו לפניו עד לפני רגע לקרח.
"תודה.." מלמלתי.
"מה זה הדבר הזה?!" אלכס צעק ונסוג לאחור.
"ענק כלשהו." לוקאס מלמל ודקר שוב. "לא – זוכר – את – השם"
לוקאס התחמק מהמתקפות של הענק ודקר אותו מדי פעם. תומאס שלף את החרב שלו והסתער גם הוא.
נאנחתי, שום דבר לא יכול להיות פשוט?
אחרי מתקפה ארוכה שלקחה לנו כמעט שעה, שבה אני הקפאתי את הקרח מסביב לענק, אלכס מלמל את המילה "אש" ולוקאס ותומאס דקרו את הענק בעינו, סוף כל סוף הענק הכחול הפך לאבקה צהובה והתפורר.
אנחנו, לעומת זאת, הפכנו כחולים מקור.
נראה שרק תומאס נהנה מזה.
"אח, התגעגעתי לקור הזה.." הוא מלמל. לא היה נראה שקר לו בכלל, אבל זה הגיוני. הוא היה רגיל לזה.
פרצתי בצחוק כששמעתי את דבריו, הוא מיהר להצטרף אליי.
"בוא.. נ-נ-נמצא בבקשה את הבית ש-ש-של תומאס" לוקאס רעד. "אני קופא"
אני ותומאס פרצנו בצחוק מחודש. ותומאס התחיל להוביל אותנו דרך הבתים.
לבסוף, עמדנו מול בית קטן יחסית, השמיים כבר הפכו כהים והאורות בפנים כבר דלקו.
"אני מקווה שיש לך הרבה חלב בבית, וגם מרשמלו" מלמלתי.
תומאס הביט בי בבלבול. "למה?" שאל.
"כי אני רוצה שוקו חם, טמבל!" צחקתי.
תומאס גלגל עיניים ודפק על הדלת.