הקבוצה הכחולה- פרק שני: לילה במלון.- המוות של קרינה.

דחסו את חמישתינו לשלושה חדרים. לא בדיוק דחסו אבל. אני ואמט בחדר אחד, אמילי וקוני בחדר השני, וקרינה הייתה בחדר לבד. קרינה הייתה אמורה להיות עם קולין. היא חברה שלו. כמו שאמילי חברה של קוני ואני "חברה" של אמט. אבל קולין מת. שוב הדמעות שמציפות את עייני. למרות שאמט ואני באותו החדר. קולין המת גרם בייננו לתחושת ריחוק לא נעימה. כמו חומת ברזל עבה שכזו באמצע המיטה הזוגית והגדולה שלנו. לאחר דקות ארוכות בהן אמט, ללא חולצה, לבוש רק בבוקסר מסכן, ואני, לבושה בחולצה ומכנסיים קצרים של דיסני, מרטיבה את הכרית בדמעות על אחי. אמט חיבק אותי מאחורה, ככה שהיינו מקבילים אחד לשני, נושקים אחד לשני בגופינו. הוא נשם את שיערי.
"אני מצטער על אח שלך, באמת. הוא היה אחלה גבר" הוא לחש לי באוזן, העגיל הקטן והזהוב שלי בצורת פרפר נרעד מעט. הלחישה הזו הייתה מצמררת. זעתי מעט על המיטה, כאילו מנסה למצוא מקום איכשהו שיהיה לי נוח יותר.
"לא נוח לך?" שאל והרפה ממני. קורא את מחשבותיי.
"לא, זה בסדר" מלמלתי, שומתי את ידיו בתנועת חיבוק מסביב לבטני.
"והרי אתה אמרת לפני זה שהוא זבל" מחיי דמעה. אמט נהם.
"ומה אם קרינה?! אתה ראית בכלל איך היא הגיבה?! בכלל לא הגיבה! זה היה חבר שלה, לכול הרוחות!" צעקתי, מודעת לכך שכול המלון וכנראה כול שאר מייפל סטריט שומע אותי. כולל קרינה. התיישבתי מרוב עצב, כעס ומתיחות. אמט התיישב איתי. הוא הניח את ראשי על כתפי בהנחה. עשיתי פרצוף.
"קרינה, אוי קרינה" הוא מלמל. עם חיוך ממזרי.
"אתה לא צריך להזכיר לי את הרומן הדפוק שלכם, אמט." נשכבתי חזרה. שיערי השטני התפרס במניפה על הכרית הלבנה. אמט נשכב לידי. מחזיק בידי.
"את לא יודעת מה היא עושה עכשיו מאמי. אולי היא… אולי היא בוכה עליו עכשיו?" הוא חייך חיוך דבילי. הוא תמיד יעמוד להגנת. להגנת של קרינה. היה להם איזה רומן מפגר במהלך המסע, בשביל לגרות אותי. ולהסב אותי נגד קרינה. ומה שהיה מצחיק זה שקולין, אחי לא ידע מיזה מאומה, וכשגיליתי לו את זה הוא קלט שהיא לא תוותר עליו בכזאת קלות. ושזו הצגה שמר רומנטי שלי החליט לעשות בשביל להגיד לי שהוא נחשק וזה שאני קיבלתי אותו אומר שאני משהו עילי. לא. אני לא קיבלתי את הלקח. כאיל, אני לא מסיימת אותו.
"אני יודעת שלו, הרי קרינה היא כזו בכיינית, שהייתי שומעת אותה עד עכשיו חמודי" מלמלתי. מתמסרת אל נישקותיו הקטנות שעל צווארי.
שמעתי צווחה, מכייון החדר של קרינה. תחילה גיחכי לעצמי, כאילו שהיא משעה את זה ועוד רגע היא תבוא ותגיד לנו שאנחנו דפיקום ללא לב. מי שמדברת.
אותו הרגע עבר. ואחריו עוד רגע של שקט. ועוד רגע. עד שזה שיגע אותי, קמתי ויצאתי מהחדר שלי ושל אמט. צעקותיו נשמעות כיללות זאב.
רצתי בשיא המהירות וניסיתי לפתוח את הדלת. נעולה.
"כמו תמיד" מלמלתי ובעטתי בדלת שנפתחה לי כבמטה קסם. חייכתי בספקנות. שמעתי את ההתקהלות מסביב למיטה של קרין. כול הקבוצה חוץ ממני כבר הספיקה להגיע. הצעקות של אמילי נשמעו לכול עבר. היא הייתה החברה הכי טובה שלה.
דחפתי את המעגל אחורה ונכנסתי אל אמצעו. מגלה את קרינה.מתה.