מבול של צרות שנחת עליי פרק 1

שלום
שמי ליאם ואני בן 16.5 היום ,
תלמיד בית ספר כמו כול הנערים בגילי,
לומד בכיתה יא.
חולם לעבוד כמישהו משפיע ומישהו עוזר ויעיל חברתית
וחושב שאהנה מעבודות שקשורות לחברה דיבור ויעוץ,
אני חושב שאהנה מעבודה של כעובד סוציאלי או פסיכולוג אולי מורה או מנהל.
כמובן בחירת התחום שאעשה בו תואר גם תלוי בשכר שמקבלים במקצוע,
כמובן שאני רוצה בעתיד עבודה כמה שיותר טובה עם שכר גבוה.
אני תלמיד טוב,
אני משקיע זמן רב ונותן כוחות רבים שלי על למידה למבחנים ולמידת החומר הכיתתי ובאמת חשוב לי להצליח ולמצוא את הדבר שאני טוב בו בחיים ואני יהנה ממנו גם ,חשוב לי .
למרות מה שעבר עליי ועבר עליי הרבה
וגם היום יש לי שריטה פסיכולוגית אחרי מה שעשו לי .
יש לי את השאיפה והרצון לעתיד טוב בשבילי ואני רוצה להגשים את החלומות שלי וכן יש לי חלומות משלי כמו לכול הצעירים בגילי בגיל העשרה ושנות ה20 המוקדמות .
אני נער רגיל ככול הנערים בגילי.
הייתה לי ילדות רגילה ומאושרת כמו לכולם עד שביום בהיר אחד הכול ישתנה בצורה קיצונית לרעתי וחיי נהרסו לרעה.
יש לי תחביבים כמו לכול נער אחר בגילי
אני אוהב יצירה
ובחצי שנה האחרונה החלטתי לנסות לנהל ערוץ באינסטגרם
שאני מנהל אותו בכך שאני גם חושף את עצמי ואת הסיפור הלא קל שעבר עליי,
אני מסוגל לתת דעות והצעות לפתרונות ועזרה במידת הצורך.
אולי בעתיד אם ארצה אפתח ערוץ ביוטיוב ואנסה את מזלי.
אני מתעמק בקריאה על סיפורים שונים
,מתעניין במאמרים וספרים הקשורים לפסיכולוגיה ,
מתעמק בסרטי מתח ואימה יותר מכול,אוהב גם לקרוא סיפורים כאלה .
אני מגדיר את עצמי ספורטיבי.
אני אוהב לשחק כדורסל ואני גם אוהב לעשות תרגילי כוח שונים .
אני לא אדם חברתי במיוחד .
היום למשל יש לי רק 2 חברים הכי טובים מהכיתה שהכרתי לא מזמן שאנחנו בקשר יומיומי.יש חברים נוספים שהקשר איתם טוב אך לא החברים הכי טובים.
גם בילדות לא היו לי מלא חברים,לצערי.
לאחרונה זכיתי בתמיכה והעדה מקהילת הצופים שלי באינסטגרם .
אני מקבל הרבה פירגון ותמיכה בתגובות ובפרטי.
ומאז שאומצתי שנה קודם לכן בגיל 15 וקצת חיי השתנו לטובה אך יש גם קשיים ,
פתאום יש לי עוד 6 אחים ואחיות כולם כמעט בגילי בגיל העשרה,
אספר על כך מאוחר יותר.
קשה לי מאוד להתחבר לאחרים במיוחד אחרי מות הוריי בגיל 14 וקצת.
אני נהפכתי ילד סגור יותר לסביבה ופחות בוטח בזרים לא מוכרים
,כך שאני יותר נזהר ולא רוצה ליפול קורבן שוב של מה שעשו לי בפנימיה.
אחשוף זאת מאוחר יותר.
בואו אנחנו נחזור איתכם ביחד בעצם לנקודת ההתחלה בסיפור שלי:
אני רוצה לשתף אותכם בסיפור שלי שהחל שנתיים וחצי קודם לכן.
אז בואו נחזור להתחלה :
התאריך הזה נחקק בזיכרוני לתקופה ארוכה וכנראה לתמיד
*ה25.12.2021*
התאריך הגורלי והקשוח שבו חיי השתנו אחת ולתמיד .

זה היה יום חורפי והיה גשמים וזה היה שעות ערב מאוחרות : סביב 8:30,
חזרנו מקניות לקראת השנה החדשה עם ההורים ובעצם היינו בדרך לחזור לקחת את האחיות שלי הקטנות שהיו אצל סבתא;
אחותי אלה בת 12 וארין בת 8 .
מה שבעצם קרה שהנהג שנהג מולנו היה שיכור
,עלה על ההגה ,
עבר באור אדום ,
התנגש בנו,
השמשה באוטו של ההורים התנפצה עליהם והם קיבלו את רסיסי זכוכית בפנים ובפלג הגוף העליון ועפו קדימה וקיבלו מכה רצינית בראשם,
ירד להם דם מהראש.
וההורים שלי היו רק בני 40 במותם ,
שניהם נהרגו כמעט במקום.
לי היה מזל שהייתי במושב האחורי כי למי שהיה קדימה חטף את המכה הגדולה ביותר .
ואיך אני בעצם ניצלתי?
הבנתי שהרכב עומד להתפוצץ בהתנגשות החזקה ,
בהתחלה ניסיתי לקרוא להורים שלי אמא ,אבא ,
לא הייתה תגובה,
אחר כך בכיתי אליהם ואמרתי להם אמא ,אבא קומו,בבקשה קומו,הרכב הזה יכול להתפוצץ ,ככה מרגיש לי שחייב לצאת ממנו,
אין תגובה מהם,
לא הצלחתי להציל אף אחד מהם .
אפילו ניסיתי גם לנגוע בהם ולנענע אותם קדימה אחורה בנגיעה בכתף וביקשתי שיקומו ונצא יחד מהרכב .
ואז הבנתי שאני מאבד זמן רב יקר שעלול לעלות בחיי.
והחלטתי שאני חייב להציל את עצמי כי לבזבז דק' ארוכות על לנסות להעיר את הוריי גם אותי יכול להרוג.
שחררתי את החגורה עליי ופשוט קפצתי מהרכב הזה.
במחשבה לאחור טוב שכך עשיתי כי הרכב אכן התפוצץ כ2 דק' אחרי שברחתי והתרחקתי ממנו מעט.
אני התרחקתי מהרכב ממש מאות מטרים בודדים ,פחות מקילומטר.
ואז אני הבנתי שבטוח הוריי נהרגו מאותו פיצוץ במקום .
הרכב עלה בלהבות גדולות וגם המשאית שהתנגשה בנו עלתה אש,
הנהג כמוני הצליח לקפוץ מהמשאית שלו ולא נקלע לפיצוץ לאחר מכן.
הוריי היו ללא הכרה אך נשמו מתי שברחתי מאותו רכב וכתוצאה מחבלת ראש הקשה וחוסר הכרתם לא היה ניתן להוציא אותם מהרכב לפני שהתפוצץ .
זה היה לוקח לי זמן רב מידי והייתי עצמי כך לא בין החיים אם הייתי מנסה לחלץ אותם.
הנהג מולנו הרס להוריי לי ולאחיותיי את החיים
והנהג מולנו היה מורדם ומונשם תקופה ארוכה של כחצי שנה עד שנפטר מוות מוחי ,
בעצם אני היחיד שאת התאונה הזו שרדתי ואני פה חיי ואני פה לספר לכם מה בדיוק עברתי.
להגיד את האמת מדובר בנס של ממש שאני בחיים כי מהלך אחד שגוי שלי גם אותי היה הורג כי הפיצוץ של האוטו שההורים שלי היו בתוכו יכל בקלילות להרוג גם אותי אם הייתי נישאר ומתעכב ברכב.
ואני הצלחתי להימלט משם למזלי.
מה שאני הכי זוכר מתאונה זו זה התהפכות מפחידה של הרכב והרגע שאני צריך להחליט מה לעשות והרגע של הפיצוץ שהיה כ2 דק' הליכה ממני .
מה שקרה אחרי התאונה זה אמבולנסים משטרה מכבי אש .
ישר לקחו אותי לבדיקות בבית החולים לבדוק את מצבי
ולשם גם סבתא וסבא שלי הגיעו לבקר אותי יחד עם אחיותיי
שאספר עליהן גם מאוחר יותר
למזלי יצאתי עם שיפשופים שריטות מכות קלות.
לא קרה לי נזק נוראי ועל כך אני באמת באמת מודה לגורל נשארתי חיי מתאונה הזו💯

מה בעצם קרה לאחר התאונה?
אנשים הסתובבו סביבי,
הרגשתי פחד ולחץ ממה שקרה איתי.
כמה נהגים עצרו ושאלו אותי אם אני בסדר ועם מי הייתי ברכב
ואני התחלתי לבכות שההורים שלי ברכב
והם מתו ולא היה להם סיכוי לשרוד בגלל פיצוץ הרכב .
ולי מה נותר עוד לעשות?
לא יכולתי להציל את ההורים שלי כי הייתי חייב לפעול מיידית אם הייתי מאבד שניות מהחיים זה יכל להיגמר אחרת וכן ניסיתי להעיר אותם כ2 דק' לנענע אותם מהכתף ואף אחד מהם לא התעורר ונאלצתי להחליט החלטה גורלית האם לקפוץ מהרכב
ולהציל את עצמי אחרי פיצוץ השמשות לרסיסים ומלא זכוכיות ומלא דם וההורים שלא היו בהכרה והרכב התהפך מיידית כמעט
,לי זה היה מפחיד נורא ,
בחיים שלי לא פחדתי ככה.
פחדתי ברמות שאם הרכב התהפך הוא עלול להתפוצץ יחד איתי ואז חילצתי את עצמי בכוחות האחרונות .
לא נותר לי דק' ארוכות למחשבה,
זו הייתה חייבת להיות החלטה מהירה .
חילצתי את עצמי מהריסות המכונית.
באותו הרגע הבנתי שאת ההורים שלי בילתי ניתן להציל ובכיתי והיה לי רע אבל עשיתי את זה ,שרדתי.
הבנתי:
אני צריך להציל את עצמי כי כול רגע במכונית הזו זה פצצת זמן מתקתקת שכול שנייה עלולה להתפוצץ.

מתי שהמשטרה הגיעו
שאלו אותי אם אני בסדר והכל טוב איתי .
עניתי שכן
אבל אני חושב שברתי את הרגל ואני לא מסוגל להזיז אותה נורמאלי

אני הייתי מאושפז בבית חולים כשבועיים,
התייחסו אליי טוב הצוות הרפואי,
יצאתי עם מכות יבשות , שפשופים בברכיים ובמרפקים כתוצאה מהמכה שקיבלתי מתי שקפצתי מהרכב וגם שברתי את הרגל אך יחסית הייתי במצב טוב והיה לי מזל יחסית שנותרתי חיי ומצבי הבריאותי יחסית יצא תקין עם תאונת דרכים כזו קשה,
הרגשות הראשונות שהרגשתי זה פחד,לחץ,אימה ,חוסר ודאות.
אני פחדתי שנותרתי יתום מ2 ההורים ובעצם מה יהיה איתי הלאה?
אני רק נער.
אני צריך מישהו שידאג לי.
לאן אני יועבר?
מי ידאג ויטפל בי?
מה יהיה עם האחיות שלי?
האם יפרידו ביננו אם ישלחו לאימוץ?
איך אני אמצא משפחה מאמצת בגילי המאוחר?
אני פחדתי שלא ימצאו לי משפחה ואני אשאר לבד בעולם ויופרד מ2 אחיותיי.

ואיך בעצם עברה תקופת ההחלמה שלי בבית החולים?

אני הייתי מאושפז ,
טיפלו בי ,
חטאו לי את הפצעים שהיה לא מעט דם מהם ,
יצאתי עם שריטות בעיקר בידיים וברגליים
ואף קיבלתי שיפשוף במצח כתוצאה מקפיצה מהרכב וירד הרבה דם כתוצאה מזה
אך למזלי הרב שרדתי .

סבתא וסבא שלי מ2 הצדדים באו לבקר אותי יחד עם אחיות שלי הקטנות .
וגם האח הקטן של אבא שלי הגיע לבקר אותי בבית החולים והוא בן 20
והוא בעצם הבן דוד היחיד שלי .

וכול פעם עלתה לי השאלה מה יהיה איתי ?
מה עכשיו מתי שאני לבד?
אף פעם בחיי לא פחדתי כך כמו היום הארור ההוא שאיבדתי את ההורים שלי לצערי לתמיד😔

אבל הבנתי אני ילד חזק ואני צריך להמשיך הלאה כי ההורים שלי היו רוצים שאני אחיה ואמשיך בחיי הלאה❗
אהיה נער רגיל,
אצחק,אלמד,אטייל,יצליח
,יהנה מהחיים ימצא זוגיות ועבודה טובה

אני דור ההמשך של הוריי,
הם הביאו אותי לעולם כדאי שאהיה מאושר ואני רוצה להמשיך לחיות כפי שהם רצו בישבילי בעודם חיים,
אספר לכם בקצרה על הוריי הביולוגים גם בשלב טיפה מאוחר יותר.
פשוט כך אני החלטתי לחיות כמה שיותר קרוב למה שההורים שלי היו רוצים עבורי.
אבל לצערי אני לא שמח, לרוב אף מדוכא מאוד ,
היום ב ה' מצבי טוב יותר אחרי האימוץ שעברתי כמה חודשים קודם לכן אבל אספר על כך בהמשך ,לא עכשיו,
האימוץ עשה לי מאוד טוב, גרם לי להרגיש שוב שלם שלמישהו אכפת ממני,
קיבלתי משפחה מדהימה והורים מקסימים ודואגים
ואני מודה על כך למרות שקשה לי שפתאום מ2 אחיות יש לי עוד 4 אחים ו2 אחיות נוספות בגילאים 7-21
יש משהו חיובי לגדול עם הרבה אחים אבל גם זה לא פשוט פתאום 8 אחים ואחיות .

אז ככה ברגע שהגעתי לבית החולים
פשוט בחנו אותי שאני בסדר בצורה פיזית ולא קיבלתי פגיעות גוף רציניות .
מסביב לאותו הרכב היו זכוכיות רבות שכמה מהן אף חתכו אותי
ברגל וביד אבל זה לא היה פציעות מסכנות חיים.

איך אני מתאר את תקופת השהייה שלי בבית החולים?
אני זוכר בעיקר שסבתא וסבא שלי התחילו להגיד לי אחרי כשבוע שהם רוצים להכניס אותנו למשפחה מאמצת אבל הם לא יודעים למי ואומרים שזה עלול לקחת זמן ושהם כבר חולים וזקנים ומתקשים לטפל ב3 ילדים ולא מוצאים את עצמם לוקחים אחריות לחודשים ארוכים על גידול 3 ילדים.
למען האמת הרגשתי גם זרוק ופגוע שסבתא וסבא שלי ניסו להסביר לי שלגדל ילדים בגילם זה מועקה עבורם והם רוצים להעביר אותנו למשפחה חדשה עם אופצייה קיימת שנוכל להתראות איתם.
חשוב לי לציין סבתא וסבא שלי מצד אמא בני 58 ו60
ומצד אבא בני 62 ו64,
לא כאלה מבוגרים ולא כאלה זקנים.
אני חוויתי לחץ נפשי וסטרס גבוה בזכות המשפטים ששניהם אמרו לי והרגשתי שהם סתם כך ללא סיבה מראש מסרבים שאני ואחיותיי נחייה אצלם כי מדובר באחריות והם לא רצו לקחת אותה בגילם המופלג ורוצים לחיות כבר בשביל עצמם.
הייתי בסימן שאלה מה יקרה איתי אחרי השיחרור מהבית חולים?
בעיקרון קיבלתי שם מהצוות יחס טוב ונעים ,
היה לי טוב שם .
הרופאים והאחים מוסמכים שטיפלו בי היו מקצועים ,נחמדים , מאוד עדינים איתי , שאלו אותי לשלומי מידי יום וזו הייתה עוד תקופה יחסית טובה לעומת מה עבר עליי אחרי מתי נכנסתי לפנימייה הזו ששם חיי נהרסו עוד יותר לרעה למרות שעד היום אני לא מבין למה,
בבית החולים מידי יום חיטאו לי את הפצעים, שפשופים ואף היזדקקתי לתפרים במצח
ובשפה כתוצאה מהנפילה,
קיבלתי את המכות אלה אחרי שנפלתי על מקום שהיו בו גם זכוכיות ,
המדרכה הקשה והרטובה גם ממנה קיבלתי פצעים,
למזלי במקום שנפלתי היו מעט מאוד זכוכיות ולכן לא ניכנסו לי זכוכיות לגוף ולא קיבלתי פצעים קשים.
אחרי בדיקה בבית החולים אמרו לי שיש לי נקע רציני בכף הרגל ,
זה קרה בגלל נחיתה לא נכונה על הרגל בעת הקפיצה.
כתוצאה מהנקע ביקשו ממני כחודש ימים לנהל יותר אורך חיים כמה שפחות פעיל וכך עשיתי .
דיברו איתי בגובה העיניים אנשי הצוות ,
היו נחמדים איתי ודאגו שמצבי הפיזי והנפשי יהיה כמה שיותר תקין בתקופת השהייה שלי בבית חולים וניסו להעלים לי כמה שניתן את הטראומה שחוויתי.
הצוות דאג לי שאצליח לחזור לשיגרה כמה שיותר מהר ,
זו הייתה תקופה לא קלה עבורי ,
היו לי הרבה שפשופים,שריטות ומכות כתוצאה מהנפילה וחלק מהם כאבו לי גם שבוע אחרי התאונה .

אני שהיתי בבית החולים עד לתאריך 12.1.22
ולאחר מכן במשך חודש ימים אחת לשבוע בדקו איך מצב הפצעים שהיו לי ,
גם עשו לי בדיקות על מנת שלא יווצר מצב שיהיה לי זיהום בדם כתוצאה מהמכות ,שריטות ושפשופים ותקופה ארוכה נטלתי ויטמינים לאיזון אחרי כמות דם גבוהה שאיבדתי .
עקבו אחרי הפציעות שקיבלתי על מנת למנוע גם בעיות בעתיד.
במשך שבועיים וחצי בערך אני שהייתי בשטח הבית חולים במעקב ,לאחר מכן שוחררתי במעקב.
בתקופת המעכב עוד שהיתי בבית של סבתא וסבא שלי מצד אבא.
בתקופת השהייה שלי בבית החולים אני זוכר לא הרבה,
אני זוכר שהפצעים שלי כאבו וזוכר שתפרו לי את המצח והשפה וזוכר שלא יכולתי לדרוך חודש על כף הרגל והלכתי צולע ואני זוכר מלא דם שהיה לי .
אני זוכר שסבתות וסבים שלי מ2 הצדדים הגיעו לבקר ,
דוד שלי בן ה20 עם חברתו הגיעו לבקר אותי וכמובן 2 אחיותיי הקטנות כול יום היו מגיעות אליי לבקר אותי ואספר על שתיהן מעט מאוחר יותר.
אני רק יכול להגיד שאחיותיי עזרו לי להפיג את השעמום שאותו חוויתי .
דיברנו מלא,
התקרבנו המון מבחינה נפשית,
שיחקנו במשחקי חברה ובכללי בילינו שעות רבות אחד ליד השניה.
הן מאוד דאגו לשלומי ודאגו מאוד על העובדה נפצעתי והיה לי דם אבל הן מאוד שמחו שאני בחיים ואני בסדר ואני איתן .
אני זוכר את הימים אחרי התאונה שעוד הייתי בבית חולים .
אני ואחיותיי דיברו בעיקרון הרבה על ההורים והתאבלנו גם על מותם ועל כך שאיבדנו את 2 ההורים במכה ולא אחד מהם ,שזה קשה כפליים,
זה טראומה קשה במיוחד לי ולאחותי בת ה12 שהיינו גם מתבגרים כבר .
היה לי ולאלה גם את הפחד שלא ירצו לאמץ אותנו בגלל הגיל שהוא יחסית מאוד בוגר כבר,
ילדים בגיל ההתבגרות .
ידענו שהסיכוי שארין תאומץ לפנינו גבוה יותר כי היא עוד קטנה.
אני זוכר שבימים אחרי התאונה הייתי בוכה הרבה בלילות ואיש לא הרגיע אותי ,
היה לי מאוד רע נפשית,
הרגשתי נטוש ואף נבגד, פחד אימים הציף אותי.
אנשי הצוות ניסו להרגיע אותי אבל הייתי שבור
,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הייתי בוכה בסתר.
בלילה
במיטה
בשעות החשיכה
לפעמים אף מתחת לשמיכה
אני מאוד התגעגעתי ועדיין מתגעגע בטירוף להורים שלי שהיו מעל הכול עבורי,
החברים הכי טובים שלי והיינו כול כך קרובים ,
כואב לי כול כך שאיבדתי אותם ולא זכיתי לחלוק איתם עוד רגעי שימחה, איבדתי אותם בגיל הנעורים הצעיר כמה ימים לפני שהיינו צריכים לחגוג כול המשפחה את חגיגות השנה החדשה מה שלא קרה בסוף באותו השנה בכלל😞
ואני רוצה לספר לכם במצומצם מי היו בכלל ההורים שלי:
אמא שלי הייתה בת 38 במותה,
קראו לאמי יוליה,
אמי למדה לימודי סוציולוגיה תוך כדאי שהייתי תינוק,
היא התחילה ללמוד מתי שאני הייתי בן שנה וסיימה את לימודיה שהייתי בן 5 שנים,
אמי עבדה כעובדת סוציאלית עם בני נוער לא קלים שחווים דיכאון כתוצאה ממקרי קיצון שזה יכול להיות הורים גרושים
,תאונת דרכים
,ילדים איבדו את הוריהם
,ילדים שעברו אונס וכו',
אני מעריץ את מה שאמא שלי עבדה ומה שעשתה בחייה הקצרים .
אמא שלי סיימה את הלימודים שאני הייתי בן 5 ואלה הייתה בת 3
והיא סיימה אותם בהצטיינות .
היא הייתה אישה בריאה,תוססת,פטפטנית ,
חייכנית,
מנומסת, מאוד נעימה,אהבה תמיד לעזור לאחרים ,שמה אותי ואת אחיותיי ובעלה לפני עצמה ,
היא הייתה אוזן קשבת ממש טובה עבורי ועבור אחיותיי הקטנות,
היא עשתה הכול בשבילנו,
היא הייתה בגדול אמא לביאה וחזקה ואני מעריך אותה מאוד ואוהב אותה והיא תמיד תהיה בליבי.
היא הייתה אמא מגניבה דואגת,תומכת,עוזרת ותמיד נתנה לי עצות ונהגה לחבק אותי מתי שהיה לי רע ועצוב ,
לעיתים קרובות מאוד יכולתי לדבר איתה על הכול,
היא הייתה בישבילי באמת כמו חברה
,לא היו לנו כול כך סודות אחד מהשני,
ואני שמח מאוד שהצלחתי להכיר את אימי ולהנות 14 שנים ממנה.

אבא שלי היה בן 40 וקצת במותו,
ממש חודש לפני התאונה חגגנו לו את יום ההולדת ולא האמנתי בחיים שזה יכול להיות יום ההולדת האחרון נחגוג יחד כמשפחה,
לאבא שלי קוראים דניס
אבא שלי הוא למד פסיכולוגיית הנפש ועבד כפסיכולוג נוער כ-14 שנה .
התנדב במשך 3 שנים בנעוריו עם ילדים בסיכון.
אבא היה אדם נחמד, אהב לבשל ולאפות והוא עשה את זה ממש טוב עם הרבה אהבה ומיומנות ,
אבא שלי מאוד כיפי,אנרגטי ברמות,
כול סוף שבוע היה לוקח אותנו למקום אחר לטיול,
הוא נהנה נורא לעזור
,הוא נתן לי הרבה שיעורי חיים בידע הרחב שיש לו,
הוא היה גם מרצה באחד מהאוניברסיטאות פעמיים בשבוע כ-7 שעות בשבוע והעביר שם הרצאות שקשורות לפסיכולוגיה של הילד – נער
הוא גבר חכם,עדין נפש,נעים ,מאוד פגיע נעלב מהר,
אבא שעושה הכול עבור אושר ילדיו,
אבא ;
אני שמח שהצלחתי להכיר בך במשך 14 שנים,
אתה האבא הטוב ביותר שהצלחתי לבקש לעצמי ואני עצוב שכך זה ניגמר ואני רוצה להודות לך על הילדות הטובה והנעימה שאתה ואמא הענקתם לי בילדות
אבא שלי היה אבא אנרגטי,פעיל, כיפי,אדם שיחה מגניב
,יכולנו לדבר פתוח גם על הנושאים שבדרך כלל ילד והורה לא מדברים,

אני מתגעגע אליו בטירוף ,
מקווה שיום אחד אני יזכה שוב להיפגש עם ההורים שלי בגלגול הבא .

קשה לי כול כך שאיבדתי את ההורים שלי שהיו קרובים אליי והיו כול כך חשובים עבורי ,
זה גם רק זה טראומה וסדק גדול בנשמה שנותרתי בעצם יתום בגיל 14 וקצת,
רק באוגוסט חגגתי 14
ב12 באוגוסט.
4 חודש ו11 יום אחרי ניכנסתי לתאונה ששינתה לי את החיים
ותאונה שלקחה לי את האנשים הקרובים ביותר עבורי: ההורים שלי.

אני נוטע הרבה לרחף במחשבות עם עצמי,
אני ניזכר במה שעשינו יחד וזה עושה לי טוב לתקופה קצרה עד ששוב משבר ופחד
אני לא הצלחתי לעקל עד הסוף שאני בעצם יתום,
ולהגיד את האמת אני בשוק ;
אני בשוק שהאנשים הקרובים ביותר בחיי נהרגו
,נירצחו על ידי נהג שיכור שהרג אותם עם טמטום שלו.
אני מקווה שעכשיו טוב לכם שם למעלה ויום אחד תחזרו אליי לחיים שלי בגלגול הבא שלכם אולי אפילו כילדים שלי?

ומה בעצם אמרתי בהלוויה של ההורים שלי?
כול מה שאמרתי מעלה רק הוספתי את המשפטים הבאים:
למה אנשים חפים מפשע נהרגו בגיל -38 ו- 40 ?
במה ההורים שלי פשעו שככה הם סיימו את חייהם בתוך רכב עם מלא עשן?
זה לא הסוף שאני איחלתי להוריי וכמובן אני מקווה שלא כאן הכול גם יגמר❗
אני מקווה שניפגש שוב 🙏
מגיע לכם יותר ❗
ואני אוהב אותם ברמות ומקווה שהם יחזרו לתיקון בגלגול הבא כי החיים שלהם לא היו צריכים להיגמר בצורה הזו:
במוות
במיוחד בגיל הזה😞
אני מעריך אותכם ואוהב אותכם מאוד ולמרות שההלוויה הייתה 5 יום אחרי התאונה אני התעקשתי להגיע ולהגיד מילות פרידה אחרונות לאנשים החשובים בחיי:
להוריי שהיו גם חבריי.