שרלוק הולמס: פאנפיק (ספרות-חובבים) על הארי פוטר

מזיכרונותיו של ג'ון ה. ווטסון, מרפא, מסדר מרלין דרגה שניה, לשעבר הילאי בכיר במסדר אבירי הסער של משרד הקסמים

א. מר שרלוק הולמס

מעולם לא חשבתי על כתיבת זיכרונותיי לפני כן. אפילו כשהועסקתי כהילאי בכיר במשרד הקסמים, ומלחמות עקובות מדם וקרבות מייגעים שנשלחתי אליהם היו חלק משגרת חיי, גם אז לא הייתי נחוש להעלות את קורות חיי על הכתב, ולו רק לשם השעשוע, לעיניי שלי בלבד. אולי משום שמצבי הנפשי אז היה, למעשה, עגום למדי, העדפתי שלא לנבור יותר מדי בזיכרונות כאובים. הועסקתי כהילאי-מרפא, ומתוקף תפקידי נאלצתי לשאת מראות קשים של פציעות חמורות ומיתות אפלות של חברים קרובים, והכאב עצר בעדי מלכתוב כל דבר שהוא. אך כל זאת השתנה כעת, משפגשתי את הקוסם המשונה, המעניין, המסתורי ובלי ספק המבריק ביותר שאי פעם פגשתי, וכעת הרצון לשתף את הרפתקאותיי עם אותו אדם מלבה את אש היצירתיות שבי.

היה זה בשנת 1870, כשפרשתי ממשרתי כהילאי בכיר במשרד הקסמים. הייתי, אמנם, רחוק מגיל פרישה, אך עקב פציעה קשה, ובעצתם של מפקדיי וכמה מבני משפחתי הקרובים, הגעתי להחלטה כי הענקתי לקהילת הקוסמים די והותר משיכולתי לתת. חשתי כי יהיה זה מספק יותר, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה הנפשית, להתמקד יותר בתחום הרפואה, בו הייתי בעל ניסיון רב. הצגתי את שירותיי בפני מספר בתי מרפא קטנים בלונדון, שם התגוררתי בדירה קטנה יחסית בשכונת קוסמים נסתרת מעין כל. המתנתי לינשוף שיודיע לי על ראיון עבודה, אך זה בושש לבוא. תחתיו, הגיע אליי מכתב אחר, אישי וידידותי יותר.

חברים קרובים לא היו לי באותם הימים, המעטים שכן היו לי מצאו את מותם בשירות משרד הקסמים, ולא היה לי אז רצון ליצור קשרים חדשים. לכן הופתעתי מעט כשבשעת ערב מאוחרת, התעופף אל חלוני ינשוף קטן וחום, וברגלו מכתב מחבר לספסל הלימודים, אתו לא התראתי במשך שנים. הבטתי במעטפה, שעליה נכתב בצד אחד: "ג'ון ווטסון, רחוב מידיאה מספר 23", ובצד המוען נכתב: "ממייקל סטמפורד". זאת הייתה הפתעה נעימה בהחלט, ותהיתי לי מה מעשיו של ידידי הוותיק בימים אלה. פתחתי את המכתב, וקראתי בו כשזיכרונות משנות לימודיי בהוגוורטס שבים וצפים בראשי.

"ג'ון יקירי," נאמר במכתב, "כולי תקווה כי על אף שלא יצא לנו להתכתב הרבה בשנים האחרונות, עודך זוכר את רעך הוותיק לבית גריפינדור. שמועה שמעתי לפיה כבר אינך בעסקי ההילאות; לא אשקר, הופתעתי למדי, למיטב זכרוני היית כישרון אדיר עוד בימינו יחד בהוגוורטס. כמו כן שמעתי כי אתה מתגורר כעת בלונדון. שנת הלימודים נפתחת בקרוב, וגם אני אהיה בלונדון בשבוע הבא, לקניות של שנת הלימודים הראשונה של מרגרט (היית מאמין שהיא גדלה מהר כל כך?), לכן תהיתי אם תרצה להיפגש אז בסמטת דיאגון, להעלות זיכרונות ולהתעדכן (בחיי שלא נפגשנו זמן רב מדי). אם יום רבעי הבא יהיה נוח לך, שלח את תשובתך עם הינשוף, ואצפה לפגוש אותך שם!

שלך בידידות, מייקל סטמפורד."

שמחתי מאוד על ההזמנה, ושלחתי תשובה מהירה עם הינשוף שעף מחלוני במעין מבט עייף. לא נפגשתי עם אף אחד מחבריי לספסל הלימודים מאז התקבלתי למסדר אבירי הסער של ההילאים, ומפגש כזה היה תירוץ לא רע להוציא אותי מהדירה הקטנה והחונקת, בה רק גור הכלבים שהיה לי אירח לי חברה.

באותו יום רבעי סמטת דיאגון הייתה הומה; היום הראשון ללמודים בהוגוורטס התקרב, ומשפחות רבות טיילו בין החנויות השונות שהציעו קדרות, ינשופים, ספרים, מרכיבי שיקויים ושאר מוצרים לשנת הלימודים. אני הייתי די בולט בנוף, לבדי, בבית קפה צדדי קטן כשעל השולחן לידי שעון מקל ההליכה שלי, שנכנס לחיי בשנה האחרונה לשירותי. שרביטי היה מונח בכף ידי, במעין תנוחה של כוננות שלא הייתי אפילו מודע שאני עושה. מעין דריכות, מוכנות, הרגלים ישנים שניסיתי ללא הועיל להיפטר מהם… בהיסח הדעת גיצים אדומים נורו מקצה שרביטי. לא הייתי רגיל להיות בחברת כל כך הרבה אנשים.

לבסוף זיהיתי אותו, את סטמפורד, וקראתי לו משולחני. הוא לא השתנה מאוד מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, מלבד כמה קילוגרמים שהוסיף. הוא זיהה אותי תוך רגע, החליף מילה מהירה עם אישתו שלקחה את ביתם אל חנות השרביטים והתיישב לידי בחיוך גדול ולחיצת יד לבבית.

"ג'ון, כמה טוב לראות אותך שוב!"

"גם אותך, מייקל," עניתי בחיוך, "לא השתנית, אפילו לא קצת."

"טוב סלח לי על שאיני יכול לומר את אותו הדבר לגביך… לכל הרוחות! בקושי זיהיתי את פניך, השפם הזה באמת משווה לך מראה רציני." הוא צחק לעצמו. "מה שלומך? ומה פתאום סילקו אותך מהמסדר?"

"לא סילקו אותי," מיהרתי לתקן, "שוחררתי בכבוד."

"טוב טוב," התנצל סטמפורד, "אין סיבה להתרגז. אבל ברצינות, מה קרה? אתה עוד צעיר, זה לא גיל מוקדם מדי לפרישה?"

סיפרתי לו, בקצרה, את קורות הפציעה שלי, על איך בעקבות קסם אפל שפגע ברגלי היא זקוקה לזמן החלמה של כמעט שנה שלמה.

סטמפורד נאנח. "טוב, היית תמיד הרפתקן… אתה זוכר את אותו ג'ון ווטסון שהיה תמיד נעלם איפשהו ברחבי היער האסור וחוזר משם עם סיפורים מסמרי שיער שהשתיקו את כל הילדים במעונות?"

"בוודאי זוכר," חייכתי, אבל חיוכי היה מעט מאולץ. "על כל פנים, אני אינני אותו ג'ון ווטסון… ומה לגביך? בתך עוד מעט הולכת ללמוד, זה בוודאי מרגש."

"מפחיד עד אימה, אתה מתכוון…" אמר סטמפורד, והביט בכיוון של חנות השרביטים. "אבל כן, זה באמת לא יאמן. היא הייתה כל כך נרגשת להגיע ללונדון בפעם הראשונה. ומה לגביך? אין איזושהי עלמה באופק? בשורה משמחת שאנו עתידים להתבשר?"

צחקתי לרגע. "לא כרגע… ניסיונות כושלים רבים מדי הביאו אותי להאמין שאני זקוק להפסקה בכל הנוגע לנשים."

"אגב, מה זאת הכתובת הזאת שאתה מתגורר בה? איפה השכונה הזאת?"

"שכונה קטנה, לא מאוד רחוקה מכאן. למען האמת, זו דירה די עלובה… אני מנסה למצוא מקום טוב יותר לעבור אליו, אבל האמת היא שאין מספיק כסף לזה מהמענקים של המסדר."

"ומה בדבר דירת שותפים?" שאל סטמפורד, שניצוץ קטן בעיניו נדלק, כאילו רעיון עלה בו בזה הרגע.

"אני לא יודע אם זה רעיון מוצלח," עניתי בכנות, "אני לא יודע אם אוכל לשאת עוד אדם איתי באותה הדירה. בקושי את חברת עצמי אני מצליח לסבול. ואם להיות כן לחלוטין…" דיברתי בקול מעט יותר שקט, "אני חושב שאהיה שותף לדירה עלוב למדי."

להפתעתי, סטמפורד חייך. "אתה האדם השני היום שאומר לי את המשפט הזה בדיוק."

הרמתי גבה בהפתעה. "ומי היה הראשון?"

"סטודנט אחד שעובד איתי במעבדת האלכימיה." הוא אמר, ואז מיהר להוסיף, "כלומר, אני מאמין שהוא סטודנט… הוא בא והולך כרצונו, והוא מתעמק במחקר כמעט כמוני."

"סטודנט? מה גילו?"

"בערך כגילך," ענה סטמפורד, "ומדובר בטיפוס… למען האמת… משונה למדי."

"משונה? מה פירוש?"

"ובכן, אני היחיד שאיתו הוא מוכן בכלל להחליף מילה במעבדה, למען האמת, וגם אותי הוא לא ממש מוכן לשתף בפרטים אודותיו. הוא מאוד מסוגר, השד יודע מה המקצוע שלו."

"חשבתי שהוא מתעסק באלכימיה."

"ובכן… בין השאר, כן."

"אולי יתכן שהוא פשוט מסור לעבודתו? אני חושב שאתה מעט מחמיר עם האיש."

"הו, אתה אינך מכיר את שרלוק הולמס." אמר סטמפורד. "הוא מסוג האנשים שככל שתתהה יותר לגביהם כך תבין אותם פחות. והוא גם… ובכן… הוא מבריק במידה יוצאת דופן. בצורה מטרידה, אפילו. זה… ובכן, צריך ממש לפגוש אותו כדי להבין."

"נשמע כמו טיפוס מעניין." אמרתי.

"אולי הוא יתאים לך בתור שותף," הציע סטמפורד. "מה דעתך שאפגיש בניכם?"

"סלח לי, סטמפורד, אבל מה ששמעתי ממך עכשיו היה שאתה מכיר מעין טיפוס מטורף שיתאים לי כשותף לדירה."

סטמפורד צחק צחוק מתגלגל. "כן, בהחלט לא נשמע מזמין… כלומר, לא הייתי מרחיק לכת וקורא לו מטורף, הוא פשוט… יחיד במינו, אם תרצה. אבל," הוא הביט בי במבט חודר, "ממה שאני מכיר אותך, ג'ון, זה דווקא מה שעשוי לעניין אותך."

לא רציתי להודות בקול רם שהוא צודק. אבל נאלצתי להסכים. סטמפורד אמר שמר הולמס ימצא, בדרך קבע, במעבדת האלכימיה המרכזית של לונדון, ולשם התעתקנו שנינו לאחר שסטמפורד עדכן את אשתו. כשנעמדנו אל מול מעבדות האלכימיה שבמכללת הקוסמים הבריטית על שם איגנוטוס, הבחנתי כי מבטו של מייקל שדרו מעין אי נוחות. "מה העניין?" שאלתי.

"הו, לא כלום," הוא ענה, "פשוט… ובכן, יתכן שתמצא אותו מעט… לא חברותי. הוא עלול להיות קר למדי ואפילו גס רוח למדי אם מפריעים לו באמצע מחקר חשוב."

"חשוב? אם כך אני מבין שהוא איש מחקר רציני?"

"ובכן… בעיניו, לפחות. הוא מסוג האנשים האלה המונעים מתאוות ידע טהורה, כל שאר זוטות כגון נימוסין והליכות נחשבים בעיניו למטרידים, לעיתים."

"אהא," הרהרתי, "רייבנקלו, אני מניח?"

"מעולם לא שאלתי אותו," ענה סטמפורד, "אבל אני מוכן להתערב על כל מה שיש לי בגרינגוטס שמצנפת המיון לא התלבטה לרגע לפני שמיינה אותו לשם. היא וודאי לא הייתה צריכה לנוח על ראשו כדי לזהות שלשם הוא שייך. אה," הוא הוסיף כשעברנו במסדרון על יד אחד החדרים, "אני רואה שהוא כאן."

מאחורי דלת הזכוכית העכורה היה אפשר לזהות את דמותו של קוסם גבוהה, שהיה רכון מעל לשולחן מתעסק בדבר מה.

"נראה שהוא עסוק," אמרתי.

"אבל כנראה שאינו מתעסק במשהו חשוב," אמר סטמפורד. "כשאין הוא רוצה שיפריעו לו הוא בדרך כלל חורט על הדלת 'אין כניסה' באותיות של אש."

"אותיות של אש?"

"הוא נוטה להיות דרמטי במיוחד במקרים כאלה," הסביר סטמפורד. "כדאי שניכנס –" אך לפני שסיים את המשפט, נפתחה הדלת מעצמה בקול חבטה. שרביטו של האדון היה מכוון כלפיה, וברגע שהיא נפתחה הוא החזיר אותו אל תוך גלימתו, כל זאת מבלי להתיק עיניו מהשולחן שמולו.

"שרלוק ידידי," פתח מייקל ואמר, "אני מקווה שאינני מפריע –"

"כלל לא, מייקל," ענה, ופנה מהשולחן להביט בנו. הוא העיף בי מבט אחד קצר וכמעט משועמם, אבל הסביר פנים לסטמפורד בחיוך זעיר. כעת היה אפשר להבחין בכל דמותו; הוא היה גבוהה למדי, צנום ולבוש מעט ברישול. מעל לאפו הנשרי הביטו בנו שתי עיניים כחולות וחודרות שמבטן הרגיש כאילו חדרו דרך גולגולתך וקלטו את נבכי מוחך. מלבד לבושו כל הופעתו שידרה יציבות ורצינות. הוא הביט בסטמפורד כשידיו שלובות מאחורי גבו, כאילו היה המורה ומייקל הנבחן. "לו היית מפריע לי," אמר, "היית וודאי מבחין בכך זמן רב לפני שניגשת לדלת."

"כמובן, כמובן," צחק סטמפורד, "אך סלח לי – לא הכרתי בניכם. מר הולמס, זהו ג'ון ווטסון. ג'ון, זהו –"

"שרלוק הולמס," אמר במהירות מר הולמס והושיט את ידו ללחיצה. לחצתי את ידו בנימוס. "נעים להכיר. האם אוכל לקבל טיפה אחת מדמך?"

"אני – – סלח לי?" הבקשה הפתיע אותי עד מאוד.

"טיפה מדמך, אם תואיל," אמר שוב שרלוק בנימה עניינית. הוא עדיין אחז בידי. "רק טיפה אחת תספיק. היא לא תחסר לך, אל דאגה."

"אני… ובכן…" שלחתי מבט אל מייקל, שנראה ספק נבוך ספק משועשע. "אני בעצם… כלומר, אני מניח שכן, אם לא – "

"מצוין," אמר ובלי להסס שלף במהירות מחט קטנה מכיסו ודקר את ידי דקירה קטנה. פלטתי קריאת כאב קטנה, ושרלוק מיהר להניח את טיפת הדם שניגרה על המחט אל תוך קדרה שחורה וקטנה שניצבה על שולחנו. מיהרתי בהינף שרביט לרפא את הפצע בידי, והבטתי במייקל במבט מבולבל. הוא משך בכתפיו.

"סלח לי, מר הולמס," אמרתי, "אבל… ובכן, לשם מה דרוש לך –"

"מיד נראה, מר ווטסון," השיב הולמס ונופף את שרביטו מעל לקדירה. בתום מספר שניות ארוכות הוא חייך לפתע, ואז ממש קפץ משמחה וקרא: "יש! זהו זה!" הוא מחא כף. "רוב תודות לך, מר ווטסון. "הניסוי עבד. יותר משקיוויתי, למען האמת."

"איזה ניסוי?"

"התרכובת החדשה שלי," הסביר שרלוק בשמחה, וסימן בידו שאתקרב. הבטנו שנינו אל תוך הקדירה, ובתוכה ראיתי נוזל סגלגל מתערבל וזז, כאילו מנסה לזרום למקום כלשהו. "שים לב מה טיפה אחת מדמך הצליחה לעשות. חששתי שאולי הדם שלי עלול להיות לא מספיק ניטרלי, אבל אתה, אדם אקראי לחלוטין שאינו בן קוסמים כמוני עשוי להוות דגימה נפלאה. ואכן, בעזרתך הצלחתי להוכיח שהתמיסה שלי אכן עובדת!"

התכוונתי לשאול אותו מהיכן הוא יודע שאינני טהור דם, אבל הוא המשיך בהתלהבות גואה: "הבט, לפני שהכנסתי את טיפת הדם שלך הקדירה הייתה מלאה בתמצית סנרגאלוף. אני מבין שאתה בקיא בתכונותיו?"

"ובכן כן," שוב תהיתי מנין הוא יודע זאת, "הוא יעיל מאוד בריפוי של זיהומים ומחלות בדם –"

"אני לא מדבר על המעלות הרפואיות שלו, ווטסון," אמר שרלוק מעט בחוסר סבלנות, "מעבר להן – תמצית סנארלוף מועילה מאוד בזיהוי דם. נניח שטיפת דם מתערבבת בכמות מספיק גדולה של מים, היא כביכול אובדת לעד. לא תבחין בשום שינוי אם תהיה לך כמות מספקת של מים. אבל עם תמצית הסנארלוף, תוכל לבודד את הדם משאר המים."

"מרשים מאוד," הודיתי.

"מרשים, אולי," אמר שרלוק בביטול, "אבל לא כמו מה שאני מצאתי. כאן. אתה רואה איך התמצית המעורבבת בדם זזה וזורמת? ובכן, זה משום שהוספתי לה עוד כמה מרכיבים משלי; חרחור החולות, כדורן מצוי, דם ת'סטראל, ובהוספת הלחשים הנכונים התקבלה תמצית חדשה, תמצית הולמס! זמן רב עבדתי עד שמצאתי את השילוב המדויק והנכון… מבין, התמצית זזה וזורמת, משום שהדם שהוספתי לה שייכת לאדם חי. כשהוספתי לאותה התמצית טיפת דם של גופה, היא עמדה דוממת. כעת, לא רק שאפשר לזהות טיפת דם, אפשר גם לזהות האם האדם שהדם שייך לו חי או מת!" הוא פנה אלינו וקד קידה עמוקה, כמו שחקן שביצע הופעה מרשימה המחייבת תשואות רמות. "ובכן, ווטסון, מה אתה חושב?"

"כל זה מרשים, בהחלט, במובן המחקרי הטהור. אבל לא מאוד מעשי."

"מה אתך, ווטסון, אם התגלית הזאת הייתה מתגלה לפני שנה, פושעים רבים היו באים על עונשם במקום לצאת לחופשי."

"באמת?"

"אין לי כל ספק." אמר הולמס, ואחר כך הכניס מעט מהתמצית שבקדירה אל תוך מבחנה, והכניס אותה אל כיסו בהבעת סיפוק ניכרת. "זה היה יום יעיל למדי."

"ובכן," אמר סטמפורד מאחורניו והשתעל קלות, "בנושא אחר, חשבתי לעצמי –"

"רעיון לא רע, מייקל," אמר שרלוק, ופנה אליי שוב באותו מבט ענייני ומכובד, שכלל לא תאם את התלהבותו המעט ילדותית ממחקרו. "מוטב שתדע, מר ווטסון, כי אני נוטה להסתגר אל תוך עצמי לעיתים קרובות, וקורה לפעמים שאינני מדבר ימים שלמים. אני עשוי לקום בשעות מוקדמות מאוד ולהיעלם במהירות ומבלי להודיע. כמו כן, אינני מחזיק ברשותי ינשוף, ואעדיף בהרבה שתיצור קשר איתי באמצעות פטרונוס; אך סיכוי סביר שאם העניין איננו חמור לא אזדרז לענות. אני אדם עסוק מאוד בדרך כלל. מה עוד? אני מנגן בכינור. אתה חושב שזה עשוי להפריע?"

"ל… להפריע?" מצמצתי. "במה?"

"אינני יודע, אך יש מי שימצא רעש נגינה למטריד לפעמים, למיטב הבנתי שותפים עתידים לדירה אמורים לדעת על חסרונותיהם הגרועים ביותר של המועמדים לשותפות, אם ברצונם להימנע ממצבים חברתיים לא נעימים."

"מי אמר משהו לגבי שותפים לדירה?"

שרלוק הרים גבה. "אני."

שוב, הבטתי בסטמפורד. כעת הוא בהחלט נראה משועשע. בהבלחה של הבנה נעצתי בשרלוק מבט מאשים. "אדוני, אינך יכול ל-"

שרלוק, בתגובה, צחק. "לא, ווטסון, אינני מבאר הכרה. על אף שאני יכול בהחלט להבין כיצד הגעת למסקנה הזאת. לא, אני רואה בביאור ההכרה מדע לא מאוד אמין ולעיתים מבלבל מדי בשבילי. אני מעדיף לדבוק בהיגיון הבריא בלבד. מלבד זאת, הילאי מיומן שכמותך וודאי היה מבחין לו הייתי מנסה לחדור אל הכרתו."

"אתה… דיברת אתו עליי לפני כן?" שאלתי את סטמפורד.

"אף מילה," ענה סטמפורד, שכעת חייך בגלוי.

"אז, הכינור," המשיך שרלוק. "האם הוא עלול להוות מטרד?"

"טוב… ובכן, זה תלוי במנגן. יש המנגנים והסבל הוא לא יאומן, אך נגן מיומן מספיק…"

"אה, אם כך הכל בסדר." אמר שרלוק בזריזות, ואסף את דבריו בכוונה לצאת מהחדר. "מצאתי דירה נחמדה מאוד שנוכל לבדוק מחר, אם נוח לך. אשלח אליך פטרונוס כשאדע איזו שעה נוכל להיפגש שם. הדירה בהחלט מאוד מרווחת, אם כי היא ממוקמת ברחוב מוגלגי. בעלת הבית היא מכשפה, אז לא תהיה בעיה של סודיות איתה. בהתאם למיקום המגורים, שכר הדירה הוא נמוך למדי באופן יחסי לנוחות הדירה, אבל לא מספיק נמוך שרק אדם אחד יוכל לבדו לממן אותה. אני מניח שהמיקום לא יפריע לך?"

"כלל לא," אמרתי, על אף שהיו דברים רבים אחרים שרציתי לומר ולשאול.

"נפלא. אצור איתך קשר, אם כן." הוא אמר ופנה לצאת.

"חכה רק רגע אחד!" אמרתי לפתע, והוא הסתובב.

"כן?" שאל.

"לפני רגע הכרנו, איננו יודעים דבר אחד על השני וכבר אתה מדבר על דירה?"

"לפני רגע פירטתי לך את חסרונותיי," אמר שרלוק, "הנחתי שזה יספיק. בנוגע אליך, ובכן…" עיניו החודרות בהו בי. "אני יודע שאתה מרפא, הילאי לשעבר, אות מסדר מרלין, דרגה שנייה, אני יודע שאתה בן לאב מוגל ולאמא מכשפה שאיתה לא היית בקשר זמן רב. אתה מגדל גור כלבים, מעשן מקטרת, חי כרגע בדירה עלובה למדי בלונדון שתעדיף להחליף בהקדם האפשרי, למדת בנעוריך בהוגוורטס והבית שאילו מוינת הוא גריפינדור. אם כן, אחרי שהיכרתי בינינו, אני מעריך שלא תהיה לך בהיה להיפגש. אשלח אליך הודעה בהקדם; הפטרונוס שלי הוא עורב. יום טוב, סטמפורד!" ובמילים אלה יצא מהחדר והתעתק לו משם.

שתקתי לרגע, ואז החלפתי מבט עם סטמפורד.

הוא משך בכתפיו. "אמרתי לך." אמר בפשטות.