זהו הפרק הארבעים ושבע מתוך הספר "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית. למידע נוסף וליצירת קשר עמנו: http://www.three-vajras.com/he/ https://www.facebook.com/mudrayoga.israel https://youtube.com/@100Rivers.School?si=Iloplz-bp3QjKTAn

אלים רדומים, פרק 47: כושר השתעשעות

27/05/2024 109 צפיות אין תגובות
זהו הפרק הארבעים ושבע מתוך הספר "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית. למידע נוסף וליצירת קשר עמנו: http://www.three-vajras.com/he/ https://www.facebook.com/mudrayoga.israel https://youtube.com/@100Rivers.School?si=Iloplz-bp3QjKTAn

בביתם של הקשישים הרדיו השמיע בעוצמה גדולה שיר של להקת ”בוני-אם“ (Boney M.). הבעל סבל מירידה קוגניטיבית. הוא איבד בהדרגה שליטה הנחוצה לביצוע פעולות יום-יומיות כגון פשיטה ולבישה של בגדים. כשהייתי מבקש ממנו לפשוט את בגדיו לפני מקלחת הוא היה עוצר לאחר הורדת החולצה, ושואל אם להוריד גם את הגופיה, את החיתול ואת הכפכפים. בחדר המקלחת, הוא היה נוטה להיעמד תחת הדוש בלי רצון להסתבן. כשהמוזיקה שהגיעה לאזניו הייתה לטעמו, הוא היה מתחיל להשתעשע ולזרוק את מותניו, את ידיו ואת כל גופו, ומשחזר ריקוד המזכיר ”בוגי-ווגי“ (Boogie-Woogie). כיוון שהוא נופף בידיו בפראיות לעברי, נאלצתי לבקש ממנו להתאפק, ולרקוד בסלון, שבו היה יותר מקום, לאחר יציאה מן המקלחת. ריקודו היה פרוע, והזכיר יותר פרכוסים, אך יכול מאוד להיות שכך הוא נהג לרקוד גם בצעירותו.
שעשועים של ילדים צוברים תנופה כמו מפולת שלגים. הם קשורים לאוכל או למשחקים, וכאשר אינם מפוקחים, הם יוצאים מכלל שליטה. מי לא נתקל במקרה של זלילה אצל ילדים, שהובילה לכאבי בטן, או במקרה של משחק עליז שהתגלגל למריבה או לבכי ולזעם? ככל שאנשים שלא לומדים לשהות בשלווה מתבגרים, הם מתעכבים במשך זמן רב יותר במצבים של סבל מובהק לאחר השעשושעים. אצל זקנים, תדירות ההתעוררות של מצבי השתעשעות רגילה הולכת ויורדת. לאור זאת, כדי לשמור על עליצות גם בזיקנה, יש להחזיק לכל הפחות קומץ של חוכמה אמיתית. בדרך כלל הזקנים אינם שמחים, ומחפשים במה למלא את המקום שפעם הופיעה בו שמחה. ואז כל אחד עושה זאת בדרכים שלו…
לאחר סעודה מפוארת אפשר לצפות לקלקול קיבה ולהקאות; לאחר קבלת כספים – לבזבזנות בניהול המשק הביתי, ולחסכנות על חשבון בני המשפחה האחרים; לאחר היזכרות במעשים טובים – להתחלת ריבים; ולאחר היזכרות בהרפתקאות רומנטיות – לעלבון על הסובבים ועל החיים בכללותם.
שמחה והשתעשעות שומרות על טריותן כל עוד אנו מבחינים במקורן הנמצא בליבנו ולא הופכים אותן לתלויות לא באוכל, לא בכסף, לא בהכרה בחשיבותנו מצד אנשים אחרים, ולא בהצלחה ביחסי מין. זיקנה מתריעה על ארעיותן של התמיכות החיצוניות של שמחה באמצעות פה מחוסר שיניים, באמצעות אי-יכולת להשתמש ברכוש כאוות נפשינו, באמצעות זלזול מצד הסובבים ובאמצעות חוסר יכולת לקיים יחסי מין. ישנם מעט מאוד אנשים זקנים חכמים ושמחים. כושר ההשתעשעות בזיקנה מושג רק על-ידי אלו שמחייכים בעת היפרדות מעל השקפות שגויות.
עבדתי מספר שנים בשינוע ציוד סטרילי בבית חולים. בבוקר הייתי עובר במחלקות, ואוסף את הציוד שהיה צריך לחטא, בודק מה היה חסר על המדפים במחסנים, ולאחר מכן משנע את הציוד במחלקות. עבודה זו דרשה תשומת לב וקפדנות, אך היא לא הפרה את שלוות התודעה. לכן, במהלכה, הייתי מתרגל במשך שעות רבות את אומנות המדיטציה המכונה ”אי-תזוזה של התודעה בתוך עשייה“. הערכתי את התקדמותי בקליטת מיומנות זו כמשביעת רצון, עד שיום אחד קרה המקרה הבא:
בזמן הפסקת צהריים מילאתי את הצלחת שלי באוכל והתיישבתי בכורסה, שעמדה לא רחוק מן המטבח. הרגשתי שמשהו נמרח תחתיי, וכשקמתי גיליתי שהכורסה הייתה מלוכלכת בכמות ניכרת של ריבה בצבע אדום-פטל, ואחורי מכנסיי העבודה הצחורים כשלג שלבשתי דמו לאחוריים של בַּבּוּן. הרגשתי ששלוותי אינה מופרת, הלכתי אל חדר ההלבשה, החלפתי מכנסיים, חזרתי אל המטבח, לקחתי את הצלחת שלי, והתיישבתי בכורסה שעמדה לא רחוק מן המטבח. הכל היה טוב… אך הרגשתי שמשהו נמרח תחתיי. התיישבתי באותה הכורסה.
המקרה הזה הבהיר לי שבתרגולי התודעתי הצלחתי לפתח מעין רובוטיות נוחה, שחיקתה שלווה, אך במצב זה תודעתי התאפיינה בערנות מוגבלת, והדבר גרם לתגובה ירודה להתרחשויות מסביבי. מצב כזה הוא מגוחך ומשעשע באמת אם אנו מבקשים להיפטר משביעות-רצון עצמית.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך