קריקה

קריקה
שעת בוקר מאוחרת. אנחנו נכנסות לבניין הישן ופונות לעבר המעלית. חריקת בלמים קלה מודיעה שהיא זמינה לרשותנו. קריקה מחזיקה בידה האחת את קופסת הגלידה שקנתה אך לפני רגע בחנות המכולת השכונתית בקצה הרחוב ובשנייה לוחצת על כפתור מספר 6. ״אני לא אוהבת גלידה בכלל, פשוט מתנזרת ממתוקים, אבל בשבילך, נו מה עוד אני יכולה להציע לך בדירתי הצנועה מלבד נוף מדהים? אבל עם זה לא מארחים, נכון? ממש לא יהיה מנומס מצדי…".
כמו בעיני רבים, נותרה גם בעיניי המלכה הבלתי מעורערת של המקהלה כבר למעלה משני עשורים, שם נפגשו דרכינו לא מכבר. קלטתי אותה ברגע, איך אפשר שלא. אמנם רק 160ס"מ, אבל מנת יתר של מרץ ואנרגייה בכל מילימטר! חבית דינמיט! מכף רגל ועד שיער ראשה האדום בוער אש כמחושמל, היא מובילה את השורה הראשונה בעלייה לבמה בכל ההופעות. בנעלי עקב וגיזרה דקה מטופפת בגו ישר וזקוף כרקדנית פלמנקו (זה מה שעושים ריקודי-עם פעמיים בשבוע), צועדת בגאווה בהינתן האות 'קדימה'. כששרה את "אליפלט" ביום הזיכרון האחרון אף עין באולם לא נותרה יבשה, גם לא של ראש העיר שישב בשורה הראשונה. אפילו המנצח הדגול של המקהלה נאלם וידום כאהרון בעת ההיא כשהיא מתקנת אותו:"כאן לפאתי הערב הפיי רפה ולא דגושה אחרי 'בגד כפת' וכאן בחלונך בפתח כי החלון מיודע ולא סתם חלון כלשהו עם בית בשווא" כמורה ללשון בחטיבת הביניים המשננת את כללי הניקוד לקראת בחינה – אימת התלמידים.
היא שרה רק עם תווים, לא מסתמכת על שמיעה מוסיקלית כמו רוב חברי המקהלה. 'צריך לדייק' היא מתעקשת, כמו ששרים במקהלת 'גיתית' המכובדת בקונצרט חגיגי בכנסיית סנט ג'ון בואדי ניסנאס.
על פי רוב עודף ביטחון עצמי מעיד על חסך, מעין אסטרטגיית הסוואה המרמזת על קיומו של פצע קדום נסתר, צלקת עמוקה במעמקי הנפש.
קריקה כבר הפכה מזמן לסמל. בניגוד לזמרות האחרות, היא בהחלט מעיזה להפר הנחיות. תמיד עוטה תכשיטי חרוזים כבדים בצבעים עזים ומוגזמים מעשה ידיה להתפאר ועגילי מתכת בוהקים תלויים משתלשלים מאוזניה עד הכתפיים לא רק בחזרות, אלא בעיקר בהופעות מול קהל כשהזמרים מתבקשים לגלות אחידות גם בלבושם כחלק בלתי ניפרד מהשירה. או אז היא ממש, אבל ממש, חייבת לבלוט כמו טווס בלהקת תרנגולים, להוסיף נופך אישי (אקסטרווגנטי צורם על גבול הגרוטסקי לייט) לקשת הצבעים החיוורת… תרצו, צורך נואש ב'צומי'…והפגנת 'שופוני'.
אלופה ב'לעשות עיניים' עם כפל משמעות! מתמחה בהפיכת עיני איילה לחתוליות בעזרת אייליינר כחול מטלי ונצנצים זוהרים, ואז משלחת מבטים נוקבים לכל עבר כאילו היתה חנה רובינא ב'מדיאה' המודרנית.
התאמת הצבעים שלה איננה סטנדרטית בעליל. משפחת הסגולים חוברת לה דרך קבע דווקא עם משפחת האדומים העזים, פרי טעמה יוצא הדופן .״יש לי תופרת מעולה במרכז הכרמל" גילתה לי "אם תצטרכי היא באמת וואוו מאד יצירתית ומלאת מעוף..״ היא אומרת תוך ביצוע פירואט ופלייה חינני ראוי למחיאת כף ספונטנית למראה הוולן הארוך המשתרך לאחור משמלתה הא-סימטרית מעל מגפי בוקרים חומים. כן, אט אט הפרטים מתבהרים. היא קונה את הבדים בשוק 'תלפיות' או ברחוב 'הרצל' בהדר, כל הלילה הוגה דוגמאות במוחה הקודח ובבוקר היא הולכת להגשים את הפנטזיות אצל זו ממרכז הכרמל בעלת אותו ראש כמו שלה. עבודת צוות מה יש לומר. והתוצאה:
Can’t be ignored!
הופתעתי כשהזמינה אותי לדירתה במקום לבית קפה למרות הלו"ז הצפוף שלה.
הדלת נפתחת הישר לתוך סלון המשקיף על הנוף שהבטיחה לי בחינם. המוכר והידוע קסום ונהדר ככל שיהיה, בטל בששים אל מול מראה הפנים. אני מחסירה פעימה, מוצפת, צרה מלהכיל… כמו נזרקת באחת אל מאחורי הקלעים של חדר הלבשה על בימת תיאטרון רגע לפני ההצגה. האוויר דחוס. קולבים עמוסי מעילי פרווה ועור, ז'קטים גדולים וקטנים וצעיפים בשלל גוונים, מיני כובעים, נוצות צבעוניות… הכל מהכל ומכל הבא ליד.
בפינה עומד פסנתר ישן סגור ועליו בובות פורצלן קטנות מביטות על חברותיהן הגדולות המסמורטטות היושבות ממולן על ספה ירוקה ליד כן ציור עייף ופלטת צבעים יבשה.
ללא כל הגיון וסדר מציצות מסביבי מריחות צבע מתוך גליונות, לוחות קרטון וקנבסים, צובאות על שלושה קירות מעוטרים בצפיפות אקראית. הרבה יצרים וליבידו אצורים באגו נפוח פורצים יחדיו בעירבוביה חושנית, נובעים כמעיין מהאבסטרקט הקיומי של מלחמת הישרדות. המון שחור, אפור וכחול שוקעים ודוהים בתוך גווני צהוב ואדום, מספרים במשיכות מכחול פעם בשמן ופעם באקריל ובגואש חוויות כואבות, פרקים קטועים, אגדת חיים מפורקת.
"כולם למכירה" היא מצהירה באוזניי לפתע –
אין תגובה גם לא התלבטות –
הם רחוקים מטעמי כמזרח ממערב.
״גירושים כל כך מכוערים היו לנו! שנים הוא רדף אותי. והילדים היו בצד שלו תמיד, אבל לא ויתרתי לו נלחמתי כמו לביאה בבית הדין הרבני ובמחוזי אל תשאלי, הרי הוריי היו משועי העיר הזו! נכסי נדלן בכל פינה היו להם והוא רק ניצל ונישל ובגד! אוי הבגידות האלה, איזה מחיר שילמתי עליהן! אבל זה רק חישל אותי! מעולם לא פירגן לי על הצלחותיי כמורה לעברית ולמוסיקה, תמיד היה מלא ביקורת, אכול קנאה שאני מלמדת גם שיעורים פרטיים בערבית שאותה אני דוברת באופן שוטף כבר מימי ילדותי, עד שהכל התפוצץ. בלי שקל זרק אותי לכלבים, את המיץ הוציא לי משך שנים ורק את הדירה המסכנה הזו הצלחתי להוציא ממנו..בקושי..דרך בית המשפט, כמובן. מוילה בדניה תראי לאן הגעתי.."
"את אישה אמיצה, חזקה ומיוחדת מאד, מכל לימון את יודעת לעשות לימונדה..נדוש להגיד, אבל אמיתי! מעריצה אותך"!
"טוב, אני מתפרנסת מאומנות רב-תחומית, מוכרת פה ושם וכשאני מוזמנת לחתונה או לארוע משפחתי אני נותנת במתנה אחת היצירות. תמונה ששווה אלף מילים, את יודעת, ואני לא מאלה שמחלקות מזומנים..לא לא.."..
אני מניחה שאחת כמוך לא נישארה לבד כל השנים האלה".."
"עזבי, גברים זה בא וזה הולך, אף פעם לא בחרתי אותם בפינצטה, הם הרי כולם מחפשים רק סקס, שום קשר עמוק, שום התחברות רגשית… יש לי טור שבועי קבוע במקומון הוא נקרא 'גברא טבא', לא מכירה? יום אחד אקבץ את כולם לספר כשאמצא עורך מתאים. אני מחלקת אותם לקטגוריות, זה פרויקט מחקרי מעמיק מבוסס נסיון חיים ועבודת שטח..
״אולי תופתעי (ואולי לא..)" קטעתי אותה, "אך כלום מזה לא ניכר על הפנים היפות שלך. יש לך עור זוהר ועדין כמו ישבן של תינוק, אף לא קמט אחד, גם לא בדקולט הקבוע שלך אפילו בימי החורף הקרים, מראה טבעי לגמרי..ולא אשאל לגילך, אני מניחה שאת מבוגרת ממני לפחות בעשור…"
רק עכשיו מבחינה קריקה בשלולית הגלידה בקערית הקטנה שהגישה לי כבר לפני שעה. היא בוחרת להתעלם, לא להעיר, ובוהה בי כמי שכפאה שד.
למחרת בבוקר מתקבלת הודעה לקונית בקבוצת הווטסאפ של המקהלה בזו הלשון:"החלטתי לקחת פסק זמן מהשתתפותי במקהלה. נעמתם לי מאד" כתבה קריקה ומאז לא חזרה לשיר איתנו.