מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: המאווים – פרק 65
לפרק הקודם:
—
חאן הבוגדני והדו-פרצופי הזה!
הייתי צריכה לדעת שאי אפשר לסמוך עליו.
אני מרגישה חסרת משקל, מנותקת מגופי כאילו הוא כבר לא שייך לי, ובאותה העת אני מרגישה תחושת שלווה שלא דומה לשום דבר שהכרתי.
הגיע הזמן לבדוק את מצבי החדש.
אני כבר לא מוגבלת לצורה הפיזית בה הייתי, אלא אני תמצית שקופה של התבנית הקודמת שלי שעטופה בהילה מנצנצת.
מסביב לי יש רק מפלי מים בצבע כחול שניתן להשתקף דרכם, אך הנוזל בהם לא מוכר ובלתי מורגש.
למרות שאין לי גוף מוחשי – אני מתאמצת לשמור על תחושת זהות ותודעה.
הרי רק עכשיו קיבלתי את שתי אלה בחזרה, לאחר מאמץ רב ולקיחת סיכון.
אור לבן וטהור נותן לי הרגשה נעימה ומפתה נובע מפתח של דלת הנמצאת במרחק.
הזוהר החם שלו קורא לי אליו, רוצה לחבק אותי באהבה.
אז ככה מרגיש מי שמת.
טוב, תמיד יש פעם ראשונה…
במבט מטה דרך דבר שנראה כמו נחל זורם בעל מים כחולים, אני רואה את גופתי חסרת החיים שוכבת על הקרקע.
הגוף שלי נראה שביר ודומם, שלולית של דם יוצאת מראשי ושוטפת את שיערי, הטליסמן הכחול נפל על האדמה אך השרשרת ענודה על צווארי.
אכזבתי את כולם.
כל מי שבטח בי מת, בצרות או עומד להיות בצרות – חלק מהצרות הן באשמתי.
ידעתי מההתחלה שכל הסיפור הזה גדול עליי, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
מי יודע, אולי הסיפור עוד יותר גדול ומסובך ממה שהוא נראה כרגע.
המחשבה המנחמת אותי היא שאולי אוכל לפחות להפחיד את קווין ואת חאן בסיוטי הלילה שלהם.
לאחר שאני מבינה שאין לי כבר מה לעשות כאן, אני מגיעה להחלטה שאין לי מה להפסיד – אני בולעת את הפיתיון ומרחפת אל הדלת.
נשמה בצורת דמות מוכרת חוסמת את דרכי "שלום לך, בתי היקרה".
"סרינה" אני רק עונה לה.
סרינה מתה, היא לא יכולה לפגוע בי.
נכון?
מה שאמור להיות הפה של סרינה מביע חיוך "אז… בסופו של דבר מישהו הצליח במה שאני נכשלתי".
"אני שמחה שאת מאושרת," אני מסננת. "עכשיו, בבקשה ממך – תני לי לעבור, אני רוצה לנוח סוף-סוף".
עשיתי כל מה שיכולתי – אך אני לא מסוגלת לזה יותר, אני חלשה מידיי ולכן אינני מתאימה למשימות האלה.
בנוסף: רצחתי את האוזן, בגדתי במאליה, חשבתי פעמיים לוותר על אהוביי מרוב אנוכיות – אני ראויה למות!
מה שכנראה הם כתפיה של סרינה מורמים באגביות "את יכולה לעבור דרכי בלי בעיה".
לעבור דרך סרינה?
פעם אחת הייתי בתוכה והפעם ההיא לא הייתה ממש מהנה.
אני מעדיפה למות במקום לעשות זאת שוב!
טוב… אני מתה.
נשמה של אדם זקן גיבן ומזוקן בשיער אפור מרחפת לעברנו "תודה שעצרת בה, תלמידה, קשה לי להיות בשני מקומות באותו זמן".
הזקן הזה מוכר לי…
המאסטר של אתניקס!
והוא כינה את סרינה 'תלמידה'?
מה הולך כאן?
המאסטר מביט בי בעייפות "הקשיבי לי טוב, איילקס: אם תעברי מכאן את לא עוברת לגן עדן, לגיהינום או בכלל למשפט – אלא לבטן של זואול".
אם הייתי יכולה לבלוע את הרוק, כנראה שהייתי עושה זאת.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת בשילוב ידיים, בהתעלמות מוחלטת מכך שאינני מרגישה אותן.
"בזמן שבילית בנעימים אצל הסילבניות, קווין הצליח להבקיע חור בסלע הכלא של זואול," מסבירה סרינה. "אני משערת שהאוזן הייתה לזואול מנה דשנה ביותר".
אז זואול יכול לבלוע עכשיו את נשמות המתים.
נהדר.
עכשיו עולה בי שאלה עקרונית "מדוע עצרת בעדי, סרינה? הרי תמיד שנאת אותי וגרמת לי לסבול – ואינני מועילה לך במצב שכזה".
"כדי לתת לך סיכוי לתחייה מחדש," מסביר המאסטר. "וכאשר תמלאי את הייעוד שלך, ההקרבה שלי לא תהא לשווא".
עכשיו נוספו לי עוד שאלות "במה הקרבת את עצמך?".
"הרגתי את המלכה אדלינה כדי שהנסיכה לוסי תחיה," הוא מספר. "הייתי הקוסם המלכותי וניסיתי לשכנע אותה לא לעשות זאת – אך גורשתי מהארמון" הוא עוצר לנשימה וממשיך. "המלכה רצתה להרוג אותה בעודה תינוקת, כי ידעה שלבסוף חזקה ממנה ותוכל להיות מסוכנת – אך לחמתי בה וזה עלה בחיי".
טוב, זה מסביר הרבה.
הנסיכה לוסי בהחלט מתחזקת ככל שהיא גדלה.
אני נזכרת בחלום "מה הקשר של אמא שלי לכל זה?".
"בעזרת הדם של אימך, הישרה החולה, ובסיוע סרינה והמלך קוסטום – הרעלתי את המלכה אדלינה כך שניתנה בה מחלת אימך משולב עם קסם דעיכה," הוא מסביר ונותן תירוץ. "אדלינה הייתה הפיה החזקה ביותר בטמריה, הייתי חייב לנקוט צעדים קיצוניים".
מה?
הוא היה זה שהרג את אמא שלי, בשביל להרוג את אדלינה?
מסרינה אולי הייתי מצפה לשתף פעולה – אבל לא מהמלך קוסטום.
אם המאסטר לא היה מת – הייתי הורגת אותו!
"אני יודע, אני מצטער – אך דאגתי לך שתהיי מוגנה" הוא מנסה לנחם.
אינני משיבה לו על זה כי אני זועמת מדיי בשביל לדבר.
"את חייבת לעצור את קווין כל עוד זה אפשרי בשביל קרולינה," אומרת סרינה. "אם הוא ימצא אותה…".
"בסדר, אני אעשה מה שתגידו, אבל בנאי אחד," אני אומרת. "אינני מוכנה להיות זומבית, או כל יצורה מתה-מהלכת".
נראה שסרינה מחייכת, אולי היא מדמיינת אותי זומבית.
לעזאזל.
"כמובן שלא," אומר המאסטר ומחייך. "התחייה מחדש שלך הולכת להיות תהליך פשוט, הביטי למטה".
אני מביטה שוב על המקום בו מתתי.
הטליסמן מתחיל לזהור באור כחול וכך גם סביבתי.
רגע…
אני בתוך הטליסמן!
חאן רוכן לעבר הטליסמן במבט חמדני, שולח את ידיו ומושך את הטליסמן הכחול, כך שהשרשרת מתנתקת מצווארי.
החיפושית מחליפה צבע בפתאומיות, זוהרת באור כתום-אש וצורבת בידיו של חאן.
אני מתענגת על כל רגע!
חאן קורא בכאב, משליך על גופתי את הטליסמן ועושה 'פו' בכפות ידיו.
לבסוף החיפושית זוחלת חזרה למקום בו הייתה והשרשרת נשרת סביב צווארי.
למרות בגידתי במאליה – הטליסמן עדיין נאמן אליי.
חאן מקלל קללה חרישית, מפנה את גבו והולך.
המרושע הזה משאיר אותי בצד ואפילו לא טורח לקבור אותי או לעשות לי סוג של מצבה קטנה!
אין לו טיפת כבוד למי שהצילה אותו?
האור המסנוור מהחיפושית מתחיל להתפשט לאט-לאט לכל סביבתי והעולם משתנה.
—
"אני חושב שהיא נושמת" אני שומעת קול מוכר שאינני זוכרת מהיכן הוא.
רגע אחרי שאני פוקחת עיניים אני משתנקת.
מבעד לירח המלא המאיר מעל העצים, אני מבחינה בהולאר, הקוסם הזקן מחבורתו של הננס אקסל, עומד מעליי ומביט בי במבט חשדני.
"תעזור לה לקום, גיל!" אני שומעת את קול רייקה, האלפית מהחבורה.
"כמובן" נשמע קול גיל, הגנב שבחבורה ואז הוא דוחק בהולאר הצידה ועוזר לי לקום בצורה של ג'נטלמן.
אני מביטה על האדמה – הדם נעלם!
בסקירה של הסובבת אותי – הולאר הקוסם, גיל הגנב, אקסל הננס, רייקה האלפית ופני האבירה הקספיאסית, נראה כי כולם בריאים ושלמים.
הדובה הרעבה ששלחתי אחריהם כנראה לא עשתה את העבודה כמו שצריך.
"תודה לכם," אני מחייכת בחוסר רצון. "איך מצאתם אותי?".
"ראינו אור זוהר בשמים בצבע אדום-אש שהשתנה לכחול," מספרת רייקה האלפית. "עקבנו אחריו ומצאנו אותך כך," ואז היא מוסיפה "החלמת לאט-לאט בצורה פלאית ונשארנו כאן כל היום כדי לשמור עלייך עד שתבריאי לגמרי".
כל היום?
כמה זמן הייתי כך?
אני מחליפה נושא כדי שלא יחקרו אותי לעומק "המשכתם את המשימה שלכם?".
"השלמנו את משימתנו עם ביצת הדרקון," מספר אקסל. "אך כשהגענו כבר לאלריה לא מצאנו שום מגילה בשם 'מגילת כיהנסול' עליה דיברת. יחד עם זאת – רובן של המגילות לא היו נגישות ולכן קבוצה לא התאימה למשימה".
"צדקת בזה שאת מתאימה למשימה ההיא" אומר הולאר. "הלכנו לאלריה לחינם".
הוא לא יודע עד כמה הוא טועה במשפט הראשון ועד כמה הוא צודק במשפט השני.
"מה קרה לך, וייפר?" שואל אקסל.
הוא חייב לחפור?
שחכתי גם שהם אינם יודעים את שמי האמיתי.
איך אסכם את זה? "מורה הדרך שלי למסע הבייתה לאסטליה בגד בי וניסה להרוג אותי – כנראה הוא כמעט הצליח".
אני מקווה שאף אחד מהם לא עשה לי הנשמה מפה לפה.
תורי לשאול הפעם "לאן אתם הולכים?".
"המלך החדש של אימפריית טמריה-אלריה מגייס צבא כדי להילחם בענקי הקרח במאחז אילאקס בצפון," מספר אקסל. "אין לי מושג מה הוא רוצה מהם, אבל התשלום הוא העיקר".
כמובן שכך…
מה באמת קווין רוצה מענקי הקרח?
הם לא מפריעים לאף אחד, ולפי מה ששמעתי אין מה לחפש במאחז אילאקס.
יחד עם זאת, קווין תמיד יכול להפתיע.
מה שמנחם אותי הוא שקווין יצטרך הרבה זמן כדי לאסוף צבא מספיק גדול כדי להצליח במשימה הזאת, מה שאומר שקווין לא בדרך לאסטליה.
אטרמיס וקרולינה בטוחים!
"אז אם אתם לא הולכים בכיוון שלי, כנראה ניפרד כאן" אני אומרת בעצב מבויים.
"מי מחכה לך בבית, וייפר?" שואל גיל.
חוצפן!
הייתי רוצה לומר לו 'לא לדחוף את האף', אבל אז אסתכן בכך שארגיז אותם.
"אמא שלי שם," אני משקרת. "היא חלשה וחולה מאוד ולכן חשוב לי להגיע במהירות".
במחשבה שנייה – זאת חצי מהאמת.
עד כמה שידוע לי, אסטליה היא המקום האחרון שאליו פנתה אימא.
אקסל ניגש לאחד העצים שם מונחים תיקי ציוד "כהתנצלות על פגישתנו הקודמת, אנו מזמינים אותך לסעודת לילה בחינם".
נכון!
כבר לילה!
קרולינה ואטרמיס מחכים לי!
"תודה לכולכם על העזרה והנדיבות- אך ניפרד כידידים," אני קדה. "אני חייבת להמשיך במסעי לאסטליה. בהצלחה לכם!".
אינני מציינת את העובדה שבפעם הבאה שניפגש נהיה כנראה אויבים.
לפני שהם מספיקים לענות – אני פותחת בריצה מערבה לתוך היער, מקווה להשאיר את המקום הזה מאחוריי לנצח.
הנקמה בחאן בוא-תבוא!
—
הירח תלוי נמוך בשמים, משליך זוהר מפחיד דרך החופה הצפופה של העצים מעליי.
צללי העצים והשיחים רוקדים על קרקעית היער, בגלל רוח קלילה שמתחילה לנשוב כשאני דוחפת את דרכי בסבך הסבוך, הסבך מתנגש בבגדי ומגרד את עורי.
כל צעד שאני עושה נתקל בהתנגדות- גפנים קוצניות עוטפות את הקרסוליים שלי, וענפים מסוקסים מושיטים יד כמו אצבעות שלד, טופחים בשערי ובפניי.
כל דבר מקפיץ את דריכותי: רשרוש עלים, צפצוף מרוחק של ינשוף ולחישות חלשות, כמעט בלתי מורגשות, של הרוח בין העצים, לכן אני עוצרת לרגע, לוקחת נשימה עמוקה וסוקרת את סביבתי.
אור הירח מסתנן דרך הרווחים בעלווה, ויוצר טלאים של כסף וצל על הקרקע.
נראה שהחושך לוחץ פנימה מכל עבר – אני בקושי יכולה לראות יותר מכמה מטרים קדימה.
יש יופי מוזר במקום הפראי הזה: האופן שבו האור רוקד על העלים, הצבעים הרכים והאילמים של הלילה וההמהום הקבוע והקצבי של היער – הכול מרגיש מנחם בצורה מוזרה, למרות הסכנה שיכולה לארוב בכל פינה.
לא!
לא אפול בטריק כזה שוב!
אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך קדימה, הלב שלי דופק בחזה.
היער כאילו סוגר סביבי, כל צעד מרגיש כבד יותר מהקודם כאילו כדור הארץ מנסה לעצור אותי. אבל אני לא יכולה להפסיק עכשיו.
העיקר שאמשיך לנוע ושאמצא דרך לצאת מהמקום הארור הזה!
אני רק צריכה להישאר מרוכזת, להמשיך לדחוף קדימה, לא משנה מה היער הקסום הזה זורק עליי.
כאשר רגליי כבר אינן יכולות לנוע יותר אני נעצרת, מתנשפת ואז בוחנת את סביבתי.
עקבות נמצאים בשביל קרוב אליי – עבר כאן מישהו לא ממזמן.
רגע…
אלה העקבות שלי!
לעזאזל!
חאן צדק – להיכנס ליער הזה בלילה הייתה טעות.
אני רוצה לעוף מכאן כבר!
רגע…
למה לא בעצם?
אף פעם לא השתניתי לשום חיה, שווה לנסות!
אני עוצמת עיניים ונזכרת בציפור שתקעה בי מבט מוזר, אותה ראיתי בתחילת מסעי לאלריה – מושיטה את ידיי לצדדים ומשנה צורה אליה.
אצבעותיי מוארכות ונעשות צרות, נוצות נובטות על כולי וזרועותיי הופכות לכנפיים, חזקות וחינניות. תחושה מוזרה של ריקון עצמות גופי מקדימה לתחושה שאני קלילה כמו נוצה.
השינוי האחרון חל כשאני מרגישה את פניי שמשתנות, את הפה שלי שהופך למקור חד ומעוקל ואת עיניי שמתחדדות.
תחושת התרגשות מציפה אותי כשאני מנפנפת בכנפי החדשות ומתרוממת מהקרקע בקלות אל שמי הלילה.
כעת אני מסוגלות לראות בבהירות מושלמת בחושך.
צמרות העצים מוארות הירח משתרעות לכל הכיוונים. אוויר הלילה הקריר חולף על פניי וממלא את ריאותיי.
אני מפנה את מבטי מערבה – הלפידים המאירים את שוק אסטליה בלילה עדיין דולקים מלפניי.
בהתעלמות מהעובדה שאני יכולה להתרסק בכל רגע, אני פותחת בטיסה בשיא המהירות לכיוון אסטליה.
תחושת החופש משכרת אותי!
כל שריר בגפי מלא באנרגיה, כל נוצה מכווננת לשינוי הקטן ביותר בזרמי האוויר.
אני גולשת ללא מאמץ, עיניי החדות סורקות את השטח: הכוכבים מלמעלה מנצנצים כמו משואות הקולות רשרושי העלים הרחק למטה, נמהלים עם קולות של יצורים ועם קולות של דיבורים שונים אותם אינני מבינה.
אוקיי, שיניתי את דעתי בנוגע לתעופה.
תעופה היא… בסדר – אבל רק אם אני היא זאת שעפה מרצוני.
—
הירח עדיין תלוי גבוה בשמיים כשאני יוצאת מהיער, העצים הצפופים מפנים את מקומם לקבוצות של שדות פתוחים, ועד מהרה אני רואה את אורות השוק ההומה של אסטליה למטה מקרוב.
משום מה, גם בשעה המאוחרת הזאת השוק עדיין חי, תוסס ומלא בפעילות.
מנקודת התצפית שלי אני יכול להבחין בדוכנים שופעי סחורה צבעונית, דמויות של יצורים שונים נעים כמו נמלים בשבילים הצרים ומתמקחים בצעקות.
אני מטה את כנפיי כדי לעוף מעל ההמון, מתכוונת לעבור במהירות וללא תשומת לב – אבל משהו חד ומתכתי נוצץ באור הירח תופס את מבטי מאוחר מדי – רשת מבצבצת מבין הצללים לוכדת אותי בחיבוק.
פאניקה גוברת בי כשאני מנפנפת בכנפיים בטירוף, אבל ככל שאני נאבקת יותר אני מסתבכת יותר.
אני מנסה לזעוק, אבל רק צפצוף מעורר רחמים נמלט מהמקור שלי.
כל ההתחבטויות וההתפתלויות לא מועילות – הרשת מחזיקה מעמד, והכנפיים שלי הופכות לחסרות תועלת.
החבלים הגסים של הרשת חופרים בנוצות שלי, מגבילים את תנועתי ומצמידים אותי בחוסר אונים בעודי באוויר.
מייד לאחר מכן אני שומעת מלמטה קריאת ניצחון ואני מביטה למטה אל מי שמושך אותי אליו.
מדובר יצורה צעירה דמויית-אלפית דקת גיזרה בעלת אוזניים מחודדות ושיער ארוך בצבע כסף שרפוי על כתפיה, אך גובהה כגובה צעירה אנושית.
היא לובשת טוניקה בצבע ירוק כהה מבד מחוספס וחזק, אותה חוגרת במותניה חגורת עור רחבה שמעוטרת בתיקים קטנים וכלים שונים.
מעל הטוניקה לובשת היצורה אפוד בצבע חום עשוי עור עבה המכוסה שריטות ושפשופים. מכנסיה החומים מחוספסים ומלאי טלאים בכמה מקומות ומגפיה שבצבע שחור העשויים מעור כהה שחוקים היטב וסביב צווארה היא עונדת חוט עור אליו קשורים נוצות ואבנים – כל אחד מהם כנראה גביע או קסם מסוג כלשהו.
רק כשאני ממש מולה אני מזהה אותה, או לפחות – מה היא בדיוק.
אלדרינית אדומת עור.
אלדרינים הם יצורים דמויי אלפים שאוהבים להיות מעורבים עם יצורי טמריה.
הם יכולים לנוע ממקום למקום כהרף עין, ולכן גם אוהבים את מקצוע הצייד – אני משמשת בתור דוגמא.
מה שמיוחד בהם הוא שרגשותיהם מתחלפות בקיצוניות מעונה לעונה ואיתם גם צבע עורם – עד שהם מתבגרים ו'נסגרים' על עונה ספציפית.
האלדרינית שתפסה אותי כנראה עדיין תקועה בעונת הקיץ – עונה בה הם תוקפניים, מאיימים וקל לגרום להם לזעום.
יחד עם זאת – בקיץ הם גם מחושבים.
עיני האלדרינית סורקות אותי בתערובת של סקרנות וניצחון, נוצצות בסיפוק של תפיסה מוצלחת.
"שלום, יפהפייה!" היא אומרת בנחמדות. "שמי שרילא, נעים להכיר!".
אצבעותיה של שרילא עובדות בקלות ובמיומנות בשעה שהיא מהדקת את הרשת תוך כדי שריקות של שיר שאינני מכירה.
כששרילא מסיימת ואני קשורה ברשת עווה כמעט ללא יכולת תזוזה, היא מכניסה את הרשת לכלוב ציפורים קטן וקושרת את הכלוב לחגורתה "לא כדאי לך לנקר אותי, חברה, לא אכלתי היום".
אפילו לא חשבתי על זה.
אני יכולה לראות את ההילוכים מסתובבים במוחה של שרילא, שוקלת מה לעשות עם הפרס שלה בשעה שאנחנו מסתובבות בשוק ועיניה סורקות את הקהל הסואן "ציפור כמוך תזכה במחיר טוב, אבל אני צריכה להיות חכמה לגבייך – ייתכן שהקונים הרגילים לא יעריכו את ערכך האמיתי".
אירוני ממש.
זה ממש אותו דבר שקרה לי בפעם שעברה שהייתי כאן בשוק אסטליה.
בפעם שעברה נלכדתי כאן ונלקחתי בכוח לאחוזה, עכשיו אני נלכדתי כאן ואני רוצה להגיע לאחוזה.
גל של ייאוש תוקף אותי ואני מפסיקה להיאבק – אני כל-כך קרובה, ובכל זאת כל-כך רחוקה.
כל אינסטינקט אומר לי להפוך בחזרה לאנושית כדי לברוח מהמצב הזה – אבל פחד עמוק יותר מעכב אותי.
שינוי חזרה לאנושית פירושו לחשוף את עצמי בצורה הכי פגיעה שאפשר.
אם היא תבין שאני לא ציפור רגילה, אלא אישה בעלת קסם – היא, או כל מישהו אחר שנמצא בשוק העבדים כאן, יכולים ללכוד אותי ולמכור אותי כמו שהקספיאסים מכרו אותי להאוזן!
הרי אישה צעירה בעלת קסם שינוי צורה שווה לא מעט ש"ז…
או, גרוע מכך – מה אם יזהו אותי, יתפסו אותי וייקחו אותי לקווין?
אני לא יכולה להסתכן בזה!
לא כאן, לא עכשיו.
אם אשנה צורה אאבד כל יתרון קטן שאולי עדיין קיים.
אני נשארת בשקט – אך המחשבות שלי מתרוצצות, מחפשות נואשות דרך לצאת מהמצוקה הזו.
לעת עתה אני לטרלי 'ציפור שבויה בקן ששייך לצייד' – קרובה לבית אך רחוקה מחופש.
המשך יבוא…
תגובות (0)