מיס דרקולה – פרק 11
לפרק הקודם:
הנשימות הפכו למהירות יותר, גם שלי, גם שלו. הוא, הבחור מהמלון, מי שאחראי ללילה המבעית בספא, מי שצפה בי ישנה, שהשאיר לי שדה של פרחים בחדר, שנעל אותי בחדר, הוא, בפעם הראשונה, צמוד אליי. לרגע לא ידעתי אם אני מפחדת או מתרגשת, הרי בשני המקרים האלו הלב משתגע.
רציתי לשאול אותו ״מי אתה?״ למרות שידעתי. אבל רציתי לדעת יותר. רציתי לדעת למה הוא כל כך התעניין בי? ולמה הוא נעלם? רציתי לדעת איך הוא הצליח להיכנס לתוך החדר שלי? ומה עושה אותי כה מיוחדת בעיניו, או שאולי זה מה שהוא עושה לכל בחורה שהוא פוגש? רציתי שהוא יגיד לי הכל, בעצמו.
ובזמן שסינכרנו את הנשימות שלנו, האור המהבהב ניצת מחדש. האיש המסתורי החל להוביל אותי אל עבר האור המהבהב, במעלה מדרגות המובילות לטירה. המדרגות היו מעוטרות בפרחים צהובים, ואני, מצאתי את עצמי אוחזת בו ביד אחת, אולי מפחד, אולי מסקרנות, אולי גם וגם.
״את יודעת איפה את נמצאת, דייזי?״ הוא שאל בקול עבה. אבל הוא ידע שאני לא יכולה לענות כל עוד היד שלו חוסמת את פי. ניסיתי להנהן, להוכיח לו שכן, שאני יודעת. אבל הוא ידע את התשובה. המשכנו לעלות במדרגות האבן עד שהגענו לחדר השינה הראשי של דרקולה. החדר היה מואר חלקית, יש שיאמרו תאורה רומנטית, או לפחות כך אני רציתי לראות את זה. ואז עצרנו. הוא לא הסביר למה, או מה הולך לקרות עכשיו, פשוט עצר, והוציא משהו מהכיס. זה היה מפתח, והוא נועד לנעול את הדלת מהמרפסת אל תוך החדר. ברגע ששמעתי את המנעול ננעל ואת המפתח חוזר אליו אל תוך הכיס, הוא הוריד ממני את היד וסובב אותי אליו.
זה היה אנדרס. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מחויטת בעיצוב מיושן; ווסט משולשים בצבע לבן התנשא מעל מכנסיים מחויטים, פפיון שחור לצווארו, וגלימה שחורה כיסתה את רובו. היו לי כל כך הרבה שאלות, מה הוא רוצה ממני? ומה אנחנו עושים כאן? ואיך הוא מעז לקחת אותי בכוח אחרי כל מה שהוא עשה? אבל לא הצלחתי לשאול כלום. עמדתי קפואה, מביטה בעיניים ירוקות שלא מרשות לי אפילו למצמץ.
״את מוכנה?״ הוא שאל. עדיין לא יכולתי לענות, אז נתתי לו להוביל אותי אל תוך החדר, מבלי לדעת מה עתיד לבוא. ״איפה הכפפות שלך?״ אנדרס המשיך לשאול. ואני, פעלתי כמו טייס אוטומטי, מהופנטת לחלוטין ופשוט מבצעת את שנאמר לי לעשות. הוצאתי את הכפפות מהתיק הקטן שלי והושטתי לו אותן. ״תשימי אותן, הן שלך,״ אנדרס המשיך.
״שלי?״ שאלתי, סוף סוף חזרתי לעצמי, ״ארתור אמר שהסיכות האלו שייכות למשפחה שלו,״ המשכתי.
״למשפחה שלנו,״ אנדרס ענה, ואני הרגשתי איך בשנייה הפכתי ממישהי שיודעת הכל למישהו שמסתבר שלא יודעת כלום.
״אתה וארתור.. אחים?״ שאלתי בשפתיים מגמגמות, מנסה לצאת ממבוך השאלות שנמצא במוחי.
״בני דודים, אבל אנחנו משתדלים לא להגדיר את עצמנו כמשפחה,״ אנדרס השיב.
״למה לא?״ שאלתי.
אנדרס החזיק בידי, שבאותו רגע כבר הייתה מכוסה בכפפת תחרה שחורה ואמר: ״כבר אמרו לך שאת שואלת הרבה שאלות?״ ואז המשיך: ״איזו תשובה ניסית למצוא בכל המכתבים שלקחת?״
הבנתי שאני צריכה להודות בפשע, הוא הרי יודע: ״רציתי להבין יותר טוב מי הוא היה, מעבר לסיפורי האלימות והערפדים.״
אנדרס הושיט יד אל עבר התיק שלי והוציא ממנו רצועת בד שחורה. אני לא זו ששמה אותה בתיק שלי. הוא חושב על הכל מראש, חשבתי לעצמי. ״תעצמי עיניים,״ הוא ביקש.
״רגע, מה עם רון? לא אמרתי לו שהלכתי, הוא יתחיל לדאוג,״ שאלתי.
״כבר טיפלתי ברון, ארתור היה חייב לי טובה,״ אנדרס ענה וכיסה את עיניי עם רצועת הבד השחורה. לאחר שהוא וידא כי קשר אותה מספיק חזק, הוא אחז בידי שוב והתחיל ללכת.
״לאן הולכים?״ שאלתי, מבלי יכולת לראות דבר.
״לזירת הפשע,״ אנדרס ענה.
ההליכה לקחה מספר דקות בודדות, אבל הרגישה כאילו נמשכה לילה שלם של סיבובים בין קירות, חדרים וסודות. התחלתי להבין שלאנדרס יש עניין בכל מה שקשור לשיחות בחושך, וידעתי בדיוק לאן הוא הוביל אותי.
כשסוף סוף עצרנו, אנדרס פרם את הקשר כדי לתת לי את הראייה בחזרה. מולי, הייתה המיטה בחדר הסודי של דרקולה, מכוסה באינסוף פרחים צהובים.
״איך ידעת?״ זה כל מה שהצלחתי לשאול. איך הוא ידע שהצלחתי להיכנס לכאן? איך הוא ידע על החדר הסודי הזה מלכתחילה? מה הוא מסתיר בדיוק?
״תפתחי את המגירה השנייה,״ אנדרס הורה לי בזמן שהוריד מעליו את הגלימה. התיישבתי על המצעים הרכים, בדיוק כמו לפני מספר ימים, מינוס הפרחים, וניגשתי לפתוח את המגירה. בפנים, היה ספר אחד עבה עם כריכת עור ועליה אותו סימן כמו הסימן המוטבע על הסיכה שקיבלתי. סקרנית ומרוגשת, פתחתי את הכריכה כדי להתחיל לדפדף בספר. אבל אנדרס לא נתן. ״יש כמה דברים שאת צריכה להסכים להם קודם,״ הוא אמר.
״כמו מה?״ שאלתי בתמימות.
״שאת שלי.״ הוא אמר.
לפרק הבא:
תגובות (0)