אם תרצו – אין זו הגדה

לאחר שכעם התקדשנו,
הוציאנו ה' מן המֵיצר,
את התורה על ההר קיבלנו,
והלכנו ארבעים שנה במדבר.

העם אל הארץ המובטחת נכנס,
וּרְחֲצָהּ מטומאת גילולים,
העמיק בה אז שורש ככרפס,
בעת הכתרת מלכים.

וַיחץ ירֳבעם את ארץ היהודים,
וַיגנוב את האפיקומן,
נעלמו עם סנחֵריב עשרת השבטים,
עדיין לא נודע מקומם.

במשך תקופה, את אורכה לא נדע,
הטיפו בשער מַּגִידִים,
כאורך הגלות – כך אורך ההגדה,
אך מתי כבר אוכלים?

את עולי בבל הנהיג עזרא,
וּבנה שוב את בית המקדש
טיהר את הארץ, עַזֲרָהּ מִצָרָה,
רְחֲצָהּ ואל המזבח ניגש.

אֱדוֹם המוציא אל גלות,
אך אוי מה שם מְצָאַנו,
צרות, רדיפות, פּוּרענוּת,
השומרים היכּוּנוּ פצעוּנוּ.

עודנו באירופה מתמהמהים,
מלעלות ארצה ברצון,
עינינו בכי תמרורים,
על שואת ששת מיליון.

אל נחלתֵנו שַבְנו קוממיוּת,
ועתה מדֵינו זית,
מחוץ מכה אנטישמיות,
הטרור מכֵּה מִבַּית.
מצה ומרור כורך –
זכר למקדש כהלל,
כי על הר קדשנו מְהֲלֵךְ,
ואוחז שועל מחבל.

אל השולחן הערוך משיח בן־יוסף,
יקבץ נדחי ישראל,
כל הקם עלינו בפניו יינגף,
ובקרוב ממש ניגאל.

תִּשְבִּי הבשורה אל הדלת יביא,
ישובו מִצְפוּנוֹתֵיהֶם השבטים,
על ימות הברכה וּמשיח בן־דוד,
אחריהם תחיית המתים.

לאחר שמִקִברו יֵיצֵא,
יהלל כל־חי בְּתּודה,
ואם באמת נרצה –
אין זו (רק) הגדה.