'פַסְטְרֵפִיל'

אבינעם קליין 0506325228
2024
שחר גלזינגר יצא מדירת הרווקים שלו, ירד במעלית לחניון התת קרקעי, נכנס למכונית החשמלית, ויצא לדרכו לכיוון שכונת רמת החייל בתל אביב; לאחר כמחצית השעה של זחילה בפקקי התנועה, הגיע למשרדי עורכי הדין 'וקסמן את ורסנו'; בדרכו לחדרו, פגש בנירה, אחת מחברותיו לספסל הלימודים בתיכון, שברכה אותו בברכת בוקר טוב, תוך שהיא סוקרת אותו מכף רגל עד ראש מלווה בחיוך רחב.
"בוקר אור," השיב שחר, גם הוא בחיוך, "נירה, מי"ב השניה, מה את עושה כאן?"
"אני המזכירה החדשה של עורך דין ורסנו."
"לא ידעתי, שיהיה בהצלחה; שמעתי שאת כבר נשואה עם ילדים, מה עושה בעלך?"
"הוא מהנדס מכונות," השיבה ופניה הרצינו.
"יפה," ענה שחר, עניינית, "אני עובד פה כבר שנתיים, אני עוסק בענייני חברות ושותפוית והמריבות ביניהן. "
"אני יודעת, כבר ביום הראשון הטילו עלי ללמוד ולהכיר את כולכם; אתה כבר נשוי?"
"עדיין לא; נירה, אני ממהר לפגישה, את רוצה להיפגש אחרי העבודה ולפטפט קצת, להזכיר נשכחות מבית הספר ומה'צופים'?"
"היכן? מתי? יש לי סדר יום עמוס."
"הבה 'נישן' על זה ונהיה בקשר."
"בסדר, יום נעים, שחר."
"עבודה פוריה, נירה."

לאחר מספר ימים נפגשו לאחר שעות העבודה בבית קפה שכונתי ביד אליהו, לאחר שוידאו שאינם מכירים איש מהאיזור הזה.
"מה סיפרת בבית?" פתח שחר את השיחה, "במה תרצת את העדרותך?"
"אמרתי שאני נפגשת עם חברה ללימודים שזה עידן ועידנים שלא התראינו; ומה איתך?"
"אני גר לבד ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד."
"לא משעמם לך לגור לבד? למה שלא תגור עם חבר, או חברה…," קרצה נירה בעיניה.
"גרתי עם חבר במשך תקופה ארוכה, אדם מאד סימפטי, אבל לפני זמן קצר עקר לאנגליה לצורך הקמת עסק."
" אני נשואה כבר המון שנים ולכן אני מסוקרנת לגבי החיים טרום הנישואים; אני כבר כמעט שכחתי מהי ההרגשה להיות חופשי, על המעלות ועל החסרונות, כמובן."
"אני יכול לספר לך רק ל עצמי; בגילי המופלג – שלושים ושתיים – היו לי כבר הרבה הכרויות, ולאחרונה, יצאתי עם בחורה במשך כחצי שנה, היא רצתה כבר להתחתן, אבל החלטתי שזה לא זה."
"מה לא טוב בה? ספר לי קצת עליה, וגם עליך – מה עבר עליך מאז התיכון."
"היא מבית אמיד, ילידת הארץ, נראית טוב, היא מורה לגיל הרך, אוהבת מאד את העבודה ואת משפחתה, יש לה שני אחים; היא גם חרוצה, מסודרת, נקיה, היא יודעת מה היא רוצה, ושלמה עם עצמה."
"כליל השלימות," צחקה נירה, "אז למה היא עוד לא נשואה?"
היא צעירה, רק בת עשרים ושש, היה לה איזה רומן ממושך, אבל הבחור רצה להגר לארה"ב והיא סרבה בתוקף לעזוב את משפחתה, את חברותיה, ואת כור מחצבתה."
"נו, אז בכל זאת, למה פסלת אותה?"
"כל דבר אצלה צריך להיות לפי הספר, אין לה שום יצר הרפתקני; אין לה שום חוש אסתטי משל עצמה; היא הולכת רק לפי צו האופנה העכשוי אם זה בלבוש, בנעליים, בעיצוב תסרוקות, בעיצוב פנים של הבית, וכו', שהוא לגמרי לא לטעמי; מסרבת להוסיף ידע בדברים שאינם קשורים ישירות לחייה – חוסר סקרנות מוחלט לבעיות שעומדות ברומו של עולם; ש'הגדולים' יתעסקו בהן, היא טוענת; וגם מסרבת ללמוד לשחק ברידג'…,"חייך שחר.

"היא קוראת ספרים?,
"לא."
"עתונים?"
"היא מתעדכנת בענייני דיומא באינטרנט."
"הצגות וסרטים, וארועים חברתייים?
"כן, היא מאד אוהבת אנשים ואנשים אוהבים אותה."
"שחר ידידי, רובנו כך; יצרני מכנסי הג'ינס – שכידוע מחזיקים מעמד במצב טוב למשך שנים רבות – יצרו אופנה של מכנס צר, שמאד לא נוח ללבוש אותם, ולפשוט אותם, ולמרות זאת כולם החליפו את המלתחה שלהם והעצימו את מחזורי המכירות של היצרנים, טוב, חוץ ממך ומתי מעט כמוך. אומרים שהפכים נמשכים, אולי אתה צריך אחת כזו שתאזן אותך, שתחזיר אותך לדרך בכל פעם שתסטה ממנה."
"כבר אמרו לי את זה; ואיך בעלך, באותו הקשר?"
"מיד אספר לך, אבל מה קרה איתך מאז התיכון?"
"שרתתי בצבא בחיל אוויר כקצין תומך לחימה, אח"כ נסעתי לשנה לדרום ומרכז אמריקה, תוך כדי הטיול גם למדתי ספרדית ומעט פורטוגזית, עבדתי קצת בבנק כדי לחסוף כסף לשכר לימוד באוניברסיטה, סיימתי לימודי משפטים, וזה מקום עבודה שלישי שלי," חייך שחר.
"מה היה רע בשני מקומות העבודה הראשונים?"
"לא היה רע, פשוט היה משעמם, הלקוחות היו הגונים מדי, לא ניסו לרמות אחד את השני…"
נירה פרצה בצחוק, "ואיך זה כאן?"
"יש יותר תביעות ותביעות שכנגד, ומפעם לפעם יש מקרים באמת מרתקים."
"אני שמחה לשמוע, יהיה לי כאן גיוון לחיי השיגרה בבית."

"אני שומע נימת עצב בדברייך."
"לא, סך הכל בסדר; ולשאלתך על בעלי, הכרתי אותו בצבא, הייתי צריכה לעבוד כדי לתמוך בו כספית בזמן הלימודים בטכניון; אך סיים את הלימודים והתחיל לעבוד, נכנסתי להריון, אחרי שנתיים נולד עוד ילד, שניהם חמודים ומביאים לנו הרבה נחת, וזהו."
"כלומר, עבודה, ילדים, בעל, משפחה, וזהו?"
"לא רק; יש לי חברות טובות, ואני תולעת ספרים, אני קוראת המון, וכמובן לומדת מהם; אתה אוהב לקרוא?
"עד סוף התיכון בלעתי ספרים; מאז, הקריאה שלי מתרכזת במידע עדכני או בביוגרפיות של אנשים מעניינים. אמרי לי נירה, עוד לו ענית לי איך בעלך, מה מריץ אותו, למה הוא שואף, גם הוא קורא ספרים? בילויים, תחביבים?"
"הוא מהנדס בדם, אוהב מאד את עבודת התכנון, הכניסה לפרטי פרטים שבסופו של דבר מביאים למכונה גדולה שמתפקדת כראוי ומביאה תועלת לאדם; הוא בעל טוב, אבא טוב, אינו מתעניין בנשים אחרות, אבל קצת משעמם, הוא לא קורא ספרים, רואה כדורגל בטלוויזיה, וצריך לגרור אותו להצגות תיאטרון. שחר, כבר מאוחר, אני חייבת לחזור הביתה, היה לי מאד מעניין, נמשיך בפעם אחרת."
"גם לי, נתראה בעבודה."
"דרך אגב, קיבלנו היום לעבודה עורכת דין חדשה; כבר ראית אותה?
"לא, לא הייתי היום במשרד."
"היא נראית לא רע…"
"את כבר רוצה לשדך לי מישהי?" צחק שחר.
"אני אוהבת לשדך; לעצמי אני כבר לא יכולה…; להתראות שחר."
"להתראות נירה."

למחרת היה בוקר גשום; שחר הגיע למשרד, החניון התת קרקעי היה מלא; חנה בחניון הפתוח, ורץ לכניסה לבנין בחיפוי המטריה; סגר את המטריה הנוטפת מים, ונכנס למעלית יחד עם עוד מספר אנשים; מיד פנתה אליו בתרעומת בחורה בלונדינית שעמדה לצידו: "המטריה שלך מרטיבה לי את הרגל"
"סליחה," אמר שחר, הרחיק את המטריה ממנה ועבר לצידה הרחוק של המעלית. הבחורה לא ענתה וגם לא זיכתה את שחר במבט. בקומה השישית יצאה הבלונדינית מהמעלית, נכנסה למשרדי עורכי הדין 'וקסמן את ורסנו', וצעדה לכיוון חדרו של שחר, כשהוא בעקבותיה; לפני שנכנסה בדלת החדר הצמוד לחדרו של שחר, שמעה את קול צעדיו, פנתה לאחור, הבחינה בו, נעצה בו מבט שואל ורוגז, ושאלה: "למה אתה עוקב אחרי?"
שחר לא ענה, חייך, נכנס לחדרו, ובפתח פנה לבלונדינית ואמר: "אנחנו שכנים."
בשעה תשע ושלושים, נכנסה נירה לחדרו של שחר.

"שמעתי שערכת במעלית הכרות עם דנה, עורכת הדין החדשה שלנו ."
"כן, הרטבתי לה את הרגל."
"אתה חייב לפרט," פרצה נירה בצחוק, "אחרת יש לזה קונוטציה ארוטית…,לא, היא אמרה שהמטריה שלך נטפה מים; אז מה דעתך עליה?"
"בחורה נאה אבל זעפנית."
"אל תשפוט בן אדם כל כך מהר; אולי קמה היום על צד שמאל".
"כנראה."
"למחר בעשר בבוקר בקשו ממני לאסוף עשרים כסאות מכל החדרים ולהכניס אותם לחדר הישיבות; יש לך מושג במה מדובר?"
"כן; לקוח ותיק שלנו, הקבלן ליברמן, התבקש לישיבה של מעלה, ומחר מקריאים את הצוואה שלו בפני המוטבים."
"וואאו, זה חיב להיות מרתק; אז למה לא אמרו לי להיות נוכחת?"
"צריכים להקפיד על שמירת הפרטיות; רק בעלי המשרד, ועורכי הדין שימונו לביצוע הצוואה יהיו נוכחים."
"אתה ביניהם?"
"כנראה, עוד לא הוחלט סופית, עד סוף היום אני אדע."
"הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בישיבה, אם תהיה נוכח תספר לי? לפחות בקוים כלליים, בלי להזכיר שמות."
"אשתדל."
"אז להית' בינתיים," עזבה נירה את החדר.
בשעה ארבע אחה"צ הוזמן שחר לחדרו של עורך הדין ורסנו; גם שותפו, עורך הדין וקסמן היה נוכח.
"שחר, מינינו אותך להיות מנהל העיזבון של ליברמן; אנחנו צריכים לברר עוד כמה עניינים לפני שנמנה את עורך הדין השני שיצטרף אליך; תהיה נוכח מחר בעשר בהקראת הצוואה, ותיווכח שהפלנו עליך תיק כבד; מרגע שתוקרא הצוואה יתחילו להידפק על דלתך אינטרסנטים למכביר שירצו לגזור נתח מליטרת הבשר; עמוד בגבורה מולם ושמור על שמו הטוב של המשרד."
שחר חייך, ואמר:" אני מבין ממה שאמרתם לי, שיש בצוואה סעיפים שאינם חד משמעיים ויעוררו ויכוחים בקשר למשמעות שלהם."
"לאו דווקא, אמר עורך הדין וסרנו, הם מאד חד משמעיים, האזר בסבלנות עד מחר ותדע."
למחרת, לפני השעה עשר בבוקר, נכנס שחר לחדר הישיבות שכבר ישבו בו כמה עשרות אנשים. התיישב באחד הכסאות בראש השולחן שהונח עליו פתק : "שמור לאנשי המשרד". לאחר כדקה נכנסה דנה, הבלונדינית מהמעלית, ראתה את שחר, והתישבה ליד השולחן בצד הרחוק ממנו. "מה היא עושה כאן," תמה שחר. חלקם של המוזמנים לשמיעת הצוואה ישבו בשקט כשארשת פניהם מביעה מתיחות; אחרים שוחחו ביניהם בלחש. בדיוק בשעה עשר נכנסו עורכי הדין וקסמן וורסנו והתיישבו בראש השולחן. הס הושלך בחדר. עורך הדין וקסמן הרים את עיניו, שלח מבט לעבר הנוכחים, פתח ואמר:

"שלום לכולם, אנחנו משתתפים בצערם של בני המשפחה, ובצערם של כל מכיריו ומוקיריו של יצחק ליברמן שעזב אותנו; יהי זכרו ברוך. אני אגש ישר לעניין. המנוח השאיר בידינו לפני כשנתיים צוואה מפורטת חתומה ומאושרת כדין. כדי למנוע אי נעימויות, לא נקריא כאן את הצוואה לפני כולם; נקרא אחד לאחד בשמו, והעתק הצוואה ינתן לו לאחר זהוי; אני רוצה לציין שמר ליברמן, שהיה עתיר נכסים, השאיר כמחצית מהונו כירושה לבני משפחתו ולאחרים שחפץ ביקרם; את המחצית השניה הותיר לפילנטרופיה, כשהוא מיפה את כוחו של משרדנו לנהל את הפעילות הפילנטרופית כראות עינינו; למרות הפצרותינו הרבות שינחה אותנו לגבי הכיוון בו להשקיע את כספו, סרב, אמר שהוא סומך עלינו שנעשה את המיטב למען האנושות – כן, אלו היו דבריו, למען האנושות, בלי לפרט. אני אקרא עכשיו בשמות היורשים; נתחיל בבני המשפחה הקרובה, ולבסוף ביורשים שאינם בני משפחה; כל מי שאקרא בשמו יועיל לגשת לכאן עם מסמך מזהה עם תמונה."
אך הסתיימו הדברים הופר השקט בחדר ונדמה שכל הנוכחים החלו לדבר בבת אחת. עורך הדין החל בקריאת השמות, ולאחר תהליך קצר של זהוי, כל אחד קיבל העתק מהצוואה ומיד עיין בתוכנה; היו שעזבו מיד את החדר, והיו שחזרו למקומם, כנראה מסקרנות לדעת מה קיבלו אחרים, אם יואילו לשתפם במידע. כל אותו הזמן, שחר התבונן מוקסם בארשת פניהם של היורשים, לפני קבלת הצוואה, ולאחריה. מדי פעם לפעם העיף מבט לעבר דנה, כשזו כנראה מבחינה בכך אבל נשארת קפואה ואינה מחזירה לו מבט. הסתיימה חלוקת עותקי הצוואה, ושני עורכי הדין, בעלי המשרד, קמו ממקומם כדי לעזוב את החדר,כשנשמע קולה של אשה מבוגרת שנשארה יחידה לשבת על מקומה:
"לא מופיעה ברשימה שלכם, עדה לברטובסקי?"
"לא," ענה עורך דין ורסנו; "מי את?"
"אני רק הייתי מאהבת של ליברמן במשך שלושים שנה."
"מעניין," ענה ורסנו, "ויש לך הוכחות כך? אם תוכיחי שהיית ידועה בציבור שלו במשך תקופה מסוימת, אפשר יהיה לתבוע את העיזבון גם מעבר לצוואה."
"אין שום הוכחות, הכל היה חשאי, הכרתי ואהבתי את אשתו, אשה מקסימה, לכן גם חיכיתי שכולם יעזבו לפני שפניתי לכבודכם…"
"חשבתי שכבר שמעתי הכל בחיי," העיר עורך הדין וקסמן, "ואף אחד לא זיהה אותך,כאן?"
"אני מקווה שלא, אני למעשה די בטוחה שלא. או קיי, אם לא, אז לא, יש לי ממה לחיות, רק חשבתי אולי…; שלום לכם; אם תרצו עזרה בכיוון היכן להשקיע את כספו של ליברמן אני מוכנה לעזור; אחרי הכל הכרתי את האיש לפני ולפנים."
"נשמח להעזר בך; אנא השאירי את כתובתך ומספר הטלפון שלך אצל עורך הדין שחר גלזינגר היושב מולך; הוא יהיה מנהל העיזבון של ליברמן לצרכים פילנטרופיים."
"תודה, אשמח לעזור."
עדה לברטובסקי רשמה על פתק את פרטיה האישיים, מסרה את הפתק לשחר, ועזבה את החדר.
"שחר," פנה אליו עו"ד וקסמן בחיוך, "אם אתה תוהה מה עושה כאן עו"ד דנה רוזלר, אז צרפנו אותה אליך לניהול הפעילות הפילנטרופית של עיזבון ליברמן; זיכרו שכל השקעה כספית, קטנה כגדולה, צריכה לקבל את אישורינו; מר ליברמן כבר אינו איתנו כדי להגיב, אבל עיניי לקוחותינו האחרים נשואות אלינו, ואוי לנו אם נפשל."
עו"ד ורסנו ועו"ד וקסמן עזבו את החדר, ושחר עבר לשבת סמוך לדנה וחייך אליה:
"אני מצטער בקשר למטריה הרטובה."
"עזוב שטויות, כבר שכחתי מזה; איך נראה לך הג'וב החדש?"
"מפחיד, אחריות עצומה, ראית באיזה סכום מדובר?"
"עשרים מיליון דולר, זה המון כסף, אבל זה נותן לנו המון כח; רק הדבר יתפרסם, וכל העולם ואחותו ישחרו לפתחנו, יש לי נסיון בזה, הג'וב הקודם שלי היה במשרד החדשנות, המדע, והאנרגיה, ועסקתי ביעוץ משפטי ביחידה שעוסקת במתן מלגות והשקעות לעידוד מיזמים חדשים, לכן הצמידו אותי אליך, לא בגלל העיניים היפות שלי…"
שחר צחק; "אכן עיניים יפות; אז איך זה להמליץ או להחליט למי נותנים ולמי לא?"
"בזה אין לי נסיון ,אני רק חקרתי ובררתי ואספתי מידע בשביל אלו שהחליטו; שמעת, גם אנחנו לא נחליט; ההחלטה הסופית תהיה של הבוסים שלנו."
"לא בדיוק, אין לבוסים זמן להיכנס לעובי הקורה של העניינים, וההמלצה שלנו תהיה כמו החלטה."
"שחר, יש לי עוד מעט פגישה שאני צריכה להתכונן אליה; תחשוב איך נתחיל לעבוד בנושא, אם ישר נפרסם את העניין, נצטרך צבא של מזכירות שיסננו כל מיני נודניקים שלא לדבר על אלמנטים שליליים."
"יש לי רעיון, אולי תפני למקום העבודה הקודם שלך ובקשי רשימה של מיזמים שראוי להשקיע בהם."
"זה בדיוק נקרא לפרסם את זה; אין לך מושג איזה קומבינות הולכות במשרד הזה, יש שתדלנים שנוקטים בכל מיני אמצעים, שלא נדע, כדי להשיג את המענק עבור לקוחותיהם."
"אני מתפטר…," חייך שחר, "אני אחזור ליצג בבית המשפט לקוח רמאי שנתבע עלידי רמאי אחר, והשופט צריך להחליט, לא אני."
דנה פרצה בצחוק גדול, "יהיה בסדר, ביי שחר."
"ביי דנה."
אחרי ארוחת הצהריים, נזכר שחר בפתק שמסרה לו גברת עדה לברטובסקי – פילגשו של מר ליברמן, וטילפן אליה:
"שלם גברת לברטובסקי, מדבר עו"ד גלזינגר, מנהל העיזבון של מר ליברמן, אני מקווה שאני לא מפריע."

"שלום לך,כלל וכלל אינך מפריע, אשמח להיפגש איתך ולמסור לך כל מה שאני יודעת על נטיות ליבו של המנוח בקשר לפילנטרופיה, ובכלל דעתו על העולם שלנו – הוא היה אדם עם ראש פתוח, ואני מקווה להיות לכם לעזר בקשר להחלטות שלכם היכן להשקיע את כספו."
"רב תודות על הרצון הטוב, מתי נוח לך להיפגש?"
"אפשר כבר הערב, או מחר בערב, אני פנויה בעיקר בערבים; זה מחוץ לשעות העבודה, זה אפשרי?"
"עקרונית כן, אני רק אברר עם שותפתי לניהול העיזבון, עו"ד דנה רוזלר; היכן את מציעה להיפגש?"
"יש בית קפה סולידי בשדרות דוד המלך; אפשר להיפגש בקומה השניה בשעה שמונה בערב."
"כן, אני מכיר אותו, אודיע לך בהקדם."
למחרת בערב הקדימו שחר ודנה להגיע לבית הקפה, עלו לקומה השניה, ומצאו שולחן ריק בירכתי החדר. דנה היתה לבושה ספורט אלגנט והדיפה ניחוח בושם משכר.
"דנה, כל העניין הזה עם גברת עדה לברטובסקי נראה לי משונה, איך שלא תסתכלי על זה."
"נכון, הוצאת לי את המלים מהפה," שיחתם נקטעה כיון שראו את עדה עולה במדרגות ומתקרבת לשולחנם.
"ערב טוב לכם, אני מקווה שלא חיכיתם יותר מדי; אני כבר הרבה זמן מחוץ לבית ואני חייבת לרוץ לשרותים." עדה הלכה בצעדים מהירים לשרותים שהיו ממוקמים באותה קומה בה ישבו.
"בת כמה היא נראית לך?", שאל שחר.
"אני מעריכה כבת שבעים, אם כי היא נראית טוב לגילה; אני תוהה כיצד היא לא ידעה אם הוזכרה או לא בצוואה."
"זה דווקא נראה לי הגיוני; ליברמן דאג לשמו הטוב וכן לא לפגוע באשתו ובמשפחתו על ידי אזכור של אשה לא ידועה כאחת מהיורשים, ולא סיפר לה כדי לא לפגוע ביחסים ביניהם בעודו בחיים"
עדה חזרה, הוזמנו קפה ועוגה, ודנה פנתה אליה:
"מאז אתמול אני סקרנית לדעת שני דברים: מדוע ליברמן לא השאיר הנחיות, ולו כלליות, היכן להשקיע את תרומתו, וכן, ככל שאת יודעת, האם גם בחייו תרם למטרות פילנטרופיות ולאיזה גופים."
עדה חייכה וענתה: "גם אותי זה מתמיה; אין לי מושג אם תרם כסף למישהו, ואני אוכל לעזור לכם רק על ידי תאור אישיותו, ואופיו, ודעותיו בנושאים שונים, או בקיצור השקפת עולמו, שכן הכרתי אותו במשך עשרות שנים; לגבי שאלתך הראשונה, במבט ראשון, בשליפה מן המותן, אוכל לומר שהוא תמיד לגלג על אנשים שמתעסקים בנושאים שאינם מבינים בהם כלל, לרבות פוליטיקאים; הוא עסק כל חייו בענף הבניין, מפועל פשוט ועד לבנית פרויקטים של עשרות מגדלי מגורים; על זה הייתה גאוותו וראה עצמו מומחה לדבר."
"את אולי מכירה אנשים שהכירו אותו ויוכלו לשפוך אור על הדברים."
"לא, לצערי לא; הוא מידר אותי מכל ענייניו האישיים וכל מה שידעתי על עסקיו היה מהתקשורת."
"אז על מה כן דיברתם?" חייך שחר, "אם תרשי לנו קצת לחדור לפרטיותך?"
"ברצון, בשביל זה אני כאן; דיברנו על פוליטיקה – הוא תעב פוליטיקאים, הוא אהב אנשי עמל, שמרויחים את לחמם ביגיע כפיהם, וכמשתמע מכך הוא שנא טפילים הניזונים מעבודתם של אחרים ומאום לא תורמים לחברה; הוא אהב לטייל בארץ, גם עם אשתו, וגם עם חברים – גברים לבד – הוא קרא לזה אחוות גברים."
"ומה עם ילדיו," שאלה דנה, "הוא לא לקח אותם לטיולים?"
"הוא היה חשוך בנים, לא ידעתם על כך?"
"לא," ענה שחר, אבל אני מניח שבמשרד שלנו יודעים ומשום מה לא טרחו לידע אותנו; אם כך אשתו ירשה את העסק ."
"אין לי מושג."
"מעניין," העירה דנה, "כנראה שאין עסק לרשת אותו, הוא פשוט הפסיק לעבוד; קבלן זה לא יצרן עם מכונות וסגל עובדים קבוע; גברת לברטובסקי, יש לך עוד עובדות על ליברמן כדי להאיר את עינינו?"

"אתם יכולים לקרוא לי עדה, אני ארגיש יותר צעירה אם תפנו אלי בשמי הפרטי…"
"ברצון, עדה."
"אז לא אחת הוא הביע את דעתו ביחס להתפוצצות האוכלוסין בכדור הארץ ואמר שאנחנו הורסים במו ידינו את הטבע הנפלא שאלוהים נתן לנו במתנה ויש לצמצם את הילודה ולהפסיק לשרוף יערות ולכרות עצים; אם יהיו פחות אנשים הרי ממילא יפגעו פחות בטבע."
"הוא הזכיר את נושא ה'התחממות הגלובלית'?" שאל שחר.
"אולי, אינני זוכרת, הוא לא היה אינטלקטואל, בעל השכלה עממית בלבד – הא סיים רק את בית הספר היסודי, וזאת כנראה הסיבה שהשאיר לכם את ההחלטה כיצד לנצל את עזבונו לצרכי האנושות."
"נשמע הגיוני," הגיבה דנה; "עדה, איך את היית משקיעה את הסכום האדיר של עשרים מיליון דולר?"
שחר הביט בתמיהה בדנה על השאלה הבלתי צפויה ועדה פרצה בצחוק.
"מזלי שלא אני צריכה להחליט, לא הייתי ישנה בלילה, אין לי מושג, תשאלו אותי שאלות יותר קלות; אני בסך הכל הייתי ראש צוות מרכיבות במפעל אלקטרוניקה."
"מעניין, באיזה מפעל?" שאל שחר.
"סתם מפעל קטן באיזור התעשיה של חולון שהיה קבלן משנה של יצרנים גדולים."
"אני בכל זאת רוצה לשמוע את דעתך, בכל זאת הכרת את המנוח עשרות שנים; האם, לדעתך, ליברמן היה מעדיף להוציא את הכסף לתמיכות בעניים, באנשים במצוקה, באשר הם, או היה מעדיף להשקיע את כספו בתעשיה, במיזמים שיביאו לקידום המין האנושי לטווח ארוך."
"דנה ושחר, הפעם יש לי תשובה; ליברמן אהב לספר את הסיפור על שני אנשים שרצו לעזור לעני שלא היה לו מה לאכול; האחד היה מביא לו מידי פעם דגים למאכל; השני לימד אותו לדוג."
"נהדר," הגיבה דנה; "ממש עזרת לנו, עכשיו יש לנו כיוון כללי; אתה מסכים איתי ,שחר?"
"מאה אחוז, רק נשאר לנו לברור מבין מאות אפשרויות…; אני נוטה להשקיע לפחות מקצת מהסכום לעזרה ישירה מהירה לאנשים שגורלם המר להם והעתיד בשבילם הוא מה יאכלו מחר, ולא עתיד האנושות בעוד כך וכך שנים."
"מה דעתך?" שאלה דנה את עדה.
"הגיוני; אולי ליברמן היה קצת כועס, אבל לעולם לא נדע."
"ועוד שאלה, עדה, שמטרידה אותי מאתמול, ואני בטוחה שאת כולנו, כיצד זה שקבלת בשלוות נפש את העובדה שלא הוזכרת בצוואה?"
"ליברמן עזר לי מאד כספית בשנות הכרותנו, אבל קיויתי שגם ישאיר לי משהו בצוואה ולכן באתי."
"ברור; אם תזכרי בעוד משהו שיכול לעזור לנו במימוש העיזבון נשמח להיפגש איתך שנית," חתם שחר את הפגישה.
יש משהו שאתם יכולים לעשות למעני לפנים משורת הדין; לקנות לי אחוזת קבר בשורה המקבילה לקברו של ליברמן."
דמעות עלו בעיניה של דנה והיא לקחה את כף ידה של עדה בידיה ואמרה:
"הייתה לכם אהבה גדולה."
"כן, הייתה, אבל שום דבר בחיים הוא לא לנצח."
"נעשה זאת." אמר שחר; בקרוב, כשהדבר יתאפשר מבחינה משפטית, נתקשר אלייך לקבל את הפרטים."
"עדה קמה ממקומה, לחצה בחום את ידיהם של דנה ושחר, ועזבה את בית הקפה.
"והורי רצו שאהיה מהנדס תוכנה, שכל היום אסתכל במספרים ואותיות וסימנים מסימנים שונים שרצים לי על הצג מול העיניים; במקצוע שלנו אנו פוגשים בחיים עצמם," הרהר שחר בקול.
"נכון; לי לא היתה את הבעיה הזאת; אין לי כשרון למתמטיקה," הגיבה דנה בחיוך; "בוא נלך, הבת שלי מחכה לי; לך יש ילדים?"
"אני עוד רווק."
"אתה עוד צעיר, אתה תספיק, בן כמה אתה?"
"בן שלושים ושתיים."
"אתה 'צוציק'."
"בת כמה את?"
"אני כבר 'זקנה', בת שלושים וארבע."
"כל הכבוד, לא הייתי נותן לך יותר מעשרים וארבע."
"חנפן…"

למחרת נכנסה נירה לחדרו של שחר ושאלה:
"נו, איך היה, איך הגיבו המאוכזבים מהקראת הצוואה? אני זוכרת מסרטים סצנות מעניינות בנידון."
"יש הרבה מה לספר, לאו דווקא סצינות מהסוג הזה; בואי ניפגש בקפה 'שלנו'."

ביום המחרת נפגשו שחר ונירה בבית הקפה בשכונת יד אליהו.
שחר הטיב את פניו וגופו בכמות נכבדה של דאודורנט, לבש את חולצתו ומכנסיו האהובים עליו, נעל את נעליו השחורות, והגיע ראשון לבית הקפה. בעל בית הקפה חייך אליו שכן זכר אותו מהביקור הקודם, והצביע על שולחן פנוי בירכתי החדר. לאחר מספר דקות נכנסה נירה בדלת בית הקפה, הבחינה בשחר שנופף לה לשלום, והתקרבה אליו כשחיוך רחב נסוך על פניה. בעל הקפה ניגש אליהם בחיוך ושאל:" להגיש לכם כמו בפעם שעברה, קפה הפוך עם עוגת פרג?"
"יש לך זכרון טוב; זה בסדר?" פנה אל נירה.
"כן, בבקשה, תודה."
"נירה," פנה אליה שחר בחיוך, "הבושם שלך משכר אותי והבגדים יושבים עלייך כמו על דוגמנית, מה סיפרת לבעלך, לאן את הולכת?"
"לא סיפרתי; אחזור הביתה לפני שבעלי חוזר מהעבודה ואנחנו הולכים הערב להצגה ראשונה בקולנוע, אז התלבשתי בהתאם.
"מחוכם…; אז זכיתי."
"גם אתה לבוש יפה ומדיף ניחוחות; מה אתה סיפרת בבית…?"
"'סיפרתי' שאני הולך לפגישה עם בחורה נחמדה שאני מקווה שמצאתי בה ידידת נפש שאוכל לחלוק עמה מחשבות ורגשות."
"שחר שחר, לא היית כזה בתיכון, או שפשוט לא הכרתי אותך אז."
"באמת לא ממש הכרנו, אבל את צודקת; בתיכון חשבתי רק על סקס."
"זה טבעי; אז מה היה בהקראת הצוואה, ואיך דנה, שמעתי שחברה אליך לניהול העיזבון."
לאחר ששחר דיווח לנירה על תוכן הצוואה של ליברמן, ועל הפגישה עם עדה לברטובסקי, הגיבה נירה:
"הסיפור עם עדה נראה מאד מוזר; אני במקומה הייתי עוזבת מיד את המקום ברגע שהייתי נוכחת שאני לא מופיעה ברשימת היורשים, אבל כל אחד וטעמיו עמו. נו אז מה עם דנה?"
"היא בחורה סימפטית וחכמה; יש לה ילדה, היא אמרה לי."
"היא אם חד הורית ויש לה בן זוג, אומרים במשרד."
"מה את אומרת, אז את כבר לא יכולה לשדך לי אותה…"
"לא צריך, אתם עכשיו ביחד לתקופה ארוכה; איך אתם מתכננים לממש את ניהול העיזבון בהקשר לתרומה לפילנטרופיה? אתם מתכננים ליזום או תחכו שיפנו אליכם? שכנה שלנו בילדות נפטרה חשוכת בנים וברגע שהודיעה שהיא מתכוונת להוריש את דירתה ל'קרן הקיימת', הוצפה בשנוררים ששיחרו לפיתחה בבקשות תרומה, וזה מה שיקרה גם לכם; דרך אגב, הבוס שלי, עו"ד ורסנו, כבר הורה לי לדחות את כל הפונים בטענה שאין על מה לדבר עד שהעניינים יוסדרו משפטית ויוצא צו ירושה."
"וכבר פנו?"
"אלי עדיין לא."
"נירה יקירתי, היכן את היית משקיעה את הכסף? למי היית את תורמת?"
נירה צחקה ואמרה: "אני מקווה שלא תסתפקו בהמלצות שלי ותפנו לחברות יעוץ המתמחות בנושא…"
"בכל זאת..?"
"הייתי נותנת קצת לארגוני צדקה, ואת הרוב משקיעה במיזמים ליצור אנרגיה ירוקה לעצירת תהליך ההתחממות הגלובלית."
"אני אוהב אותך, אני חושב בדיוק כמוך; הבעיה היא שאי אפשר לתת לכולם, ולך תדע למי כדאי, מי יביא תוצאות, ואצל מי ההשקעה תרד לטמיון."
"תעשו מכרז, ומי שיתן לכם הכי הרבה שוחד יזכה בכסף."
שחר פרץ בצחוק ללא מעצורים; משנרגע אמר:
"יש לך ראש של מיניסטר, הגידי, אבא שלך הוא סוחר?"
"אכן כן, אבל ההתמצאות שלי בבעית ה'התחממות הגלובלית' באה מקריאה, לא ממנו, הוא כל היום עסוק במלחמת הקיום. שחר כבר מאוחר לי, אני הולכת, המשך לעדכן אותי."
"שלום נירה, סלחי לי שאני לא קם ללוות אותך למכונית, אני מפחד שלא הייתי מתאפק ומנשק אותך."
נירה עצרה לשניה ואמרה:
"איך אומרים באנגלית, מי שלא מעז לא משיג, או לא מגיע למטרתו…"

לאחר כחדשיים התקבל מהרשויות צו הירושה ושחר ודנה קבעו פגישה במשרדו של שחר כדי להכין תכנית כיצד לממש את סעיף הקצאת עשרים מיליון הדולר לטובת הציבור. שחר פתח ואמר:
"כפי ששמענו מעדה – פילגשו של ליברמן, דעתו לא היתה נוחה ממתן תרומות ואדם צריך להרוויח את לחמו, אני מציע להקצות לתרומות שני מיליון דולר כדי לצאת ידי חובה. את שאר הכסף נעניק לתעשיות מקדמות יצור 'אנרגיה ירוקה'. מה דעתך?
"'אנרגיה ירוקה', אתה מתכוון שלא צריך לשרוף נפט, או פחם, או גז, כדי להפיק אנרגיה, וכך להפחית את כמות גז הפחמן הדו חמצני שנפלטת לאטמוספירה שמגבירה את אפקט החממה ומעלה את הטמפרטורה על פני כדור הארץ, שזה אסון."
שחר חייך, "דנה, עשית שיעורי בית…"
"אני פשוט שומעת את זה השכם והערב מבן הזוג שלי שהוא כתב כלכלי בעתון ערב. או קיי, עשרה אחוז לתרומות ותשעים אחוז למענקים, נראה הגיוני, אז איך הולכים הלאה? למי לתת?"
"אין לי מושג, אני ממנה אותך…, להשיג מידע בנידון מהקולגות שלך במקום עבודתך הקודם ברשות הממשלתית שעוסקת בדבר; אחר כך נשכור חברה ליעוץ כלכלי שתאיר את עינינו לגבי טיבם של מועמדים פוטנציאליים, ולקראת הפגישה שלנו, עלה לי גם רעיון להתקשר עם חברת חקירות לבדיקת היושרה של מקבלי המענקים, שלא יכניסו הכל לכיסם והציבור יצא ניזוק."
דנה פרצה בצחוק, "יש לך הערכה חמה למין האנושי…"
"אם הוא לא היה כזה, אנחנו היינו מחוסרי עבודה…"
"סתם לשם הסקרנות, אתה אישית, מכיר או שמעת על חברות הייטק בנושא של אנרגיה?"
"אנחנו כל הזמן שומעים על מהפכת הבינה המלאכותית – שאני עדיין לא מבין מה יוצא לי מזה – אבל בנושא יצור אנרגיה ירוקה, לא זכור לי; את וודאי שמעת, הלא עד לא מזמן פעלת בנושא ברשות למתן מענקים."
"האמת שבמיוחד נחשפתי לחברה ישראלית בשם 'פָסְטְרֵפִיל', שפרוש שמה באנגלית: 'מלא מחדש מהר' – הכוונה למלא במהירות את מיכל הדלק של המכונית שהתרוקן."
שחר חייך ואמר "הבעיה שלי בתחנת הדלק היא לא מהירות המילוי, אלא מחירי הבנזין שהולכים ומאמירים…"
"שחר,הכוונה למכוניות חשמליות שהולכות ומתרבות על הכבישים, ומילוי המצברים שלהם לוקח כמה שעות.
"מה, הם מפתחים מצבר שאפשר למלא אותו במספר דקות? אם יצליחו הם תוך זמן קצר יהיו חברה של טריליונים…"
"לא כל כך פשוט, שחר; מדובר על מכונית חשמלית שתונע על ידי תא דלק שיפיק את החשמל ממימן, ואל תשאל אותי הלאה כיוון שאין לי מושג; כנס לגוגל וחפש: FASTREFILL."
"מעניין, ובאיזה שלב של פיתוח הם נמצאים? יש כבר מוצר? הם כבר מוכרים? אפשר לקנות מניות שלהם בבורסה? בשביל מה הם צריכים מענקים?"
"אין לי מושג; יש לי רעיון; אני אבקש מהרשות הממלכתית רשימה של עשרה מיזמים – הראויים ביותר לפי דעתם, ואותם נחקור לעומק; רק תהיה מודע שברגע שאפנה אליהם, נוצף בבקשות למענקים ותרומות, וצריך להתיעץ עם הבוסים שלנו גם לגבי זה וגם לגבי הרעיונות שגיבשנו; בתור הבכיר בצוות, אנא ארגן לנו ישיבה עם עו"ד ורסנו שהבנתי שהוא המטפל בעניין מטעם המשרד, כדי לקבל את אישורו או לשמוע את השגותיו."
"אני כבר מתקשר לנירה מזכירתו."
"שמתי לב שאתם מחייכים אחד לשני במסדרונות המשרד…"
"כן, למדנו באותו מחזור בתיכון; אני מחייך גם אלייך…"
"אז אתה מחייך לכולם…"
"לא, רק למי שאני אוהב."
"אבל נירה נשואה ולי יש בן זוג."
"אז מה?…"

עו"ד ורסנו שמע את תכניתם של דנה ושחר, הניד בראשו לאות הסכמה, והגיב:
"דבר ראשון אני אבקש מנירה שאת כל השיחות של מבקשי התרומות והמענקים יעבירו רק אליכם כדי לא לשבש את מהלך העבודה במשרד; לגבי יעוץ עיסקי, אחרי שאתם בעצמכם תבדקו ותחזרו ותבדקו את המעמדים לקבלת התרומה או המענק, אני משאיר לכם ללמוד את הנושא ולמצוא יועץ ראוי; לגבי חברת חקירות, תפנו ל 'מגי', אנחנו כבר עובדים איתם שנים ומאד מרוצים מעבודתם.
אל תבטיחו דבר לאיש עד שלא תהיו משוכנעים שעל פניו הוא ראוי – המוניטין של המשרד שלנו נתון בידיכם. תארו לעצמכם שנתנו כמה מיליונים לחברת הזנק, לקחו את כל הכסף כמשכורות או קומיסיונים לצד שלישי, ותוך זמן קצר החברה נסגרה.

עודם מחכים כדי לקבל מהרשות הממשלתית את רשימת עשרת המומלצים למתן המענקים, נפנו שחר ודנה לטפל בבקשתה של עדה לברטובסקי לאחוזת קבר סמוך לקברו של מאהבה מר ליברמן. הסתבר שהוא נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק, שזה כבר למעלה משמונים שנה חדל מלהיות נחלת הכלל ונותרו בו רק מקומות בודדים פנויים לקבורה הנמכרים על ידי החברה קדישא בסכומי עתק. לאחר אישורו של עו"ד ורסנו, יצר שחר קשר עם עדה:
"שלום עדה, זה עו"ד שחר גלזינגר בקשר לאחוזת הקבר. קיבלתי את אישור המשרד להקצות לך את הסכום הנדרש; אנא פני לחברה קדישא, רכשי את אחוזת הקבר, ואנחנו נשלח לך צ'ק בגובה הסכום הנדרש."
"במחילה מכבודכם, אני צריכה קודם את הצ'ק כיוון שאין לי את הסכום הנדרש."
"אבל הצ'ק יהיה לפקודת החברה קדישא עבור יחידת קבר לגברת עדה לברטובסקי."
"בסדר גמור, מתי לבוא לקחת את הצ'ק?
"בהקדם, נודיע לך."
"שלום ותודה."
דנה ששמעה אה השיחה, אמרה:
"כל הסיפור עם עדה לברטובסקי לא נראה לי; עשרות שנים בקשר עם בן אדם, מילא שאינו מזכיר אותה בצוואה, כדי להגן על משפחתו, אבל תמוה שלא אמר לה זאת, ובאה למשרד בתקווה שהשאיר לה משהו? ואשתו וכל הנוכחים ישמעו על כך? אולי כל הסיפור מצוץ מן האצבע?"
"אבל אחוזת קבר היא אישית של הרוכש לעולמי עד ואי אפשר לסחור בה", אמר שחר.
"נכון, אז מה יצא לה מכל זה? אם אין לה קשר רגשי למקום, הסמוך לקבר מישהו מיקיריה; יש לי רעיון; נבקש ממנה את תעודת הזהות שלה ונשווה לכתוב בחוזה המכירה של החברה קדישא."
אחרי יומיים הוכן הצ'ק לפקודת החברה קדישא בהתאם לסכום המופיע בחוזה, עדה התיצבה במשרד כדי לקבלו. משנתבקשה להציג תעודת זהות הציגה רק את הספח המכיל את שמה ושם ילדיה; טענה שתעודת הזיהוי נשארה בארנק אחר. משנתבקשה, למען הסדר הטוב, להציג את תעודת הזהוי הכוללת את תמונתה, הלכה לבלי שוב.

הגיעה רשימת עשרת המומלצים של הרשות הממלכתית לעידוד השקעות בתעשיה והונחה על שולחנותיהם של דנה ושל שחר. קבעו להיפגש אחרי ארוחת הצהריים כדי לעיין יחדיו ברשימה. מרגע שהגיעה הרשימה לא פסק הטלפון לצלצל במזכירות המשרד בבקשות לשוחח עם הממונים על חלוקת המענקים מעזבונו של מר ליברמן. המזכירות קבלו הוראה לא להעביר את השיחות אלא לבקש השארת פרטים כולל תאור הפירמה עבורה מבוקש המענק, ועו"ד שחר זלינגר, או עו"ד דנה רוזלר, יתקשרו אליהם.
שחר הזמין את עצמו למשרדה של דנה והביא עמו את המסמך עם רשימת עשרת מומלצי הרשות ואת רשימת המתקשרים שבקשו לשוחח בעניין השקעה מהעיזבון.
"דנה, שוחחת כבר עם מישהו שרוצה כסף…?"
"עדיין לא, ואתה?"
"לא; האמת שלא שמעתי על אף חברה או מיזם או מפעל מאילו שהתקשרו, וכמו כן אף אחד מעשרת מומלצי הרשות אינו מוכר לי; יתכן ומישהו שהוא כבר ידוע ומוכר כבר חבר למשקיעי הון סיכון, או שיש לו הון עצמי, או שיש לו כבר מוצר והוא כבר רווחי ,או שבנק כבר מממן אותו, ורק דגי הרקק, או כאלה שצצו רק תמול שלשום, מנסים לנגוס ולו מעט מזעיר בכספי העיזבון."
דנה פרצה בצחוק; "יפה נאמת, אבל אני חושבת שאתה פשוט לא מכיר את השוק; בין עשר החברות שהרשות ממליצה עליהן, יש כאלה שקיימות כבר מספר שנים ונמצאות במצב מתקדם בפיתוח המוצר, ורק חושבות שהשקעה נוספת תאיץ את קצב הפיתוח."
"כנראה; דרך אגב, לא נתקלתי במיזם 'פסטרפיל' שהזכרת שנחשפת אליו במסגרת עבודתך ברשות, לא ברשימת המומלצים, ולא בין אלו שהתקשרו."
"באמת לא ברור לי, מהנדסים ברשות דיברו בשבחו של המיזם ולכן הזכרתי אותו."
"אולי תתקשרי אליהם לברר? לפי דברייך הם עוסקים בנושא מאד מהותי במסגרת המאבק בהתחממות הגלובלית."
"אני רואה שעוררתי את סקרנותך, אז אולי תתקשר אתה, תזמין את עצמך אליהם, ותלמד ממקור ראשון במה דברים אמורים."
"אני באמת סקרן, אבל זה לא יאה בתור עו"ד שממונה על חלוקת כספי עיזבון…"
"מדוע…, אולי יחשדו שבאת לבקש עמלה מהסכום שאתה עומד להעניק להם…?"
"נכון; בואי נעזוב את זה; אז איך את ממליצה להתחיל?"
"אין לך מושג, נכון?"
"נכון."
"אז בוא נחכה ונראה מי באמת זקוק וחושב שהוא ראוי וירדוף אחרינו, כמו העגל שרוצה לינוק יותר משהפרה רוצה להניק…",
"קיבלתי; דנה, יש לך נסיון במשא ומתן?"
"בוודאי, אין לי ברירה, החיים מכריחים אותי, אני אם חד הורית ואם לא אני לי, מי לי."
"אין לך תמיכה מבן הזוג שלך?"
"הוא אדם קורקטי, משתדל שלא להתערב בענייני האישיים."
"הזכרת שהא כתב כלכלי בעתון, אם כך הוא בוודאי מתמצא בתחום; אולי הוא ייעץ לנו, הוא בוודאי מודע לעיסוק שלך בניהול העיזבון."
"ברגע שהוא שמע מפי על המינוי המליץ לי לדחות אותו שמא ידבק בי רבב לאורך הדרך, שיעבור גם אליו, מחמת עיסוקו המשיק לעניין."
"הגיוני, ומה ענית לו?"
"שאני אביא את זה בחשבון ולא אחליט דבר בעצמי ורק אפעל בהתאם להמלצות אחרים, מומחים למענקים להשקעות במשק."
"את מתכוונת שתתיעצי עם עצמך בתור מומחית לדבר, שכן עבדת ברשות הממשלתית לעידוד השקעות…"
"שחר, סרקזם לא מתאים לך; אמרת שאתה אוהב אותי…"
"דנה, לא התכוונתי ללגלג; המצב באמת מסובך ועדין, ורבב עלול לדבוק גם בי כפרטנר שלך לתפקיד."
"יש לי מוצא מהמצב; בוא נחליט שלא להחליט; נפנה לעו"ד ורסנו ונבקש ממנו שיפנה אותנו לחברה לייעוץ עסקי, בנוסף לחברת החקירות 'מגי', ואנחנו נטפל רק בלוגיסטיקה של העברת הכספים בהתאם להמלצות שנקבל, כמובן אחרי קבלת האישור שלו."
"ואם בכל זאת יפנו אלינו שתדלנים בהצעות לקבלת שוחד, נאמר להם שהכתובת היא החברה לייעוץ עסקי."
"שחר, אתה מפתיע אותי; 'מי שמפחד מהחום שלא יכנס למטבח'…,אתה בטוח שבחרת במקצוע שמתאים לך?"
"אני בטוח שיש לי שותפה גם יפה וגם חכמה; אני לא היחיד; יש עורכי דין – לא רבים – עם מבנה אישיות כמו שלי, השוק צריך גם אותנו."
"הרשה לי לא להגיב; בוא נבדוק אם עו"ד ורסנו עדיין במשרד והוא פנוי לקבל אותנו."
לאחר מספר דקות נכנסו למשרדו של עו"ד ורסנו ושטחו בפניו את בקשתם.
"דנה ושחר, אני מבין לליבכם, אתם לוקחים ברצינות ובבגרות את גודל האחריות המוטל על כתפיכם, ואני אפנה אותכם לחברת יעוץ עסקי ראויה; מיד כשתהיה לי תשובה איידע אותכם. לידיעתכם, גם אלי כבר פנו מספר אנשים בקשר לקבלת נתח מהעיזבון; השבתי שאני לא מטפל בנושא; אני לא רוצה להאיץ בכם, אבל ככל שהכסף יחולק מהר יותר, כן יטב לכולנו כאן."
למחרת הונחו על שולחנותיהם של שחר ודנה פרטי ההתקשרות לחברת 'אגם' ליעוץ עסקי.
מיד יצרו קשר עם חברת 'אגם' והעבירו אליהם את המלצות הרשות להשקעות ואת פרטי ההתקשרות של הגופים שפנו אליהם עד כה בבקשה למענקים. שכר הטרחה של 'אגם' סוכם עם עו"ד ורסנו. לאחר שבועיים הועברו אל דנה, אל שחר, ואל עו"ד ורסנו המלצות 'אגם' לגבי החברות שפרטיהן הועברו אליהם; בנוסף, פורטו המלצות לגופים נוספים ש'אגם' הגישו מיזמתם. אחר עיון בהמלצות נגשו שחר ודנה כדי לדון בהן.
"שמת לב, שחר, שהסכום הכולל של ההמלצות מתקרב לחמישים מיליון דולר, כך שהם בכל זאת השאירו בידינו החלטות הרות גורל; זה בוודאי לא מוצא חן בעיניך…"
"נכון, אני חושב שהם פשוט לא רוצים להתחייב בצורה חד משמעית, מחשש שהמציאות תטפח על פניהם ותוך זמן קצר, גופים שהם המליצו עליהם, וקיבלו מענקים, פשטו את הרגל."
"אני מציעה שנדון אחת לאחת בהמלצות שלהם, נבחר באילו שנראות לנו ביותר, נשנה את סכומי המענקים כך שיסתכמו בשמונה עשר מיליון דולר – שהרי שני מיליון החלטנו להקצות לתרומות לעמותות למען מיעוטי יכולת, ונשלח להם לאישור, כך שלא יוכלו להתחמק מאחריות"
"מסכים, את אדם מעשי עם ראש טוב על הכתפיים, אבל מה פרוש "נראות לנו ביותר",מה, נעשה 'אן דן דינו'…? שאם לא כן נצטרך בעצמנו לחקור, ולדרוש, ולהיפגש עם מנהלי כל החברות, וגם אז, בהיותינו הדיוטות בנושאים הנידונים, לא נחכים ביותר."
"אם כך, אני מציעה לקבל את אישורו של עו"ד ורסנו לשכור חברת יעוץ נוספת, לשלוח אליהם את המלצות 'אגם', ולבקש שיצמצמו את הרשימה למענקים בסך שמונה עשר מיליון דולר."
" מתאים לי, רק שורסנו לא יזרוק אותנו מהחדר."
"ננסה, שחר, מה כבר יכול להיות."
"קדימה; שמת לב, דנה, ש'אגם', מיוזמתם, ממליצים להקצות ל'פסטרפיל' חמישה מיליון דולר?"
"בוודאי ששמתי לב, רציתי שאתה תעלה את הנושא שלא תגיד שלחשתי ל'אגם' באוזן…; מוזר מאד שלא פנו אלינו מיוזמתם; אולי פשוט לא היו מודעים לקיום העיזבון."
"אוקיי, נראה מה תכלול הרשימה המצומצמת של היועץ העסקי השני."
עו"ד ורסנו אישר שכירת יועץ עסקי נוסף, ודנה ושחר חיכו למוצא פיו."

בגמר יום העבודה, בדרך מהמעלית לחניה, השיגה נירה את שחר ונגעה בכתפו; שחר סובב את ראשו לאחור ואמר: "היי נירה, מה קורה איתך?"
"אני בסדר, והמשפחה בסדר, אבל בא לי לשוחח איתך, סתם ככה. לצאת מהשגרה ולשמוע ממך דיווחים על ניהול העיזבון – דברים שלא שמעתי במשרד – ככל שתרשה לעצמך לחשוף בפני."
"בכיף; בואי ניפגש ונפטפט."
"יופי; אני יכולה להתפלח מחיי בימי שלישי, בשעה ארבע, במקום ללכת למספרה"
"ואם בעלך יחפש אותך במספרה?"
"אין סיכוי, זה לא מתאים לו."
"יום שלישי הקרוב, בקפה 'שלנו'"
"או קיי, להת'."
"להת'."

ביום שלישי, בשעה שלוש וחמישים דקות נכנס שחר לבית הקפה ביד אליהו וראה את נירה יושבת בקצה הקפה כשעיתון מסתיר חלק מפניה. התיישב מולה. היא הסיטה את העיתון ובחיוך הושיטה לו את כף ידה הימנית. שחר ספק לחץ, ספק ליטף את כף היד ואמר:
"היי, נירה, את יושבת כאן כבר הרבה זמן?"
"כמה דקות; אתה בסדר, אפילו הקדמת, אני פשוט לא אוהבת לאחר אז אני בדרך כלל מקדימה"
"אז מה חדש?"
"אתה לא נותן לי שום מחמאה על הופעתי, בגדי, נעלי, תסרוקתי, הבושם שלי…"
"יש לי בשבילך תחליף לכל המחמאות; אם היית פנויה הייתי גורר אותך מכאן למאורה שלי ולא עוזב אותך לעולם."
"הייתי נענית 'לגרירה' בשמחה."
"בהתחשב בכך שאת לגמרי לא פנויה, במסגרת המגבלות, כיצד אני יכול לעזור לך לצאת מן השיגרה?"
"אנחנו משוחחים, וכבר יצאתי מהשגרה, ולו לזמן קצוב."
"נירה יקירתי, כשהתכוננתי לפגישה איתך, עלה במוחי רעיון כיצד תוכלי לצאת מהשגרה ולגוון את חייך, ולו במעט, אבל קודם אומר שאם אדם הוא רכושן, אז נקודת המבט שלו על החיים היא שונה; אצלו לא הגיוון הוא ה'רֶזון דֶטְרֶה' אלא צבירת כסף, חפצים, אנשים הסרים למרותו, ההישגים וכו', ושיגרה שבה הוא ממשיך לצבור נכסים, ולו מאותו סוג, לא מפריעה לו."
"אז אתה לא רכושן."
"לא במידה שזה ימלא את כל חיי תוכן, לא."
"אז מה אתה מייעץ לי לעשות?"
"נירה, האם יש משהו מעבר לשיגרה שמעכיר את יומך?"
"משעמם לי, ולכן גם עצוב לי, ואני לא רואה מוצא מהמצב, על כל פנים לא בשנים הקרובות."
"או קיי, אז רגע, את לא רוצה לשתות משהו, לאכול משהו?"
"בטח!"
שחר רמז לבעל הקפה, שניגש אליהם בפנים מחייכות: "להגיש לכם כמו בפעם שעברה?"
"שניהם פרצו בצחוק ונירה אמרה:" אתה כמו נפוליאון, שזכר את שמו של כל חייל."
בעל הקפה נשאר עם סימן שאלה על פניו, ושחר הציל את המצב: "כן בבקשה, כמו בפעם שעברה ואנחנו המומים מזה שזכרת."
"זאת העבודה שלי," ענה; "מיד יגיעו הקפה ועוגות השמרים."
"נווו… אז מה אתה מציע לי לעשות?"
"קראת הרבה ספרים, ונהנית מהקריאה, ולמדת מהם על אנשים שונים, במקומות שונים בעולם, בתקופות שונות, במצבים שונים, וכיצד הם ומעשיהם ורגשותיהם מתוארים על ידי סופרים שונים; אז רכשת הרבה ידע בשטח הזה"
"נו, אז מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?"
"פתחי באינטרנט חנות ספרים יד שניה, קני ירושות של ספרים בחצי חינם, קחי בחינם מספריות ספרים שאין להן שימוש בהם, ויהיה לך עיסוק מרתק לשעות הפנאי."
נירה נשארה המומה מהצעתו של שחר; לאחר כמה שניות אמרה בעצב:
"ואני חשבתי שהתכוונת שאני אכתוב בעצמי ספר."
שחר קם ממקומו, ניגש אל נירה, הקימה בעדינות ממקומה, כרך את זרועותיו סביב גווה, נישק קלות את שפתיה ואמר: "עכשיו אני בטוח שהרעיון שלי הוא טוב; אני אהיה הקורא הראשון שלך."
אחרי שהשביעו את רעבונם והרוו את צמאונם, אמרה נירה:
"ועל מה אני אכתוב? על חיי? הם לא 'משהו', או שאני אעשה שקר בנפשי ואייפה את המצב, או שאדווח אמת ואעציב את הקורא."
"את 'הקוראת' – בימינו רוב הקוראים הן קוראות; את יכולה לכתוב אוטוביוגרפיה ולהתרכז רק בארועים יוצאי הדופן, המרגשים, המוסיפים ידע לקוראים; לחילופין, את יכולה לכתוב רומן מהדמיון, הנשען על ארועים מעניינים מחייך, למשל, אני מניח שבשנות נעורייך היה נער שמצא חן בעינייך ורצית ש'יתחיל' איתך, ונהייתם חברים; או כיוון אחר לתרחיש, שהנער כלל לא התיחס אלייך ותפנטזי איך הוא כן מחזר אחריך, איך היחסים מתפתחים, הוסיפי פלפל לעלילה בזה שהנער היה דון ז'ואן, והיו לו עוד 'יזיזות' במקביל לך; את גם יכולה לפרט איך הוא הפשיט אותך, מה הרגשת, איך הוא נגע בך פה, נגע לך שם…"
"שחר, ששש,,,אנחנו לא לבד, אנחנו בבית קפה…; יש לך דמיון פרוע; למה, אתה, לא כותב ספר."
"כיוון שאין לי סבלנות לפרטים הקטנים, למשל לתיאור פניהם ומבנה גופם של הגיבורים, לתיאור פרטי הריהוט בדירה בה מתרחשת הסצינה, וכו', אבל העיקר, מה שמרגש אותי הן התרחשויות אמיתיות, במציאות, ולא פרי הדמיון."
"או קיי, אבל מה שמרתק זה דרמה, תן לי רעיונות לסיפור עם דרמה."
"קלי קלות; את יודעת שסופרים, גם הגדולים שבהם, חדר העבודה שלהם מלא וגדוש בספרים שהם קראו את כולם, והם גונבים מהם רעיונות, רק מלבישים אותם על תקופה אחרת, על מקום אחר, ועל גיבורים שונים בעיסוקיהם; קראתי פעם שקיימים רק שלושים ושישה סיפורים שונים, וכל מה שנכתב ויכתב הוא 'אותן הגברות רק בשינוי אדרות'."
"שחר, אתה מפתיע אותי; אתה בסוף בעצמך תכתוב ספרים, אני בטוחה בכך."
"אולי אכתוב ספר אחד, ממש בסוף הדרך, אוטוביוגרפיה על הדרך, שאני מקווה שתהיה מרתקת."
"אולי אכתוב ספר על סבתא שלי מצד אבא," אמרה נירה בכובד ראש, "היא עברה את תקופת השואה בפולניה בהסתר, וסיפרה לנו את כל מה עבר עליה, לא השמיטה דבר, גם לא ארועים בהם היא לא תמיד הצטיירה בצורה החיובית ביותר, בלשון המעטה."
"קדימה, התחלה מצוינת לקריירה מפוארת…; גם נושא שלא יורד מסדר היום, גם על אדם מיוחד ששרד בתנאים על אנושיים, וגם לקוח מהמציאות; אם יחסרו לך פרטים להשלמת הפאזל, יש לך את מי לשאול?"
"יש, הורי עדיין בחיים,"
"עד מאה ועשרים."
"תודה, ויש עוד בני משפחה ששמעו את הסיפורים."
"יופי; ויש לי עוד עצה לתת לך; אל תכתבי בשביל אחרים, אל תחשבי מה יכול למצוא חן בעיני הקהל הרחב, כלומר אל תעשי שיקולים מסחריים, ביחוד לא ברומן הראשון פרי דמיונך שתכתבי; כתבי תרחישים שאת אישית היית נהנית להיות חלק מהם, או לפחות לצפות בהם, כך שלאחר זמן, תהני לחזור ולקרוא מפרי עטך; למשל סצנת אהבה."
"מתאים לי, כלומר לפנטז תרחיש שהייתי רוצה להמצא בו, כמו מה שהייתי עושה לפעמים בבית הספר בשיעורים משעממים, הייתי חולמת בהקיץ."
"בדיוק, יפה דרשת…; ומה תהיה דעתו של בעלך בנידון?" הוא יפרגן לך, יחקנא בך, יהיה אדיש כל זמן שזה לא יפגע בתפקודך בבית, ואולי, יתעניין בכתיבתך ויעודד אותך?"
"שאלות מצוינות, נחיה ונראה; שחר, עדכן אותי בעניין הטיפול בעיזבון."
"כמזכירה של עו"ד ורסנו, את וודאי בעניינים בדיוק כמוני אם לא יותר…,"
"מה פרוש יותר?" תמהה נירה.
"הוא הרי מבקש ממך להשיג לו קשר לזה או לאחר, בנושא העיזבון, בעניינים שאני אולי לא מודע להם, ואת גם יכולה – אולי ללא משים – גם להאזין לשיחות שלו…"
"שחר, מה אני שומעת, בין השורות, אתה רוצה שאני ארגל אחריו…?"
שחר פרץ בצחוק, "חס וחלילה, אני פשוט זקוק לכל בדל של מידע כדי לעזור לי להחליט למי לתת ולמי לא; הרי מדובר כאן בסכומי כסף גדולים ובשמו הטוב של המשרד."
"או קי, ניחא; אז אולי בכל זאת יש משהו פיקנטי שאתה יכול לספר לי עליו?"
"דווקא יש; גברת אחת ניסתה להוציא במרמה סכום של כמה עשרות אלפי דולרים מכספי העיזבון, התחזתה להיות מישהי אחרת, וברגע שביקשנו ממנה אמצעי זהוי עם תמונה, נעלמו עקבותיה."
"ומה עוד, ספר לי על מישהו שכבר החלטתם להעניק לו כסף."
"עוד לא החלטנו על אף אחד; בינתיים אנחנו רק מתיעצים; הערב החלטתי לגלוש באינטרנט ולחפש מידע על פירמה שקיבלנו המלצות לתרום לה מבלי שהיא כלל פנתה אלינו, וזה מוזר אחרי שכבר ידענו את הרשות הממשלתית לעידוד השקעות במשק על דבר העיזבון."
"ומי זאת החברה?"
שחר היסס לענות; "נירה יקירתי, אני חושב שלא מן הראוי לפרסם ברבים מי תקבל מענק ומי לא; אולי אני מגזים בשמירה על הפרטיות, אבל מה שלא נאמר אפשר תמיד לומר, ומה שנאמר יצא כבר מרשות האומר והפך לנחלת הכלל…"
"לפי אותו הגיון, אז אתה ממליץ גם לי לא לספר לך דברים ששמעתי בעניין העיזבון."
"או קיי, שם החברה הוא 'פסטרפיל', אבל אנא, לידיעתך בלבד!"
נירה פרצה בצחוק; "אני מודה לך מקרב לב שהפכת אותי לאשת סודך…; כבר מאוחר לי, אני חייבת לרוץ הביתה, היה מרתק; לשלוח לך קטעים מהספר – אם באמת אתחיל לכתוב אותו?"
"בודאי, גם לי היה מרתק, ביחוד שסיפקת לי אמתלא לנשק אותך."
נירה הסמיקה ואמרה:"אתה לא צריך אמתלא בשביל לנשק אותי; לווה אותי לאוטובוס ואולי נמצא איזה חדר מדרגות חשוך בדרך."

לאחר כשבוע הוזמנו שחר ודנה לחדרו של עו"ד ורסנו.
"הגיעה לידי המלצת חברת היעוץ ששכרתי כדי לצמצם את הצעתה של חברת 'אגם' לסכום כולל של שמונה עשר מיליון דולר; אנא עברו על ההצעה בדקו באינטרנט כל מה שאפשר לבדוק על החברות המומלצות, העבירו אלי אם תהיינה לכם השגות כלשהן, נחלק את הכסף, וניפטר מהעול הכבד הזה. תיקים חדשים הגיעו לטיפול המשרד וחלקם יועדו לכם. בהצלחה."
דנה ושחר עיינו קצרות במסמך שהוגש להם, עזבו את החדר, ונכנסו לחדרו של שחר.
"דנה, חברת 'פסטרפיל' שוב מככבת בדוח, רק המענק לה צומצם לארבעה מיליון דולר במקום הצעת 'אגם' לחמישה מיליון."
"כנראה שזו חברה טובה עם עתיד מבטיח; אם אתה פנוי עכשיו, נוכל 'לְגָגֵל' אותה ברשת האינטרנט ונראה מה נעלה בחכתנו."
"קדימה, לעבודה."
דנה עברה לצידו השני של השולחן, והתיישבה לצידו של שחר מול צג המחשב. שחר חייך אליה ואמר:
"השיער שלך מריח טוב."
דנה גערה בו ואמרה: "שחר, כל רגע יכול להיכנס מישהו…"
"אם כך, אז אני אפסיק לרחרח…"
דנה פרצה בצחוק. שחר רשם בגוגל 'פסטרפיל' ומיד עלה אתר החברה. שחר דילג וחיפש בויקיפדיה מאמר עליה; לא היה; עבר לאנגלית; מצא אתר החברה באנגלית, ואזכור לה באתר הרשת החברתית לעסקים 'לינקדין'.
"שחר, שלא נשכח, לפני מתן המענקים לפנות לחברת החקירות 'מגי' לבדיקת מהימנותם של המנהלים."
"טוב שהזכרת, אני כבר רושם לי תזכיר בנייד."
חזרו לאתר החברה בעברית ועיינו בו דקות ארוכות.
"שחר,המשך לעיין, ואחר תתמצת לי את עיקרי הדברים; אני צריכה לשרותים."
דנה חזרה ועיניו של שחר עדיין צמודות לצג המחשב. דנה הצטרפה אליו והתיישבה לצדו.
"עכשיו אני מריחה מסבון טואלט…"
"שחר חייך, לקח את כף ידה בידו, הרימה, הריח אותה, ונשק לה קלות. דנה משכה את כף ידה ואמרה :"פושע…"
"ובכן, הרצין שחר, פסטרפיל קיימת כבר כעשר שנים, נוסדה על ידי שני כימאים ומהנדס תהליכים ישראלים; המוצר שלהם הוא תהליך להפקת גז מימן ממים רגילים באמצעות אנרגית השמש כדי לשמש כחומר דלק בתא דלק להפקת חשמל. כמות של 5-6 ק"ג של המימן הנוזלי הסגור במיכל אטום בלחץ גבוה, מספיקה כדי להניע מכונית לטווח של חמש מאות עד שש מאות ק"מ – כלומר כמו מכונית המונעת במנוע בנזין. היתרון לגבי הנעת אותה מכונית על ידי חשמל אגור במצבר, הוא משקל המצבר המגיע לכמה מאות ק"ג, וזמן טעינת המצבר כמספר שעות, בעוד זמן הטעינה של מימן לוקח מספר דקות, כמו מילוי המיכל בבנזין."
"יופי, וזה עובד כבר? ואחרים לא יודעים לעשות את זה? מה כאן האמצאה? הפקת המימן ממים? אם זכרוני אינו מטעני, מים מורכבים ממימן וחמצן."
"ככל שהבנתי מהאתר שלהם, הכל כבר ידוע, והפיתוח עליו הם עובדים הוא להגיע ליעילות מכסימלית בתהליך הפרדת המימן מהחמצן, כלומר להשקיע מינימום אנרגיה כדי לקבל אותה כמות של מימן."
"והם היחידים בעולם שמתעסקים בזה?"
"כנראה שלא; את זה צריך להמשיך ולבדוק באינטרנט."
"אני הולכת, יש לי פגישה; אני אעביר את רשימת החברות המומלצות לחברת החקירות 'מגי' ונראה אולי נחכים מהם גם בקשר ל'פסטרפיל'; ביי."
"ביי דנה."
שחר נכנס לחדרו של עו"ד ורסנו.
"יש לי רעיון, אולי נזמין כתב כלכלי שיערוך כתבה על הנושא של עיזבון ליברמן ותרומתו לעידוד התעשיה, גם נקבל פרסומת, וגם אולי נקבל תגובות שייעזרו לנו להחליט בקשר למועמדים לקבלת המענקים."
"אתה מתכוון לפרסם כתבה בטרם שהפירמות כלל קיבלו אישור על המענק? לא יאה, לא קורקטי; אני מבין את ההתלבטות שלך ואת רצונך לעשות עבודה מושלמת אבל קיבלנו המלצות מחברות ליעוץ עיסקי שהנושא הוא לחם חוקן; בוא נסתמך עליהן ונסגור עניין."
"תודה עו"ד ורסנו."
למחרת הגיעה לשחר שיחת טלפון ממזכירתו של מנהל הכספים של חברת 'פסטרפיל'.
"עו"ד שחר מדבר."
"אני מעבירה."
"שלום עו"ד שחר, מדבר יצחק לוי, מנהל הכספים של 'פסטרפיל'; ציפור קטנה לחשה לי שהמליצו עלינו לקבל מענק מעזבונו של המנוח, הקבלן ליברמן."
"אכן כן הדבר; התפלאנו שלא פניתם אלינו מיוזמתכם."
"המנכ"ל שלנו היה בפגישות עסקים בחו"ל ושאר הצוות עסוקים בעבודתם."
"מר לוי, אנחנו בשלבים אחרונים בבדיקה ובקרוב מאוד נודיע לזוכים בתרומה והכסף יועבר לחשבון."
"תודה על ההערכה לעבודתנו; התרומה תהא לעזר רב בזרוז פיתוח המוצר."
"בבקשה." דנה לא היתה בחדרה ושחר השאיר לה פתק עם דיווח על השיחה.
שחר כבר רשם לו להיכנס לאתר 'לינקדין' אחרי קבלת הדוח מחברת החקירות 'מגי', אבל סקרנותו גברה עליו אחרי שסוף סוף קיבל אות חיים מחברת 'פסטרפיל' והקדים לעשות זאת; הופיעו באתר נתונים מסחריים על החברה ועל מנהליה; משום מה, הופיע השם יגאל זמיר כמנהל הכספים, ולא יצחק לוי. טלפן ל'פסטרפיל' וביקש לדבר עם יגאל זמיר; נאמר לו שלא עובד יותר בחברה; ביקש את מספר הטלפון שלו כיוון שהוא חברו לספסל הלימודים והם עורכים פגישת מחזור והוא רוצה להזמינו. המזכירה סרבה לתת – מחמת שמירת הפרטיות – אי לכך, שחר נתן לה את מספר הטלפון שלו שיגאל זמיר יתקשר אליו. תוך זמן קצר התקשר יגאל זמיר:
"שלום מר זמיר, שמי עו"ד שחר גלזינגר ממשרד עורכי דין 'וקסמן – ורסנו'; הסיפור על פגישת המחזור היה סתם תואנה כדי לשוחח איתך ואני מתנצל על כך; אנחנו מונינו למנהלי העיזבון של הקבלן מר ליברמן שתרם סכומי כסף נכבדים לעידוד המשק בארץ; אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים של הדיונים בבחירת המועמדים לתרומת הכסף, וחברת 'פסטרפיל' היא בין המועמדים המובילים. שוחחתי עם מנהל הכספים שלהם מר יצחק לוי; משום מה, באתר 'לינקדין', מופיע שמך כמנהל הכספים של החברה, ואני סקרן לדעת את פשר הדבר."
"מר גלזינגר,"
"אתה יכול לקרוא לי שחר."
"תודה, ובכן עו"ד שחר, זה מאד מעניין מה שעכשיו סיפרת לי, ואשמח להיפגש איתך ולהאיר את עיניך."
"בשמחה, יגאל; מחר, אחרי העבודה, מתאים לי."
"בארקפה, בקניון רמת אביב בשעה שש, מתאים לך?"
"קבענו; ביי."
"ביי."
שחר, שחש ש'פסטרפיל' הופך להיות נושא שרוי במחלוקת, לא דיווח על הפגישה לאיש.
למחרת, ב'ארקפה', איתרו שחר ויגאל אחד את שני בעזרת הניידים שלהם.
"השורה התחתונה, שחר," פתח יגאל את דבריו, "שפוטרתי מ'פסטרפיל' כיוון שחשפתי שחיתות אצל אחד מבעלי החברה; הוא הגיש בקשות לכיסוי הוצאות אש"ל בחו"ל בסכומים גבוהים, ללא קשר למציאות; בנוסף לכך, הוא העסיק קבלן שיפוצים בביתו הפרטי, והגיש את החשבון לתשלום אלי, על חשבון 'פסטרפיל'.
"נורא, קשה לשמוע, אבל עדיין, אם המוצר שלהם יצליח, אז האנושות תרויח; פילוסוף -צרפתי – אם אינני טועה, אמר פעם, שבבסיסו של כל הון גדול מצויים מעשי נבלה שנעשו בתחילת הדרך."
'פסטרפיל' נסחרת בבורסה בניו יורק, וכל האנליסטים אומרים שאין שום סיכוי למוצר שלהם להיות אי פעם רווחי; הם מחזיקים את החברה מעל פני המים על ידי משיכת משקיעים בטענות שוא, וגם שכרו פעם חברת יחסי ציבור שגרמה להרצת מניות החברה ותמורת הכסף בעד מכירת המניות משמשת להעלאת משכורות הבעלים; ואם זה נשמע לך דברים בעלמא, מפי עובד ממורמר שפוטר, אתה מוזמן לגלוש באינטרנט ולהיווכח בעצמך."
"מי הוא אותו בעלים מושחת בחברה, שמשתמע מדבריך שלמעשה, במעשיו, גנב כספים ששייכים לשותפיו; הם מודעים למעשיו?"
"כן, אבל הם שותפים לו בשאר הקומבינות; יותר מעניין בשבילך לדעת שגיסו של אותו בעלים הוא עו"ד ורסנו ממשרד 'וקסמן-ורסנו' בשכונת רמת החיל."
"יגאל, אתה עובד עלי…"
"אחותו של ורסנו היא אישתו של הבעלים; הוזמנתי פעם לביתו של ורסנו למסיבת יום הולדת שחגגו לאחותו."
"אם אתה צודק, הרי עזרת לחשוף קומבינה מתוחכמת לגנוב כמה מיליוני דולרים; אני מניח שגם עו"ד וקסמן מודע לקשר המשפחתי של שותפו ל'פסטרפיל'."
"בהחלט."
"היכן אתה עובד עכשיו, אם מותר לשאול."
"אני רואה חשבון מוסמך, ואני עובד כעצמאי, מונע מהלקוחות שלי לגנוב כספים משותפיהם – אבל מעלים עין מהעלמת כספים מהאוצר, אחרת לא תהיה לי פרנסה…"
"שיהיה בהצלחה, יגאל; תרשה לי לא לידע אותך במהלך העניינים העתידי בנושא מחמת רגישות העניין, אבל סוף דבר וודאי יגונב לאוזניך."
"שמחתי להיות לעזר."
שחר עזב את בית הקפה כששאלה איומה מנקרת במוחו: "האם גם ידיה של דנה במעל?"
שיטוט באינטרנט באותו ערב חיזק את דברי יגאל זמיר, מנהל הכספים של 'פסטרפיל', שפוטר.

תור מספר ימים הונחו על שולחנותיהם של עו"ד ורסנו, עו"ד שחר, ועו"ד דנה, עותקים מהדוח של חברת החקירות 'מגי'. שחר עיין בדוח, ומצא שחברת החקירות לא מצאה כל דופי בחברות המומלצות. עוד באותו היום, הוזמנו דנה ושחר למשרדו של עו"ד ורסנו; גם שותפו, עו"ד וקסמן היה נוכח; מלבדו נכחו בישיבה מנהל החשבונות של המשרד, וגם נירה, מזכירתו של עו"ד ורסנו. עו"ד ורסנו פתח את הישיבה:
"אני מניח שקראתם את דוח חברת 'מגי', שלא מצאה כל פסול במועמדים לקבלת המענקים; אם אין השגות כלשהן, נזמין את נציגי הגופים הזוכים לקבלת הצ'קים שיכין מנהל החשבונות שלנו."
"אני מציע לערוך מסיבת עיתונאים במעמד חלוקת ההמחאות," אמר עו"ד וקסמן, "זה וודאי שיתרום ליוקרה של מקבלי המענקים, כמו גם לשלנו," קרץ בעינו לשותפו עו"ד ורסנו. עו"ד ורסנו הביט בשותפו בפנים רציניות והגיב:
"עו"ד וקסמן, יש הבטים לכאן ולכאן לטקס כזה ועלינו לדון בעניין בכובד ראש."
"בוודאי," הסכים וקסמן; "נו," פנה לשחר ודנה, "המשימה הושלמה ותוכלו לחזור לעניינים הפעוטים של תביעות הדדיות של אנשים מהשורה."
שחר הביט בדנה, ודנה הביטה בשחר בארשת פנים רצינית; שחר נשם עמוקות ואמר:
"אני מציע לעכב את התרומה לחברת 'פסטרפיל' עד לבדיקה נוספת של סיכויי ההצלחה של המוצר שלהם."
הבעת פניו הזחוחה של עו"ד ורסנו השתנתה באחת, ונראה כאילו הר נפל עליו; שחר הביט בדנה שהשפילה את מבטה.
"עו"ד שחר," פנה אליו עו"ד וקסמן, ככל שידוע לי, עד עתה, לא הבעת התנגדות למתן המענק ל'פסטרפיל'; מה התחדש עתה?"
"אדוני צודק; בימים האחרונים גיליתי באקראי ש'פסטרפיל' נסחרת בבורסה של ניו יורק; קראתי כל מה שהצלחתי בעניינם, והרוב המוחלט של המאמרים והדעות שוללים כל אפשרות שהמוצר שלהם יהיה אי פעם בעל ערך מסחרי."
"אבל הם לא עובדים על כסף שלהם," התעשת עו"ד ורסנו, "משקיעי הון סיכון מנוסים מממנים אותם; שתי חברות יעוץ מסחרי שמינינו המליצו עליהם, מה אתה יודע שהם לא יודעים?"
"אין לי תשובה; אני בכל זאת ממליץ להמתין, ולראות לאן נושבת הרוח; מנהל הכספים שלהם, מר יצחק לוי, פנה אלי כשנודע לו על מועמדותם לתרומה, וכנראה שלא חסר להם מימון כרגע לפעילות השוטפת, עובדה שלא חיזרו על פתחנו כמו שאר החברות."
"עו"ד גלזינגר," אמר עו"ד וקסמן, "שמענו את השגותיך ונדון בדבר."
הנוכחים עזבו את חדרו של עו"ד ורסנו. בדרך לחדריהם, כשהיו לבד, פנתה דנה לשחר:
"אני צריכה לדבר איתך, אבל לא כאן," לחשה; "בוא ניפגש ב'קפה של עדה לברטובסקי' הערב בשעה שמונה; לבן זוגי זה יום החברים."
"קבענו."
שחר הקדים לבוא וחיכה לדנה בציפיה מתוחה; "מה איתי," חשב לעצמו; "אני נרגש כמו לפגישה ראשונה בתיכון; האם אני הולך ומתאהב בעו"ד דנה רוזלר? זוהי שטות מוחלטת."
דנה נכנסה בפנים רציניות, שלא תאמו את לבושה הקליל, את שערה המסורק בשובבות, ואת הניחוח המתקתק שהדיפה. אך התיישבה, הביטה בשחר במבט חודר, ואמרה:
"שחר, אתה השתגעת?"
שחר לא ענה ורק המשיך להביט בדנה ולסרוק בעיניו את פניה, תסרוקתה, ולבושה.
דנה המשיכה: "מה איכפת לך מ'פסטרפיל', זה כסף שלך? אנחנו מכוסים מכל הצדדים; שתי חברות לייעוץ עסקי המליצו, חברת חקירות לא מצאה פגם בהתנהלות 'פסטרפיל', וגם מהנדס מהרשות הממשלתית לעידוד ההשקעות במשק המליץ בפני; הבוסים שלנו מאשרים, מה, אתה 'דון קישוט'? ואם לא יצא מהם כלום, אז מה, רוב חברות ההזנק גומרות בקול ענות חלושה, אם תמשיך להתעקש עוד יפטרו את שנינו."
"שחר חייך אמר: "אותך לא יפטרו, אני הקלטתי עכשיו את דברייך ואין כתב הגנה טוב מזה…"
"דנה הביטה בו בתמהון וסרקה בעיניה את בגדיו אולי כדי לגלות מיקרופון מוצנע; מיד חזרה למציאות ואמרה ברוגז:" אולי תגיב לדברי ברצינות."
"או קיי,ברצינות, דנה; האם את לקחת את דברי ברצינות? האם נכנסת לאינטרנט, רשמת 'פסטרפיל' באנגלית, וחקרת מה כותבים עליהם? בדקת מה המחיר של המניה שלהם היום? אני בדקתי, עכשיו, לפני שיצאתי מהבית; המחיר עומד על בערך סנט אחד למניה ויש מיליארדי מניות בשוק שהם מכרו כדי לשלם לעצמם משכורות שמנות; המנכ"ל מקבל מעל שבע מאות אלף דולר לשנה."
דנה המשיכה לבהות בשחר כאילו ודבריו מכוונים למישהו אחר ולא אליה, וענתה:
"למה שלא תהיה מעשי, תמשוך את התנגדותך לא למען ליברמן, לא למען 'פסטרפיל', אלא למענך, ולמעני – אנחנו בסיר אחד – אי אפשר להמשיך לעבוד במקום עבודה ולהיות מסוכסך עם הבוסים."
"מסכים, אבל אני אנסה לתת לך נקודת מבט אחרת על העניין; אמרת שהכסף הוא לא שלי, אבל הוא גם לא של הבוסים, וגם לא מיועד אליהם; מה איכפת לורסנו ולוקסמן אם ניתן את הכסף למועמד הבא בתור?"
"לי לא איכפת לאן ילך הכסף, אבל כנראה שלהם איכפת, אולי כדי שלא ללכת נגד עצת מומחים שהם עצמם שכרו, אולי שלא להפר את מילתם, שאולי כבר ידעו את 'פסטרפיל' שהם בין הזוכים במענקים; הגד לי שחר, קרה לך משהו אישי, בזמן האחרון, שהפך אותך ללוחמני? ככל שהכרתי אותך אתה אדם נחמד…"
שחר חייך ואמר:" לא קרה שום דבר שיכריח אותי ללכת נגד מצפוני."
"שחר יקירי, אתה במקצוע הלא נכון…"
"דנה יקירתי," חייך שחר, "בואי נחליף נושא ונזלול עוגה טובה עם קפוצ'ינו, ונחייב את המשרד בחשבון; אחרי הכל זו פגישת עסקים ואנחנו עורכי דין, לא פראיירים."

למחרת הוזמן עו"ד שחר ועו"ד דנה למשרדו של עו"ד ורסנו.
"דנה ושחר, הרי שלושתנו איננו מומחים לכלכלה; אז רק כדי להפיס את דעתך, שחר, אני אפנה לעוד שני כלכלנים ונראה מה יגידו."
"עו"ד ורסנו, יש לי הצעה," הגיב שחר, "כשהייתי בצבא בקורס קצינים, יעץ לנו המדריך, שאם צריך להחליט בעניין מסוים, וזה איננו מקרה חרום שמחייב החלטה בו במקום, ואנחנו לא בטוחים האם להחליט לכאן או לכאן, מוטב לעכב את ההחלטה, אולי עם הזמן תתגלינה עובדות חדשות שינחו אותנו בדרך הנכונה. אני ממליץ במקרה של 'פסטרפיל', לעכב את מתן המענק בשלושה חודשים, אולי עד אז נהיה יותר חכמים ולא נצטרך לגשש באפלה."
במשך דבריו של שחר נעצה דנה את מבטה ברצפה.
"ואם עד אז 'פסטרפיל' תחדל מלהתקיים מחוסר מימון לפעילות השוטפת של פיתוח המוצר?" הגיב ורסנו, "הלא לא אתה ולא אני צריכים לשלם משכורות לעובדים, ואולי האנושות תפסיד מוצר יקר ערך במאבק ליצור אנרגיה נקיה כדי להילחם ב'התחממות הגלובלית' המסכנת את קיומנו על פני הפלנטה היחידה במערכת השמש שניתנת לישוב על ידי האדם."
אורו עינייה של דנה למשמע 'הנאום' של ורסנו והביטה בציפיה בשחר כדי לשמוע את תגובתו.
אני מסכים לכל דבריך, עו"ד ורסנו, אני רק רוצה להעיר ש'לא אלמן העולם', ושמאות גופי מחקר בעולם, כולל אוניברסיטאות, עוסקים במרץ בפיתוחים דומים ל'פסטרפיל'."
ומה דעתך את, עו"ד דנה?" שאל ורסנו.
"אני בכל זאת הייתי מהמרת שיצא משהו מ'פסטרפיל', נותנת להם את המענק, ומונעת מאיתנו את ההחמצה הגדולה אם בסופו של דבר יתברר שהמוצר שלהם, או מוצר זהה לשלהם, יכבוש את השוק."
עו"ד ורסנו חייך ואמר: "ברוב של שניים מול אחד ההכרעה הסופית תתקבל אחרי קבלת חוות הדעת של שני הכלכלנים."
דנה הזמינה את עצמה לחדרו של שחר ואמרה: "נו, בהתאם לעצת המדריך שלך בקורס הקצינים הרווחת עוד מספר ימים…"
שחר חייך ואמר: "הרווחתי לפחות עוד כמה ימי משכורת לפני שאולי מפטרים אותי, אז אפשר להזמין אותך לגלידה?"
"יש לך מזל שאנחנו במעמד שווה במשרד – אתה לא הבוס שלי – אחרת הייתי מאשימה אותך בהטרדה מינית…"
שחר המשיך לחייך ואמר: "אני מבין שהתשובה היא שלילית אז אלך לחפש מישהי אחרת…"
"שיהיה בהצלחה; דרך אגב, יש לך מישהי פנויה? או שאתה עוגב רק על בחורות תפושות?"
"אם היית מכירה אותי היית יודעת שהשאלה מיותרת; אני תמיד שומר אמונים לבת זוג עכשוית."
"אבל לא איכפת לך להדיח אחרות, למשל אותי ואת נירה ומי יודע את מי עוד…"
"האמת, אם הייתן שתיכן פנויות הייתי ברצינות מנסה את מזלי איתכן."
"עם מי קודם?
שחר פרץ בצחוק, "איך לימדו אותי בקורס הקצינים, אם בספק, לדחות את מתן התשובה."
"שפן, ולאיזה נתונים נוספים לגבי שתינו היית מצפה?"
שחר שלח בדנה מבט ארוך מהורהר ואמר: "עו"ד רוזלר, אני קורא משהו בין השורות, ואנא אל תגיבי, תני לי להנות מן הספק."
"עו"ד זלינגר, אני קוראת משהו 'על השורות'."
שחר סקר את דמותה של דנה בערגה ואמר "את יודעת לקרוא; עוד משהו בנושא 'פסטרפיל' שרצית לדבר עליו?"
"אתה הלא לא מחכה לתשובת הכלכלנים, הרי כבר החלטת; מה תעשה אחרי שתבוא התשובה החיובית?"
"אני מבין שאת בטוחה שהתשובה של שניהם תהיה חיובית, אולי מפני שכמוני, את חושבת שהוזמנו מראש תשובות חיוביות?"
"שחר," הרצינה דנה, "תרשה לי לא לענות; האם אתה עומד על דעתך להתנגד למתן המענק, גם אם הדבר יוביל לפיטורים שלך מהמשרד? ואל תתחמק ותענה שדיה לצרה בשעתה."
"כן, דנה; ואני אשתדל למשוך את הזמן ככל האפשר כמאמר הסיפור:…אולי הכלב ימות, ואולי הפריץ ימות."
"מעניין מי הנמשל לכלב ומי לפריץ…"
"זוהי שאלה רטורית."
ואיך תמשוך את הזמן, שחר?"
"למשל, אציע להעניק את התרומה לחברה הבאה בתור, שהרי היא גם כן מיזם ראוי; למשל אביא ציטטות מההודעות לתקשורת של 'פסטרפיל', למען יראו שהן הודעות סתמיות שאין בהן ממש ונועדו רק לשכנע עוד משקיעים לקנות את המניות שלהם, שהרי הפריארים אינם מתים, הם רק מתחלפים…; דנה, אני מוכרח לעזוב, הבטחתי לחברים שלי להיות שמרטף לכמה שעות."
"אני זזה, ביי שחר."
"ביי דנה.
למוחרת, העביר שחר מיזכר לעו"ד ורסנו, ובו ציטוטים מהודעות 'פסטרפיל' לציבור מהחודשים האחרונים, מתורגמים לעברית על ידו; בנוסף העביר את חוות דעת המומחים על החברה הבאה בתור, שלא זכתה במענק.
המיזכר לא זכה לתגובה.
לאחר מספר ימים שוב הוזמנו דנה ושחר למשרדו של עו"ד ורסנו.
"דנה ושחר, יש לי בשורות טובות; אנחנו כבר לא צריכים את חוות דעת הכלכלנים; המתקן של 'פסטרפיל' הוגש לבדיקה לטכניון; מבדיקות ראשוניות, עולה שהנצילות שלו, כלומר היחס בין האנרגיה שהוא מפיק בדמות גז המימן, יחסית לאנרגיה שהושקעה בתהליך הפקתו, היא הגבוהה ביותר מכל מה שידוע עד כה."
"נהדר," אמר שחר, "אם כך אפשר להמתין עם המענק עד שתהיה תשובה סופית, וניתן לחברה את המענק כפרס על הצטיינותה."
"שחר," שאלה דנה, " מה יש לך נגד 'פסטרפיל', אתה אוהב סתם להתעקש?"
"לא, דנה; מה יש לנו להפסיד אם נמתין; אני אהיה הראשון שאודה שהספקות שלי היו לא מוצדקים."
עו"ד גלזינגר, אני אודה לך אם לא תתעסק יותר בענייני העיזבון, ותמשיך ליצג את לקוחותינו הרגילים; אתה עושה עבודה טובה."
"ברשותך, עו"ד ורסנו, אעדר מהעבודה במשך כמה ימים על חשבון ימי החופשה שצברתי."
"כרצונך."
בערב נפגשו דנה ושחר בקפה של עדה, המתחזה.
"שחר, אתה מסתיר ממני דברים."
"למה את חושבת כך?"
"אני הייתי מפטרת אותך אחרי זלזול כה בוטה בסמכותו של הבוס."
"ורסנו למעשה פיטר אותי מהתפקיד."
"עם יד על הלב, אחרי חוות הדעת של הטכניון, אתה נשמע מגוחך בהסתיגות שלך."
שחר שתק.
"תן לי לעזור לך; אולי כיוון שאני הייתי הראשונה שהמלצתי על 'פסטרפיל'?"
דנה, אני אענה לך באופן כללי; יותר מדי גופים ואנשים המליצו על 'פסטרפיל' בניגוד לכל מה שהופיע ברשת."
"ואולי מכיוון שחשדת שהתקבלתי לעבודה במשרד אחרי שהמנוח ליברמן כבר נפטר, וביצוע העיזבון הופקד בידיהם."
"דנה יקירתיי הבה נקוה ש'פסטרפיל' יצליחו, ונשכח מכל העניין."

לאחר מספר ימים, הופיע במדור הכלכלי של עתון הערב, הידיעה הבאה:
"במסיבת עתונאים שערכה חברת 'פסטרפיל.' שפיחחה מתקן להפקת גז המימן, לשימוש בתאי דלק, נאמר שהוא נבדק על ידי מעבדות הטכניון, ונמצא שיעילותו – כלומר היחס בין האנרגיה שהוא מפיק, לבין האנרגיה שהושקעה בו – גדולה בשני אחוזים מכל הידוע בעולם לגבי מתקנים דומים. התקשורת מלאה בידיעות על הדבר, ועובדי חברת 'פסטרפיל' היו באופוריה. עברו ימים אחדים, ושמועות שרחשו בין עובדי החברה, דיברו על כך שחברת ההשקעות שממנת את הפיתוח שלהם הפסיקה את העברת התשלומים, שהיו דרושים לליטוש סופי של המוצר. לאחר עוד מספר ימים התבררה הסיבה; מנכ"ל המפעל כינס את העובדים, ובפנים עצובות פתח את דבריו:
"צר לי להודיע לכם, אבל למרות שניצחנו במרוץ ליצור המתקן הטוב מכולם, הפסדנו במרוץ לשיווק שלו; המתחרה העיקרי שלנו, נקנה על ידי קונסורציום של חברות הדלק הגדולות בעולם, שבמקביל רכשו גם, בסכומים אסטרונומיים, רשתות של תחנות דלק, ולמעשה השתלטו על הענף של מילוי מימן במיכלי כלי הרכב החשמליים; נסיונות של הרגע האחרון למכור את הפטנט שלנו לקונסורציום עלו בתוהו, כיוון שהמהנדסים שלהם הבטיחו שיוכלו לעקוף את הפטנט שלנו, על ידי שימוש בהנדסה הפוכה. מרגע זה החברה שלנו מפסיקה להתקיים, התשלומים והפיצויים לעובדים ישולמו מכספים שהפרשנו לקרנות המיועדות. העובדים יקבלו מכתבי המלצה שללא ספק יסללו את דרכם בקבלת עבודה חדשה. דבר אחד – שאמנם אי אפשר יהיה ללכת איתו למכולת – הוא הגאווה על ההישג שיכון לעד, על פיתוח המוצר הטוב ביותר מסוגו, מהחשובים ביותר בנושא המלחמה ב'התחממות הגלובלית'."
שחר קרא את המאמר ולא הגיב. אחרי זמן קצר טלפנה אליו דנה: "קראת, שחר?"
"כן, קראתי."
אתה נביא; ורסנו הודיע לי שבכל זאת העביר את ההמחאה לידיו של גזבר 'פסטרפיל' כדי לפצות את העובדים על עוגמת הנפש;"
"אם זה כך, אני מתפטר מהמשרד; אמרת כבר שאני לא עורך דין."
"אם אבוא לאכול איתך גלידה, תפתור לי את החידה שנקראת שחר גלזינגר?"
"אני אשקול את הדבר באופן חיובי."
למחרת הגיע שחר למשרד והניח מכתב התפטרות על שולחנו של עו"ד ורסנו. תוך שהוא אורז את חפציו, נכנסה נירה לחדרו.
"שחר,מה שמעתי, למה התפטרת?"
"בגלל חילוקי דעות עם עו"ד ורסנו בקשר לניהול העיזבון של מר ליברמן המנוח; אני לא יכול לעבוד במקום עבודה כשאין לי הערכה לבוס שלי; אל תדאגי, יהיה בסדר, אני אמצא משרד עורכי דין אחר"
"אז מה יהיה עם הפגישות שלנו?" לחשה.
"נהיה בקשר, אני לא אוותר עלייך, מצידי אפשר כבר היום."
"היום אני לא יכולה, אני אתקשר כבר אליך."
"בכיף."
באותו ערב נפגשו שחר ודנה בגלידריה ביפו, הרחק ממקום מגוריה.
אחרי שבחרו את סוגי הגלידה בחלון הראווה, למילוי הגביע הגדול ביותר הקיים במקום, חזרו לשבת במקומם, ודנה אמרה:
"אתה אומר ועושה; לא הספקתי להיכנס למשרד ועו"ד ורסנו קרא לי למשרדו הראה לי את מכתב ההתפטרות שלך ושאל אותי אם אני יודעת מה הסיבה; עניתי שאין לי מושג, וכנראה בגלל אי ההסכמה ביניכם לגבי חלוקת כספי העיזבון. הוא המשיך לשאול האם אי פעם, בדיונים שלי אתך על חלוקת המענקים, העלית איזה עניין שאני חושבת שצריך להביא לידיעתו, עניתי שכל מה שהעלית נגד הקצאת המענק ל 'פסטרפיל' הוא מידע ששאבת מהאינטרנט בעברית ובאנגלית."
"נו, וזה כל מה שהוא אמר לך בנדון?"
"כן, מה עוד היה צריך להגיד? או, הנה מגיעה הגלידה," אמרה דנה, "יש לנו פה קלוריות ליומיים."
"פעם ביובל זה בסדר," ניחם אותה שחר.
אחרי מספר דקות בהן לקחו השניים לעצמם הפוגה מהשיחה כדי להתענג על טעמי הגלידה השונים והמגוונים, שאלה דנה:
"אם ורסנו ווקסמן לא היו נותנים ל'פסטרפיל' את המענק של ארבעה מיליון הדולר, למרות שכבר לא תהיה לו כל השפעה על התפתחות התעשיה בארץ, לא היית מתפטר?,

"אמת ויציב."
"ולמה הם עשו זאת, הרי זה בניגוד לרוח הדברים של משאיר העיזבון?"
"זה את צריכה לשאול אותם."
"ואתה ממליץ לי לשאול אותם?"
"לא."
"למה לא?
"כדי לשמור על מקום העבודה שלך."
"אתה מפחיד אותי, יש משהו שאתה יודע ואני לא יודעת?"
"את יכולה לנחש;
"זה קשור בזה שהם הציעו לי לעבור מהרשות הממשלתית לעבוד אצלם?"
"כן."
"אז אתה צריך לשנוא אותי; אני התחלתי – על כל פנים בעיניך -השתלשלות עניינים שבסופו של דבר הביאו להתפטרותך."
"אני לא שונא אותך, אני מבין אותך, את אדם מעשי וגמיש שנוהג בהתאם לצרכיו."
"ואתה לא."
"אני לא, קיבלתי חינוך לא טוב." דנה פרצה בצחוק; "אני אולי ביקורתי כלפייך, אבל אני אוהב אותך; אוהדים בגלל, אבל אוהבים למרות…"
"זה נורא מה שאתה אומר עכשיו."
"זה לא ישמע כל כך נורא אם תשימי יותר דגש על האוהב ופחות על האוהד…"
"כשאני עכשיו חושבת על זה, בעקבות דבריך, נראה לי שאני יותר אוהדת את בן הזוג שלי מאשר אוהבת."
"זה, נשמע נורא, לפחות בעיניי."
"אמרת לי שאני בחורה מעשית…"
"כלומר יותר חשוב לך שבן זוגך יאהב אותך מאשר את תאהבי אותו."
"שחר, אתה כל הזמן שם לי מראות מול פני…"
"ולא מוצא חן בעינייך מה שאת רואה?"
"אני לא יודעת, אני יותר אוהבת סימני קריאה מאשר סימני שאלה."
"את נורא נורמלית; רוב האנושות הם כאלה, הם מקבלים דברים כהוויתם ומנצלים אותם לצרכיהם."
"אני עכשיו מקנאה בסולטנים של פעם, היה להם הרמון של נשים; אני הייתי רוצה הרמון של שני גברים…"
"את מסתפקת במועט…" פרץ שחר בצחוק.
"בינתיים, אולי בעתיד ארצה יותר…"
"ואיך מישמים את זה במציאות?"
"בן הזוג לי יוצא בשליחות עיתונו לאירופה."
"מה את אומרת, זאת חדשה; והוא מודע לרצונך בהרמון גברים?"
"מעולם לא דנו בנושא, הוא מקבל אותי כדבר מובן מאליו, הוא כתב כלכלי ולא כתב של הנפש."
"ואת תסכימי להתחלק בי עם נירה? היא מצאה בי מפלט מבעלה המהנדס המשעמם."
"וכבר מימשתם את היחסים ביניכם?"
"רק באופן נפשי."
"אני לא מסתפקת בזה."
"אני הולך לשלם וניסע למאורה שלי."
"קדימה"