מיס דרקולה – פרק 6
לפרק הקודם:
תמיד חשבתי שזו קלישאה, שאומרים שצריך להתרחק מהכל כדי להצליח להסתכל על החיים מפרספקטיבה אחרת. אבל משהו בפנים אמר לי שכאן אני הולכת לקבל את התשובות שחיפשתי, ואולי, כמו שאנדרס אמר, למצוא עוד שאלות, מדויקות יותר.
המשכתי להסתכל בדפים הרבים שהיו על מיטתי, עד שהגעתי למשהו שנראה כמו מכתב. אך הידע המצומצם שלי ברומנית לא איפשר לי לקרוא אותו. הכתב היה יפה, ציורי, והיה נראה שהוא כתב אותו בלהט הרגע, אולי אפילו מכתב אהבה.
הגוף שלי כבר היה עייף, ושקלתי ברצינות לדלג על ארוחת הערב, אך משהו במכתב הפך למסקרן מרגע לרגע. חלק מהמילים נראו לי מוכרות, חלק מהאותיות היו מעט מחוקות, מה כתוב שם? לא יכולתי לבזבז את הזמן על שינה, הייתי חייבת לברר. נכנסתי להתקלח ונתתי לסבון לשטוף מעליי את ריח המיטה של דרקולה שהתערבב עם דייגו והיער. זה ללא ספק היה שילוב הריחות האהוב עליי. ובזמן שפתחתי את בקבוקון השמפו במקלחת, חשבתי על אם היה אפשר לבקבק את הריח שהיה לי, כדי לזכור אותו לנצח.
המקלחת עוררה אותי, הריחות חידדו אותי, והרגשתי שאני מוכנה לצאת למסע החיפוש אחר הבנאדם שיעזור לי לתרגם את המכתב. כמה מזל שהייתי מוקפת בדוברי רומנית. לבשתי את החלוק הנעים ויצאתי לחדר, מביטה בפרחים הרבים שמביטים בי בחזרה בזמן שאני בוחרת מה ללבוש. שמתי סריג פרחוני ומכנס בד נעים ויצאתי לכיוון הלובי. בלובי, מצאתי את אנדרס שסימן לי להתקדם לכיוון דלפק הקבלה.
״היי מיס,״ אנדרס אמר.
״דייזי,״ תיקנתי אותו בחיוך.
חיוך רחב התפשט על פניו כשאמרתי לו את שמי, ואנדרס הזכיר את תקרית הדלת שקרתה בבוקר, ושהם ישמחו לפצות אותי בלילה נוסף במלון. מבלי לחשוב פעמיים, אמרתי כן. אולי עוד לילה זה מה שהייתי צריכה. בזמן שהמשכנו להחליף חיוכים, הוצאתי את המכתב של דרקולה שהיה בתיק שלי.
״תוכל לתרגם לי משהו?״ שאלתי את אנדרס וקירבתי אליו את המכתב. לא נתתי לו שום מידע מקדים, אני לא חושבת שאני יכולה לספר לאף אחד שלקחתי את פיסות ההיסטוריה האלו.
״בטח,״ אנדרס אמר והתקרב לעברי כדי לראות את המכתב מקרוב. היה נראה שהוא מאד מתעניין במה שכתוב.
״מה? מה?״ שאלתי, סקרנית.
״מי כתב את זה?״ אנדרס שאל. זה היה עניין של זמן.
״אני לא יכולה לספר, אבל אני חייבת לדעת מה כתוב שם,״ אמרתי, בתקווה שהוא יבין.
אנדרס לא לחץ עליי לתת תשובה, ואחז במכתב בעדינות מבלי לדעת אפילו מה הערך האמיתי שלו. הוא לקח נשימה עמוקה, כמכין את עצמו להתחיל לדקלם את שנמצא במכתב.
״רגע!״ אמרתי, והושטתי את ידי אל פנקס שהיה מונח על דלפק הקבלה. ״אני רוצה לכתוב את זה,״ הסברתי.
המכתב הלך כך:
״אני חוזר לרשימת האנשים שבגדו בי לאחרונה, אף אחד לא יכול להגיד לא למלך, ואם כן, יש רק דרך אחת להתמודד עם אנשים כאלו.
הבית שלנו נהיה עמוס מידי ואני צריך שקט כדי לחשוב. החלטתי להעביר את אנסטסיה לפואנרי, שתפסיק לעקוב אחר כל צעד שאני עושה. זה או זה או שאני אצטרך להיפטר ממנה.
אולי ככה אני אצליח לישון טוב בלילה? עם קתרינה זה לא היה ככה.
אני אגדיל את השמירה על הטירה הלילה, ואשלח מרכבה לקתרינה לברשוב. היא תמיד עוזרת לי לקבל את ההחלטות הנכונות.
אני אסביר לה שאני צריך את דעתה המקצועית, והיא תגיד שהיא רוצה שאני אגיד לה שאני אוהב אותה. לא מספיק לה שאנחנו יחד? רק חלשים מראים אהבה. חלשים נפגעים ומתים.״
המכתב הותיר בי צמרמורת. ״מי אלו כל הנשים הללו?״ חשבתי לעצמי.
״מה זה פואנרי?״ שאלתי את אנדרס, מתקשה להגות את המילה.
״זו טירה שהייתה שייכת לדרקולה, יש שאומרים שאשתו השליכה את עצמה מהטירה אל נהר הארגש כשהיא גילתה שהוא בוגד בה עם מישהי אחרת.״ אנדרס דיבר יותר ויותר לאט ככל שהמשיך בהסבר, מתחיל להבין שהוא לא אוחז בסתם מכתב.
תפסתי במהרה את הדף המקורי ותלשתי את התרגום שכתבתי מהפנקס שהיה בקבלה.
״איפה מצאת את זה?״ אנדרס שאל והחזיק בידי, מעט בחוזקה.
״בספר שקראתי,״ שיקרתי.
״זה לא נראה כמו דף שנתלש מספר, דייזי,״ הוא המשיך בתשאול.
״אני חייבת ללכת לאכול, בקושי אכלתי היום ועוד רגע המסעדות ייסגרו,״ אמרתי לאנדרס בעודי מנסה לשנות נושא ולהילחם בתחושת הרעב שהציפה אותי.
״תאכלי כאן במסעדה, אני גם לא אכלתי עדיין, תני לי להזמין אותך,״ אנדרס הציע.
אני לא ממש יודעת להסביר את זה, אבל הטון שלו היה שונה. כשהוא תיקן את דלת החדר שלי, היה בקול שלו משהו מרגיע, חברי, משפחתי. משהו השתנה מהרגע שקרא את המכתב.
במסעדה של המלון, התיישבנו לצד חלון שצופה לרחוב כשתנור חימום מעל ראשינו. אנדרס וידא מספר פעמים אם נעים לי, אם נוח לי, ואם אני מסתדרת עם התפריט. לכל השאלות עניתי בחיוב עד שהגענו לתפריט. בדיוק כמו עם המכתב, לא יכולתי באמת לקרוא את מה שכתוב. אולי כן, אבל כנראה שהייתי מזמינה את המנה הכי נוראית בתפריט.
אנדרס עבר מנה מנה, והסביר בידע רב על כל אחת, עד רמת ההגשה. בעודו מסביר בהרחבה, הוא ביקש מהמלצר להביא לנו יין אדום שלא קלטתי את שמו. הוא אמר לי לסמוך עליו, ושהוא יודע שאני יאהב אותו. זה התחיל להרגיש כמו דייט, והחלטתי לקום לשירותים ולהתארגן קצת. כשחזרתי, כוסות היין כבר חיכו על השולחן לצד סלסלת לחמים חמים וחמאה.
״סאלוט!״ הוא אמר והרים את כוס היין שלו.
״סאלוט!״ חזרתי אחריו, ולגמתי מהיין. הוא היה מעולה.
הזמנתי ניוקי ברוטב חמאת ערמונים עם רוזמרין. הוא בחר בתבשיל בשר בבישול ארוך. לא לקח לאוכל הרבה זמן להגיע, אבל עד אז, הספקנו לדבר לא מעט.
״מאיפה אתה?״ שאלתי את אנדרס והוא ענה שהוא נולד בברשוב, וחי באזור טרנסילבניה כל חייו.
״יצא לך לטייל מחוץ לרומניה?״ המשכתי לשאול, סקרנית. אנדרס ענה שבעסקי המלונאות חייב לצאת ולבקר בכל מיני מלונות אחרים, גם כדי להכיר טוב יותר את המתחרים וגם בשביל הפוליטיקה. זה הצחיק אותי, דמיינתי ישיבת פוליטיקאים של מנהלי מלון על שפת בריכה מפונפנת, דנים בסוגיות חשובות כמו צבע מגבות, כמות בקבוקי שמפו, שעת צ׳ק-אין ועוד.
כשקלטתי ששקעתי במחשבות, עצרתי את עצמי ושאלתי: ״מה המקום שהכי אהבת? מכל המקומות שביקרת בהם בעולם?״
״הולנד,״ אנדרס ענה. וכששאלתי למה, הוא ענה שהוא בחיים לא ראה כל כך הרבה שדות פרחים, ושזה הרגיש שהוא נמצא בחלום. זה קצת הרגיש שהוא גם רומז את זה עלינו, בעודנו עסוקים בלהביט אחד לשנייה בעיניים, ולשתות מהיין המיוחד.
אני בטוחה שאנדרס היה שואל אותי את כל השאלות בחזרה, אך ברגע שהאוכל הגיע, התמסרנו שנינו לארוחה. אנדרס ענד את מפית השולחן על צווארו כדי לא להתלכלך. אני לא הרגשתי צורך לעשות זאת. זללנו את האוכל די מהר, והדבר האחרון שאני זוכרת זה שביקשתי שימלא את כוס היין שלי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה שקמתי בבוקר, במיטה שלי במלון. הכריות עטפו אותי והייתי לבושה בבגדי הלילה שלי, שאני לא זוכרת שהחלפתי לאחר הארוחה. הווילונות פתוחים, הפרחים עוד פורחים וכל הדפים של דרקולה – אינם.
לפרק הבא:
תגובות (0)