זכות הלילה הראשון

‎בתוך כל הטירוף והניסיון להבין איפה עומד הגבול, כי אני חושבת עלייך, כל הזמן. ואני רוצה לכתוב לך, כל הזמן. ואני רוצה לכתוב עלייך, כל הזמן. תוך כדי שאני מכבדת את הגבולות שלך, תוך כדי שאני שומרת על הפרטיות שלך, תוך כדי שאני משתדלת שלא לפרוס את כל חייך על פני בלוג שאתה אפילו לא יודע שקיים. אני נזכרת בהרבה דברים. את רובם אתה יודע, אבל יש כמה שאני עדיין שומרת קרוב ללב.
‎הפעם הראשונה שראיתי אותך הייתה כשהייתי בזוגיות, הייתי מאוהבת בחבר שלי דאז, באמת. לא סתם. הייתי בטוחה שאנחנו נתחתן ונביא ילדים ויהיה לנו בית עם שלושה כלבים במושב. או משהו כזה. אבל הייתי רק ילדה בת 21 שלא מבינה כלום מהחיים שלה. עבדת אז בבניין משרדים קרוב לזה שאני עובדת בו, באחת הפעמים שירדתי עם חברה שמעשנת להפסקת סיגריה, ראיתי אותך. אבל לא באמת שמתי לב אלייך. מידי פעם הייתי רואה אותך למטה, היה קשה שלא לשים לב אלייך, אתה בולט בנוף עם ה1.91 שלך. אבל באמת שלא היה משהו חריג עד לאותו יום שאתה והחבר שאיתו ירדת למטה נתקעתם בלי מצית וניגשתם אלינו, אתה לא דיברת. רק עמדת. הסתכלתי עלייך מלמטה מהספסל שישבתי בו, העיניים שלי נתפסו עלייך, אתה הסתכלת לי בעיניים והיה משהו במבט שלך שחדר דרכי. וזו לא הקלישאה הרגילה של עיניים ומבט שיכולים להמיס תחתונים. למרות שגם זה נכון. אבל היה שם משהו אחר. זה היה רגע קצר ממש, סה״כ החלפנו מבטים, אפילו לא ידעתי איך הקול שלך נשמע. כשחזרנו למשרד, הפעלתי את כל יכולות השב״כניקית המבוזבזת שאני, חיפשתי אנשים שעובדים איתך, עד שבסוף מצאתי את האינסטגרם שלך. הוא היה סגור. ולי היה חבר. אז לא עשיתי כלום. אפילו לא הייתה את האופציה שיש היום להגדיל את התמונה הקטנה. במשך כמה ימים לא יצאת לי מהראש, ניסיתי לחפש אותך, את המבט שלך. הרגשתי שזה לא בסדר. לא הבנתי למה זה קורה. אני אוהבת את החבר שלי, באמת. באמת שאהבתי אותו, כמו שרק ילדה בת 21 יכולה לאהוב. אהבה תמימה כזאת. פשוטה. מתוקה. וכעסתי על עצמי בכל פעם שחשבתי על המבט שלך. פחדתי לספר את זה למישהו. מה יחשבו עליי? איזה מן בחורה אני? איזה מן בת זוג אני? שאוהבת את חבר שלה אבל לא יכולה להוציא מבט של גבר אחר מהראש. הרגשתי נורא. וממש התביישתי. לא רציתי לספר לאף אחד. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי. בסוף החלטתי לספר את זה רק לבת זוג של אבא שלי, חשבתי שהיא תחשוב עליי שאני אדם נורא, עם נטיות בוגדניות. למרות שבתכלס לא עשיתי כלום. אפילו לא פולואו באינסטגרם. אבל עצם המחשבה הזאת. עצם המבט הזה שלך שלא יצא לי מהראש. המחשבות שהיו לי, הציפייה. הרגשתי נורא. היא אמרה לי אז שזה טבעי וזה קורה, וזה לא אומר שאני לא אוהבת את החבר שלי, וגם לא שאני דפוקה ובטח שלא בוגדנית. שאפילו לה זה קרה פעם כשהיא הייתה יותר צעירה. שמותר להסתכל, להתפעל, לחשוב. שזה טבעי, שזה אנושי. ואני נרגעתי. המשכתי לאהוב את החבר שלי, אהבה כזאת. מתוקה. פשוטה. ושכחתי ממך. טוב לא באמת. כי האהבה שלי ושלו בסוף נגמרה כמו כל אהבה צעירה, פשוטה ומתוקה ככל שתהיה. וכאב לי הלב, התנפץ לי החלום. ואתה. המבט שלך. עדיין היה אצלי שם מאחורה בראש. לא באמת שכחתי אותך. זכרתי איך קוראים לך. למרות שכבר לא עבדת בבניין משרדים ההוא, זה שליד שלי, ולמרות שלא ראיתי אותך בכלל יותר משנה. זכרתי אותך. איך קוראים לך. חשבתי שאתה אחלה ריבאונד. שאתה גבר שנהנים איתו, לא מתחתנים איתו. וזה מה שחשבתי שאני צריכה אז. בלי כאבי ראש מיותרים, ככה חשבתי. אז עשיתי לך פולואו. אפשר ממש להגיד שאני זאת שהתחילה איתך, תיכננה עלייך, סימנה אותך. אני לא חושבת שאתה יודע. כי אף פעם לא סיפרתי לך. אבל כשתקרא את זה תדע. שאני זאת שהתחילה איתך.