יומנה של חשפנית בודדה חלק ט׳

1.7.16

ימי הקיץ החמים תחת השמש היוקדת מביאים איתם הרבה לקוחות, חלקם חדשים חלקם פחות. הדרישות הן אותן דרישות ולאף אחד לא אכפת מהבקשות שלנו.
עמדתי על הפרגוד וראיתי אותו, את הבחור המסתורי שלי, בחור הטישו המבורך, הבחור שראה את המצוקה שלי.
משהו בי הזדעזע ופמפם בו זמנית כשראיתי אותו, מצד אחד המחשבה שהוא הגיע למקום הדוחה הזה שאני מתעבת ונמצאת בו, מצד שני עולה בי המחשבה שאולי הוא עשה משלוח לאיזה כפוי טובה שסרב להזמין אוכל מהמועדון.
עיניו היפות התמזגו בשלי, הוא המשיך להביט בי והאכזבה על פניו הייתה ניכרת.
המוח רצה להפסיק אבל לא יכולתי, הוא הסתכל עליי במבט מזוגג, בפליאה רבה.
אכזבתי אותו, עכשיו הוא יהיה כמו כל אותם האנשים.
האנשים השופטים, הבוהים מהצד או המתעלמים.
הוא לקח צעד קדימה בלי לעצור את מבטו בי, חיכיתי למוסיקה שתסתיים ואז אוכל להתחבא בשקט מאחורי הבמה.
ספק הוא זוכר אותי, קיוותי שלא, עכשיו אולי כבר מאוחר לקוות או להתחבא.
הוא ראה אותי, הסתכל ושפט בעיניו.
התקתי את עיניי לכיוון השני וכשחזרתי הוא כבר לא היה.
הייתי סקרנית לדעת מה עלה בראשו כשראה אותי, האם באמת סלד ממני? האם זה עד כדי כך משנה העבודה שלי בשביל לעורר כזו התנגדות לאהוב אותי?
אך הדבר שיותר מכל עניין אותי זהו שמו.
בכל יום אני קוראת לו בשם אחר, אתמול היה ארתור, היום ניקולס לפני יומיים הוא היה אדם.
עד שאמצא את הנסיך שמתאים לי. נסיך שלא ישפוט, שיאהב עד אין.
כי מגיע לי, בדיוק כמו לכולם.
ל׳