מסעות בטמריה, מסע שני/ספר אחד עשר: תחבולות המלחמה – פרק 61

25/03/2024 216 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר אחד עשר: סערת המלחמה – פרק 60



אני מושכת את ידי באופן אוטומטי ומסתכלת באימה בטבעת.
העיגול על הטבעת מבזיק ברקים כסופים בתוכו.
"מה עשית לי?!" אני צורחת על קווין. "הבטחת לי שזה לא ישתלט עליי ושזה רק סמל לאהבה!"
"את עשית זאת לעצמך, אשתי," גוער קווין. "ברגע שרק תחשבי על משהו נגדי- הטבעת תכאיב לידך"
אני מביטה בו בזעם וקולי רועד "אל תשלה את עצמך אפילו לרגע שיש בי ולו שמץ של אהבה כלפיך, חצי-אלף מרושע, וכבוד הדדי כבר לא יהיה כאן!".
"זוהי החלטתך," אומר קווין "אם כך, נחזור עם כך לרמת הכבוד הקודמת?".
"רמת הכבוד הנוכחית לא מביעה יותר מידי כבוד" אני מסננת בכעס.
"אם כך – השתחווי לי אפיים ארצה וקראי לי 'אדוני המלך' בבקשת סליחה" דורש קווין.
"לא!" אני מצהירה באומץ שאין לי מושג מאיפה גייסתי.
הטבעת מכאיבה עוד יותר וני מרגישה שהכאב הולך לחדור דרך העורקים לשורש כף היד.
קווין מתקרב "את בטוחה שכך את רוצה להתנהג?".
באופן אוטומטי אני מנסה למשוך את הטבעת מהאצבע ואומרת בילדותיות "אתה התחלת".
הטבעת לא יוצאת והוא צוחק "חיילים, קחו את המורדת למאסר עד הלילה. היא צריכה לחשוב וללמוד כיצד להתייחס למלך".
החיילים מהנהנים ומתקרבים והכאב באצבע לא מאפשר לי לחשוב יותר מידיי, אז אני מתחילה לרוץ מטה למדרגות בתקווה להגיע לחצר.
אהיה יותר מופתעת אם הארמון לא ישרוץ חיילים.
"רדפו אחרי המורדת!" מצווה קווין, ולא יותר מחמש דקות לאחר שאני לצאת מהמבנה ארבעה עשר חיילים עם כידונים שלופים מקיפים אותי.
"היכנעי איילקס, אין לך לאן לברוח!" קורא קווין. "אלא אם כן את רוצה להתחנן על נפשך ולבקש סליחה על המרד הקטן".
אני מנסה להדחיק את המחשבה לדקור את קווין בעזרת הפגיון שנתן לי חאן, בגלל הכאב בידי.
אין לי שום סיכוי לנצח את החיילים האלה, אבל דבריו של קווין מרתיחים את דמי.
קול ההיגיון מצליח להשתלט על האנדרלמוסיה במוחי ואני צונחת על ברכי.
"יותר עמוק" הוא אומר "והתחננות כנה כיאה למורדת במלך אימפריה".
סוטה מרושע!
אני לא זזה ולא מדברת.
זאת הכניעה שאני מוכנה להציג, אבל אני לא מוכנה להשפיל את עצמי לפניו מעבר לכך.
"קחו אותה מכאן לבית הסוהר," פוקד קווין ופונה משם. "יש לי עניינים חשובים יותר לדאוג להם. קראו לי כשהיא תרצה לקיים את דרישתי".
אני מתעלמת מהאיום המתקרב, ומחשבותיי נודדות לנסיכה לוסי.
אמנם נשארו איתה חיילים בחדר, אבל אני רוצה להאמין שהיא הצליחה להימלט.
"קווין," אני קוראת והוא מסתובב.
"כן, מורדת?" שואל.
"נשארה ההבטחה שלך למלא בקשה שלי!" אני מציינת. "ללוסי אין שום קשר למה שחאן ואני ניסינו לעשות – בבקשה אל תעניש אותה על הטעויות שלי!".
עדיף לנצל את זכות הבקשה עכשיו למקרה שהיא לא ברחה.
קווין מחייך בנבזיות "בסדר, לא אעניש אותה," אך אז מוסיף "כל זאת אם תעשי כדבריי".
לעזאזל!
נתתי לו במגש את נקודת התורפה שלי!
הטבעת שוב מתחילה להכאיב כשאני חושבת על מה הייתי עושה לקווין אם הייתי יכולה.
במקום לממש את המחשבות, אני משפילה את ראשי וממתינה לחיילים.
הם קושרים את ידיי מאחורי הגב ואוספים את זרועותיי.
קווין מגחך למראה שלי ואומר "בגדי מסיבה וידיים קשורות?! את חכמה, אך יש לך ממש טעם גרוע בבחירת בגדים".
אני נוהמת לעברו בכעס כשהחיילים מתחילים לגרור אותי בכוח לכיוון בניין בית הסוהר הטמרי.
זה כבר יותר מידיי בשבילי ואני מתנגדת לחיילים, אך לא מצליחה ונופלת קדימה.
הם מרימים אותי וגוררים אותי משם.
האם אין דרך לנצח את המרושע הזה?

בבניין בית הסוהר, זורקים אותי החיילים לתא הכי קרוב לפתח, נועלים אותו והולכים.
מייד אני מבחינה בעובדה שבאותו תא נמצא גם חאן.
כל גופו יחד עם ידיו עטופים על ידי חומר הדומה לפקעת ופיו סתום במגבת.
אני מזהה אנשים נוספים מיחידת העילית בתאים אחרים קרובים, כנראה בגלל שהם נאמנים לחאן הואשמו בבגידה.
החיילים לא מתייחסים אל כלל האסירים, הקשר היחיד שלהם אלינו הוא בהבאת צלחת עם בשר וחבית מים.
יהיה קשה לאכול ולשתות כשידיי מאחורי הגב, אך זה אפשרי.
הייתי רוצה להוכיח את חאן על האירועים האחרונים, אבל לא נראה לי הוגן להטיח בו האשמות מבלי שהוא יכול לענות עליהם.
בשלב מסוים, המקום מתחיל להתחמם משום-מה ואינני יכולה לקצץ את השמלה כדי להתאימה למזג אוויר כזה, כי ידיי קשורות מאחורי הגב שלי.
אני לא יכולה שלא לחשוב על נוכחותו של דוויל לאורך המסע שלי.
אבל הוא כלוא, נכון?
עם איזה כוח אפל מתעסק קווין?

השעות עוברות לאיטן, וכשאני מזיעה כולי ונראה לי כבר שעוד רגע אתעלף – הטמפרטורה יורדת.
מה קורה כאן?
קווין מגיע עם שלושה חיילים חסונים וחמושים, נעמד מולנו ומביט בשנינו בריכוז בידיים שלובות "מה שלומכם?".
"שלומי מעולה, אך אינני חושבת שהשותף שלי יכול לענות על שאלתך, קווין" אני משיבה ובכוונה לא מוסיפה 'המלך'.
הכינוי 'שותף' מזכיר לי את אטרמיס.
כמה הייתי רוצה להיות איתו באסטליה, במקום להיות כאן.
"תשמחי לדעת שהנסיכה הצליחה להימלט" הוא אומר.
"זה באמת משמח אותי מאוד" אני מודה.
"לכן אני שם פרס על ראשה – מי שיביא לי את הנסיכה לוסי, חיה או מתה, יקבל 6000 ש"ז," הוא מודיע. "עם סכום כזה – אין לה היכן להתחבא!".
אני זועמת ומזנקת על הסורגים "מרושע שכמותך! היא רק ילדה שברחה מכאן מסיבה מוצדקת!".
"כדאי לך לדאוג לעצמך מאשר לה," הוא אומר. "האם את מסכימה להתחנן?".
הכבוד שלי עדיין נשאר יציב… יחסית "ממש לא!".
קווין עדיין צריך אותי, כי אם לא – הוא היה נפטר ממני ממזמן.
"מה אתה באמת רוצה, קווין?" אני נאנחת. "חבל שתבזבז את הזמן של שנינו על משחקי כוח".
"בסדר," הוא נאנח. "מכיוון שהנסיכה ברחה, עד שהיא תחזור אני מבקש שתהפכי אליה ותמלאי את מקומה".
לעזאזל!
קווין זוכר ששיניתי צורה לנסיכה כשהיא לא שיתפה פעולה – ועכשיו רוצה לנצל את זה שוב.
אולי אפילו לצמיתות!
"לא!" אני מכריזה.
הוא נאנח ופונה אל החיילים "קחו אותה לבית החולים".
אין לי כוח להתנגד כשהם אוספים את זרועותיי אז אני רק בוהה בקווין ושואלת "בית החולים?".
"אין לך היגיון בריא," הוא אומר בהרמת כתפיים. "את צריכה רופא".
הוא צודק בעניין הזה, אך בידיים קשורות לא אוכל לבצע את קסם הרפואה.
מה התוכנית הזדונית שלו הפעם?

בית החולים הצבאי הינו בניין רחב שממוקם ממש מעבר לפתח הארמון.
אני שמה לב שכרגע מונפים על שני הבניינים דגלי אלריה,.
המראה החיצוני שלו מהווה ניגוד מוחלט לפאר של הארמון, עדות למציאות הקשה של המלחמה.
הבניין עצמו בנוי מאבן פגומה וקורות עץ יציבות – אך נושאות את צלקות הקרב בכך שמעט שבורות.
בפנים האוויר כבד, ריחות של חיטוי וזיעה עולים באפי, אנשים רצים מכאן לשם מדברים או זורקים פקודות וגם נשמעים קולות גניחות ובכי.
אינני פצועה או חולה… יחסית למטופלים האחרים, אז מדוע הובאתי לכאן?
החיילים לוקחים אותי לתוך חדרון המוקף בווילונות, שם יש רק מיטת בית חולים רכה שאליה מחוברות שלוש חגורות עור עוות ביותר ולא שום דבר נוסף.
כפי שאני מתארת לעצמי – הם פותחים את האזיקים מאחורי גבי, משכיבים אותי על המיטה וקושרים את ידיי, את רגליי ואת גופי אל המיטה בחגורות.
החיילים יוצאים ללא אומר ומשאירים אותי בשכיבה על המיטה, היא דווקא מאוד נוחה!
כחצי שעה אני מחכה במתח ולא מצליחה להירדם, עד שאני שומעת צעדים מתקרבים.
כשהדמות נכנסת אני נכנסת לפאניקה.
זה הרופא הצבאי מאלריה!
"אם כך, אנחנו נפגשים שוב…" הוא נאנח. "טוב, ידעתי שזה יקרה במוקדם או במאוחר, כולם חוזרים אליי".
הוא מוציא מחגורתו מזרק בתוכו נוזל שחור-אפור ומתקרב "המלך אמר לי לטפל בך טיפול מסור".
"אל תתקרב אליי!" אני צועקת ומנסה בכל הכוח שנותר בי לשחרר את עצמי מחגורות המיטה – אך ללא הועיל.
לא בטוח בכלל שיש בי הכוח לרוץ.
הרופא אוחז בזרועי "זה יכאב רק לרגע".
"מה זה יעשה לי?" אני שואלת בחרדה.
"שם התמהיל 'סקופינדר'," הוא דוקר את זרועי. "זה יבהיר לנו את האמת עלייך".
תוך שניות אני מרגישה את הנוזל נכנס לדמי.
העולם משתנה.

יער עבות נראה מסביבי.
האדמה מצד אחד יבשה, קשה וסדוקה, אך מצד שני צומחים ממנה עשבים שוטים שחלקם מגיעים עד ברכיי.
עצים מסוג שאינני מכירה מלאי עלים יבשים צומחים בכל מקום, ראשם מגיע עד לשמים.
לפחות השמים בצבע נורמאלי.
אין טעם שאישאר כאן, צריך למצוא מוצא מבית הסוהר הזה.
אני מחליטה לצעוד מזרחה, אך הצעד ממש קשה לביצוע. וכשסוף-סוף אני מצליחה – הצעד משמיע 'בום!'.
מה לעזאזל קורה כאן?
למרות הקושי אני ממשיכה לצעוד, וכאשר אני מותשת משב רוח חזק מחריש אוזניים מכה בפניי.
זאת הייתה ממש סטירה לפרצוף!
רעידת אדמה מפילה אותי לפנים אך אני עוצרת את נפילתי בעזרת ידיי.
קול צהלת סוס נשמעת מכיווני– אך זה נשמע יותר כמו חריקה חזקה.
רעידת האדמה ממשיכה, וקול הצהלה מתחלף בקול דהרת סוס שמתאפיינת בקול ניפוץ סלעים, המתחזק מרגע לרגע.
לבסוף אני מבחינה בסוס המתקרב ואני נעמדת, מתכוננת לכל תרחיש.
על הסוס יש רוכב לבוש בטוניקה מפוארת בצבע כחול שעשויה ממשי, מעוטרת בקישוטים שמציינים את אלריה ועל הטוניקה סיכות המסמלות דרגה צבאית גבוהה. הוא חגור בחגורת זהב אליה קשור נדן עם חרב גדולה וחדה מאוד. בגבו גלימה בצבע דם שמתנפנפת בכל תזוזה שלו והוא נועל מגפיים מצוחצחים שנראים חדשים.
אטרמיס!
בצעדים איטיים וקשים אני צועדת לכיוונו והוא נעצר במרחק כמה מטרים ממני.
אטרמיס יורד מהסוס ומביט בי כעס "בוגדת טמרית, מה את עושה כאן? את בגלות!".
בוגדת?
ממתי אטרמיס בצד של אלריה?
"מה קרה, שותף?" אני מנסה להזכיר לו את היכרותנו הראשונית. "אינך מחבב אותי יותר?".
"בגדת בי!" הוא מטיח. "כל הזמן התחמקת ממני ואפילו לא הודעת לי!".
זה נכון שלא הייתי איתו הרבה, אבל לא הייתה לי ברירה!
יחד עם זאת, הייתי טיפשה ביותר שלא דיברתי גם עם אטרמיס לפני שהלכתי לטמריה הבירה.
"אני בטוחה שאתה עדיין זוכר את הזמן שהכרנו בבית הסוהר של אסטיקה ושהצלתי את חייך פעמיים לפחות למרות כל הסיכונים שבכך," אני אומרת בקול יציב למרות סערת הרגשות המתערבלת בתוכי. "אתה חבר נאמן! תאמין לי שלא בגדתי בך כמו שהאמנתי שלא בגדת בי עם סרינה!".
יוצאות לי דמעות מהעיניים, או שאני רק מדמיינת?
אני מבחינה ברגש הקונפליקט שמתחולל באטרמיס ולכן אני ממשיכה "השלטון של קווין לא מביא דבר מלבד סבל! הצמא שלו לכוח לא יודע גבול, הוא לא יעצור עד שישיג את השאיפות המעוותות שלו – ואתה יודע את זה," אני מפסיקה כדי לתת לו להבין וממשיכה "אבל זה לא חייב להיות כך. אנחנו יכולים לעמוד יחד ולהמשיך להילחם!".
אטרמיס עוצם את עיניו וקופץ את אגרופיו לרגע קצר שנראה לי כמו נצח.
"יחד… אני…" הוא אומר בלחש, ולפתע, ללא כל הכנה מראש, הוא מחבק אותי ומקרב את פי אל פיו.
ליבי דופק במרץ!
הגיע הזמן לכך?
כשאפי צמוד לאפו הוא נעצר, פוקח את עיניו בהפתעה, משחרר אותי מאחיזתו ונופל על הארץ.
קווין מנקה את חרבו בעשב שוטה "ידעתי שהוא לא נאמן".
"הרגת אותו!" אני זועמת.
"זה החוק כלפי בוגדים" הוא צוחק.
לא אכפת לי כבר מטמריה, לא אכפת לי כבר מהנסיכה לוסי.
מטרת חיי היא לחסל את קווין, אחת ולתמיד!
אני מסתערת על קווין בקריאת קרב, מפילה את חרבו ושמה את זרועי על גרונו במטרה לחנוק אותו.
"נפטרתי מכל מי שעמד בדרכי!" אני צורחת כשמבט מטורף על פניי. "עכשיו הגיע תורך, חצי-אלף סוטה ומרושע!".
אני לוחצת בכל כוחי על גרונו, אך במקום להשתנק הוא מתחיל לצחוק וגופו מתחיל להתפרק לשלושים חלקים קטנים.
כל אחד מהחלקים מצמיחים שמונה רגליים ונהפכים לחרקים מהם אני הכי מפחדת.
עכבישים!
ולא סתם עכבישים, אלא עכבישים דמונספידרים כתומים!
גוף כל דמונספידר מלא בקוצים, רגל כל אחד מלאות בקוצים וקצות הרגליים חדות כתער, ופה כל דמונספידר גדול ורחב בעל כארבעים שיניים, שתי שורות של עשר מלמעלה וכן מלמטה.
אני קמה ומנסה לנענע אותם ממני אך הם מטיילים הלוך ושוב על גופי, טווים בעזרת חומצה צורבת רשתות סביבי, עד שאני נעשית כמו מומיה תלויה על רשת כאשר רק ראשי כלפי חוץ.
זה הסוף שלי, מוות ביד עכבישים.
לא רע בכלל יחסית למה שעברתי במהלך ההרפתקה שלי.
פתאום ערפל מקפיא ממלא את המקום ואני מזדעזעת מצבע הערפל ונאבקת בכל כוחי.
צבע העפל הינו ירוק.
אני חייבת לברוח מכאן!
אין-ספור ישויות בגלימות שחורות יוצאות מהערפל ומתקדמות לעברי, אורן זוהר בהבהוב ירקרק-לבן.
אני מזהה אותם, בערך…
כל אלה שגנבתי מהם או שגזלתי מהם ומחפשים נקמה וכל מי שהרגתי מאז שיצאתי לאלריה להצלת לוסי באים לקחת חלק ממני.
הישויות שולחות אליי את ידיהן ומלחששות מילים לא מובנות.
אני מנסה להתחמק מהן בפחד הולך וגובר שהופך לפאניקה, אבל לא מצליחה לזוז בגלל שאני תקועה בתוך סד קורי העכביש "לא, תתרחקו! לכו מכאן!".
הנגיעות הקפואות של הישויות נוספות על עקצוצי העכבישים ואינני יודעת מה מבעית יותר.
פנים ענקיות מתגשמים מעליי בערפל – הפנים של סרינה!
"שלום איילקס, מזמן לא התראינו" היא אומרת בקול רועם.
כרגע לא כל-כך משנה לי אם היא מציאותית או לא…
אני אפילו לא יודעת מה לומר לה "סרינה, סליחה שהרגתי אותך, בבקשה תעזרי לי!".
סרינה, הישויות והערפל נעלמים מייד.
במקומם אני מוצאת את עצמי באסטיקה, בחצר האחוזה של האוזן לשעבר.
אך הדבר הגרוע יותר הוא שקרולינה שמחזיקה בידו של האוזן בחיבה ומביטה עליי במבט כעסני "הרגת את סבתא?".
אוי לא!
"לא הייתה לי ברירה!" אני צועקת ומתחילה לבכות. "היא מרשעת! מניפולטיבית! רצתה אותך לעצמה".
"הרגת אותה כי רצית אותי לעצמך, בגלל זה נפטרת גם מהאמא האמיתית שלי," הוא גוערת, מפנה אליי את גבה ומתחילה ללכת לשם עם האוזן לכיוון בניין שמתבהר לאט-לאט. "את כלום בשבילי!".
הם צועדים משם דרומה לכיוון טמריה הבירה.
הם הולכים לקווין!
"חכי קרולינה! אני מצטערת! בבקשה תחזרי! " אני צורחת ומנסה להשתחרר. "זה לא האבא האמיתי שלך! זאת סכנה!".
היא לא מקשיבה ונעלמת מעיניי ובמקומה מתגלה איילקס המבוגרת, האמא האמיתית של קרולינה.
היא מלחששת בשקט ומתחתיי מופיע בור עמוק מלא בעכבישים.
"אכזבת אותי, איילקס, הבטחת שתגני על קרולינה" היא כועסת.
לפני שאני מספיקה להגיב על הטענה, אני נופלת בצרחה לתוך הבור שמתגלה כתהום.

אני פוקחת עיניים בבעתה.
איפה אני?
נכון, בית החולים הטמרי, הרופא, ה-'סקופינדר' שהוזרק לדמי שגרם להזיות.
וקווין.
"זה היה מושלם!" הוא משבח את הרופא במחיאת כפיים. "אני אקנה עוד כאלה ממך בעתיד".
"אני שמחה שנהניתם, מטורפים שכמותכם" אני אומרת.
אין לי מה להפסיד.
קווין מצווה על חייליו להחזיר אותי לתא שלי ואני לא מתנגדת אליהם כשהם מבצעים זאת.
חאן עדיין נמצא באותו מצב ביש כמו קודם – כל גופו יחד עם ידיו כפותות בתוך סד כבד בצורת כוורת ופיו מכוסה.
הוא מביט בי במבט שואל ואני עונה "נהניתי מאוד, ממליצה לך לנסות".

לא מעט זמן לאחר מכן מגיע קווין, זרועו חבושה בפלסטר.
אוי, לא!
"שלום איילקס, נחת מספיק?" הוא שואל בחיוך נבזי.
אני מהנהנת.
"טוב מאוד! כי רציתי לעדכן אותך שהתחלנו להתארגן למסע לכיבוש אסטליה, במטרה להביא לכאן את הידיד שלך למשפט צבאי ולהביא אלייך את הילדה שלך כדי שלא תרגישי לבד" הוא משיב.
אני מזנקת על הסורגים בזעם ומרעידה אותם "אל תעשה את זה, קווין! הם לא עשו לך כלום!".
"לא אעשה זאת אם תעשי את הדברים שביקשתי," הוא מונה באצבעותיו. "תשתחווי אפיים ארצה ותתחנני על נפשך, תמלאי את בקשתי להפוך לנסיכה לוסי עד שהיא תגיע וגלי לי כיצד היא ברחה כדי שאשלח לכיוון ההוא את הצבא," ואז הוא מדגיש "במקום לכיוון אסטליה".
בהחלט יש לי מה להפסיד אז אני משתחווה אפיים ארצה למרות התיעוב שלי "אדוני המלך, אני מתחננת לפניך לפעול לפנים משורת הדין – להביט בבת שלי ובידידי בחמלה וברחמים".
אני עוצרת ומביטה בו- הוא מרוצה מאוד!
ברגע שאני רק חושבת על נקמה, האצבע מעקצצת אך אני מתעלמת.
"הבת שלי תמימה ולא עשתה כל רע והיא האור של חיי, והידיד שלי הוא נשמה טובה שנקלעה לאש צולבת, שלא לשכוח שמלכתחילה התגייס לצבא אלריה," אני עוצרת כדי להכניס נזלת שמטפטפת מאפי. "אני יודעת שסליחה כלפיי ברגע זה היא בלתי אפשרית, אך אם לא תפגע בהם – אעשה כל מה שתאמר לי," ואז אני מוסיפה כדי לשכנע אותו "אפילו אסכים לשים את נזר הציווי עליי, העיקר שתבטיח לי שהם יהיו בטוחים מכל רע".
קווין מהנהן "אם כך, בתור התחלה, קומי וגלי לי כיצד ברחה הנסיכה לוסי".
אני קמה ומספרת בייאוש מופגן "אדוני המלך, קיימת דרך נסתרת למילוט מהטירה מתחת למיטת המלכה אדלינה המנוחה, מנהרה שבנו גנומים עבור המלך קוסטום, אף פעם לא הייתי שם".
"אבדוק את העניין ואחזור מחר," הוא אומר. "אם יש אמת בדברייך – אמלא את מבוקשך".
כשהוא הולך אני נשכבת על הרצפה ובוהה בתקרה, מתעלמת מחאן שבוהה בי.
קווין ניצח שוב ועכשיו אין לי דרך לעצור בעדו.
לעזאזל!

המשך יבוא בספר שנים עשר (!!!) – 'המאווים'

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שנים עשר: לב הקרח – פרק 62


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך