מיס דרקולה – פרק 1
אי שם מעבר להרים של טרנסילבניה, במרחק צעדים ספורים מן הטירה של דרקולה, ישנה עיר קטנה בשם בראן. אחרי שנים של צפייה ממושכת בסדרות על סיפורי אהבה בין ערפדים לבחורות אנושיות, מצאתי את עצמי במרחק שעות ספורות מן הטירה. הדרך ההררית הרגישה כמו משחק ילדים; עוד כמה זמן אגיע? היכן היא מתחבאת? ברקע, החורף כבר לחש לצמרות העצים שכבר היו מכוסים בשלג. הם נראו כאילו נלקחו מגלויה, או מפוסטר לסרט פנטזיה חדש שהולך לצאת בקרוב. לאלה מבינינו שרעבים כרגע, אני ארחיב ואספר שהם נראו כמו קאפקייקס בטעם פיסטוק עם קצפת מעל.
הנסיעה הייתה שקטה ונעימה, חוץ מכמה פניות חדות. השתדלתי להתרכז בכתובות הגרפיטי שבדרך, מנסה לנחש קללות ברומנית. לנסוע לאורך הגבעות הרגיש כמו רכבת הרים, רק בלי לקנות כרטיס או לעמוד בתור. מפסגת הגבעות, היה אפשר לראות את עצי הקצפת ואת צריחיה של הטירה. כמה זמן חיכיתי לרגע הזה; לטייל לבדי, בחורף, ולבקר עיירה שנראה כי דבר לא השתנה בה במהלך 200 השנים האחרונות.
מלון 4 כוכבים, ממוקם בין שני משקים פרטיים, עשרה תרנגולים, שני שפנים וחמור הביטו בי בזמן שנשמתי פנימה את האוויר הקר. המקום הרגיש כמו בית קסום בלב היער. הבית שלי לארבעת הימים הקרובים. בכניסה למלון עמד עץ כריסמס מזויף, מצופה בשלג מלאכותי עם קישוטים אמיתיים אך גנריים. הלובי היה מלא בבובות דובי ענקיות, כאלו שזוכים בהן בירידים, שאיחלו לאורחים שנה טובה למרות שהחגים כבר הסתיימו.
״שלום מיס״, פקיד הקבלה קיבל אותי בחיוך. חייכתי בחזרה ונתתי לו את הדרכון שלי, מחכה שהוא ימצא את ההזמנה. ״אנחנו שמחים לארח אותך כאן, דייזי״, הוא אמר והדגיש את השם שלי ללא כל סיבה. ״חדר 332״, הוא המשיך. הנהנתי ולקחתי את המפתח.
המתנתי בסבלנות לאחת המעליות שתיקח אותי אל הקומה השלישית. כשאחת הגיעה, יצאה ממנה משפחה; אמא, אבא ושלושה ילדים, כולם עטופים בחלוקים לבנים. החלוקים לא ביצעו את עבודתם היטב, אז בחרתי להביט הצידה בזמן שהם פינו את המעלית באיטיות והתקדמו לכיוון הספא של המלון. כשסוף סוף הגעתי לחדר, הנחתי את התיק בכניסה ונעלתי אחריי את הדלת. החדר היה בגווני כחול עם ריהוט עץ. זה הרגיש נעים. ניגשתי לחלון כדי לבדוק את הנוף שהוגרל לי והופתעתי לראות את הטירה של דרקולה מציצה מבעד לעצים הגבוהים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא איך היא תראה בלילה, בזמן שאין כניסה למבקרים.
סגרתי את הוילונות החלביים בשביל מעט פרטיות והשארתי את הוילונות האטומים פתוחים למחצה, לתת לאור לחדור פנימה. פתחתי את התיק שלי ורוקנתי את תכולתו אל תוך מגירה אחת, ממש אל מול המיטה שלי, ולבסוף הלכתי להתקלח, לשטוף את הדרך הארוכה מעליי.
כשיצאתי מהמקלחת, מצאתי מכתב שהושחל מתחת לדלת. בפנים חיכה פתק קטן: ״דייזי״. מבלי לחשוב פעמיים, פתחתי את הדלת. אני לא באמת יודעת למה, או את מי ציפיתי למצוא בצד השני, אבל המסדרון היה ריק. לקחתי את הפתק איתי ונכנסתי למיטה, בעוד הוא מונח על הכרית שלצידי. הבטתי בו עד שנרדמתי.
כשקמתי, השמש כבר שקעה. מבלי לבדוק את השעה, הלכתי אל עבר החלון ושקעתי בטירה המכושפת שכרגע זהרה מבפנים ומבחוץ. זה הרגיש כמו להביט בכדור בדולח שמרמז על העתיד בסרט דיסני למבוגרים.
דפיקה בדלת עוררה אותי מן הבהייה הממושכת, והלכתי לבדוק מי זה הפעם. זה היה הרגע בו קלטתי שאין עיניות בדלתות של חדרי מלון. ״מי זה?״ שאלתי, ושמעתי אישה ממלמלת משהו ברומנית מבעד לדלת. היא הייתה בגילאי הארבעים המאוחרים, עם משקפי ראייה גדולות ואלגנטיות שהדגישו עיניים נבוכות. היא מסרה לי מעטפה נוספת ועזבה עוד לפני שהספקתי לשאול מי שלח אותה. סגרתי את הדלת ופתחתי את המעטפה במהרה. הפתק השני היה לא פחות מבלבל מהראשון: ״את צריכה את זה?״ היה כתוב. בתוך המעטפה מצאתי גם גומיית שיער שחורה עם נצנצים דהויים. הסקרנות אכלה אותי מבפנים, ותחושת הרעב הציפה אותי. אז החלטתי לענות: ״לא״ ונתתי אותו בחזרה לפקידת הקבלה במלון בדרכי החוצה, לחפש מקום לאכול בו. למזלי, לא פגשתי באנשי ספא נוספים.
הקור בחוץ גרם לעיניים שלי לדמוע, וממש יכולתי לדמיין את גלגלי העיניים שלי קופאים. לקח לי בדיוק חמש דקות כדי לחזור ולתת הזדמנות למסעדה של המלון. הליכה בקור לא באה בחשבון כרגע. האוכל היה לא רע, אך דרש משהו מתוק לסיים איתו את היום. המלצר המליץ על קינוח מסורתי שנקרא פאפאנש. עשיתי כמיטב יכולתי להגות את השם נכון, תוך כדי שחזרתי אחר המלצר. הוא טען שזה הולך להיות אחד הדברים הכי טעימים שטעמתי בחיי, והוא שיקר. זה ללא ספק היה הדבר הכי טעים שאכלתי. כדורי בצק ממולאים בגבינה מתוקה, מטוגנים וזהובים, נחים על מצע של ריבת פירות יער ושמנת חמוצה. שוב, סליחה אם גרמתי לכם להיות רעבים.
בדרכי חזרה לחדר, עצרתי אל מול דלפק הקבלה, אולי מחכה לי פתק נוסף. אך פקידת הקבלה המופתעת ענתה בשלילה. ניסיתי להסתיר את האכזבה שלי. יכולת שיצא לי לעבוד עליה לא מעט לאחרונה.
בחזרה בחדר, מצאתי חרצית מונחת על הכרית שלי. מישהו היה בחדר. הסתכלתי החוצה מבעד לחלון והרגשתי שהטירה המוארת מנסה לספר לי משהו, כאילו הפרח נשלח אליי משם, כאילו דרקולה מטפח גינת חרציות שלמה בזמנו הפנוי. הבית הקסום הרגיש רדוף בין רגע, והלב החל לפעום בחוזקה. סגרתי את הוילונות האטומים בהפגנתיות ופתחתי את המגירה כדי להוציא את בגדי השינה שלי. מחר יהיה יום נורמלי, חייב להיות. אך כשפתחתי את המגירה, מצאתי חלוק לבן שבוודאות לא היה שם קודם. מעליו הונח פתק נוסף: ״את צריכה את זה?״
״יש כאן מישהו??״ אמרתי בקול רם. כי כמובן שאם מישהו מתחבא בתוך החדר שלי הוא יצא כשאבקש. התחלתי לחפש בכל מקום, בחדר המקלחת, מתחת למיטה, אפילו דפקתי על קירות החדר כדי למצוא דלת סודית. כלום. מי זה יכול להיות?
התיישבתי על המיטה והתחלתי לחשוב, מחפשת מכנה משותף לכל הרמזים שקיבלתי עד כה. פרח, גומייה, חלוק, מה זה אומר?
שמתי את הפרח בכוס מים לצד מברשת השיניים שלי. לבשתי מעל בגדי הלילה את החלוק והידקתי אותו היטב. לבסוף, אספתי את השיער עם הגומייה השחורה. הבטתי במראה ונזכרתי במשפחה שיצאה מהמעלית הבוקר. לא הייתה לי אף ברירה אחרת. כל הרמזים מובילים לשם. הייתי חייבת ללכת לספא.
לפרק הבא:
תגובות (0)