ים

פעם היינו נוסעים יחד לים בימי שישי.
אבא, אני, אחי ואחיותיי. אמא הייתה נשארת לבשל ולנקות את הבית, ואבא היה אחראי לדאוג שלא נסתובב לה בין הרגליים.
היינו יוצאים מוקדם בבוקר והנסיעה אף פעם לא הרגישה ארוכה, כי בדרך היינו שרים עם דיסקים ברקע והזמן היה טס.
כשהיינו מגיעים לים, אבא היה מוציא מהאוטו את הצידנית, את כיסאות החוף ואת שאר הציוד וארבעתנו היינו הולכים אחריו וקוראים "אבא גדול, אבא חזק". אחרי שהוא היה מסדר לנו פינה ומורח את כולנו קרם הגנה, היינו רצים יחד למים, לקפוץ בגלים. בגלל שהייתי אז קטנה, הגלים נראו לי אז גדולים מאוד, אבל לא פחדתי, כי אבא היה שם לידי והוא היה גדול יותר.
לפעמים כשלא קפצנו בזמן, ופגע לנו גל ישירות בפנים, רצנו כולנו אל החוף, אל הפינה שאבא הכין. ניגבנו את העיניים עם המגבות שהוא הביא, ועשינו הפסקה לאכול קצת פירות ולשתות, ובעיקר להחזיר את הכוחות עד שרצנו שוב למים, צוחקים.
כשנמאס לנו להירטב, לקחנו דלי וכפות וחפרנו בור בחול. אבא היה יושב על אחד הכיסאות, מביט ומחכה. אנחנו חפרנו במרץ, והגדלנו את הבור- שיהיה מספיק עמוק ושיהיה מספיק רחב. שלא יהיו בו אבנים שיכאיבו, אלא רק חול חלק. כשהיינו מוכנים והבור נראה לנו בגודל המתאים, אחותי הקטנה הייתה מתיישבת בתוכו ואז היינו מכסים אותה עד הכתפיים ומפסלים לה גוף חדש, עשוי מהחול שחפרנו החוצה. היינו מפסלים, מקשטים, מוסיפים פרטים קטנים ומידי פעם גם מגרדים לה באף או מזיזים לה שערה מהפנים.
כשהכל היה מוכן, והיה לה גוף של אביר או בת ים, היינו קוראים לאבא שיסתכל מקרוב. אז הוא היה קם, מתקרב, מסתכל בריכוז ובסוף מחייך. 'איזה יופי של רעיון מצאתם הפעם'. 'מי חשב להוסיף את הצדפים?'. וכשסיים להתפעל הוא היה הולך להביא את הטלפון שלו מהתיק, מצלם ואומר 'כדי שנוכל להראות לאמא מה הכנתם'.
אחרי זה תמיד כבר היינו מותשים, אז אחותי הקטנה הייתה נעמדת, יוצאת מהבור ומנערת את החול. היינו שוטפים מעצמנו כמה שיותר מהחול בזמן שאבא היה אוסף חזרה את הכיסאות, התיק והצידנית הריקה. היינו פורסים את המגבות על הכיסאות באוטו כדי לא להרטיב את המושב, וכל הנסיעה בדרך חזור מתלבטים מה נעצב בפעם הבאה.
אבא, כשאני מסתכלת אחורה על הילדות שהייתה לי איתך, זה מה שאני זוכרת. אותנו מבלים יחד ושהרגשתי שמחה ובטוחה.
אז איפה שלא תהיה, הלוואי שתדע כמה אהבתי אותך.