״אז תחזור לטיפול״

״אל תשכח להצביע, כל קול נחשב״, מנהלת משאבי אנוש מסננת לעברי.

אני מסתכל לכיוונה, מגלגל עיניים כשהיא כבר עוברת אותי, וחוזר עם המבט למחשב.
לטבלאות אקסל המשעממות,
לשורות קוד בשקל תשעים שלא מעניינות אותי יותר מאיזה סוג נייר טואלט אני הולך לנגב איתו.

מחשבה שמריצה לי בראש אחריה מיד שלל אסוציאציות מכל הארבעה חודשים האחרונים.
נייר טואלט.
אסלה.
שתגיד תודה שהיא מחרבנת בתוך אסלה,
ולא מכסה בחול של עזה.
שתגיד תודה שהיא לא מתקלחת בבית של מישהו שפינו אותו לאילת כי סבתא שלו נרצחה לו מול הפרצוף.

שיגידו תודה כולם.
כולם במשרד הזה צריכים לנשק את השלט חימום,
את הוולט, את האסלה, את הכיסא, את הילדים שלהם 20 פעם לפני שהם יוצאים מהבית.
5 פעמים בכל אזור בפרצוף.

כולם מסתובבים כאילו הכל ברור מאליו.
כאילו אין ״הותר לפרסום״ יותר.
כולם גם ככה לא יודעים מה להגיד לי,
הולכים על זכוכיות.
הם יודעים שאיבדתי חברים לצוות.

בדירה אני מתיישב בספה, ובוריס מייעץ, ״תעשן ירוק אם אתה לא ישן טוב״.
״אני לא נוגע בסמים יותר, או באלכוהול״, אני עונה לו.

״אז תחזור לטיפול בלאט״, הוא אומר ולוקח לריאות.

״אני אחזור לטיפול״. אני אומר ועוצם עיניים.
רואה את הכל, כל הזמן.
מרגיש את הדופק עולה.
מי היה מאמין?

״איך האוזניים?״ הוא שואל.
בין סוויפ ימינה לימינה על כל בחורה שהוא רואה ומראה לי בטינדר.

״יש לי תור בתחילת מרץ״.

״סבבה תבדוק את זה, אתה לא שומע כלום״ הוא עונה לי.

״כן״ אני עונה ובוהה בתקרה,
״רק את המחשבות״.