אלים רדומים, פרק 44: מוסד פסיכיאטרי

יצא לי לעבוד במשך כשבוע בתור שומר במחלקת יום פסיכיאטרית. חוסיה היו מתחילים להתאסף החל משעות הבוקר המוקדמות. הגיעו מכוניות, ומתוכן יצאו דודים ודודות שדמו לילדים, והם היו נוסעים למקום שהיה מכונה "בית ספר" עבורם. חלק הלכו לבית הספר ברגל, והיה אחד שרכב על אופניים שלשילדתם היה מחובר כבל שהשתרך על האספלט, ולדבריו של הרוכב, שימש לצורך הארקה. לאחר החניית האופניים האדם הזה היה מנתק את הכבל משילדת האופניים, ומחבר אותו לחגורה שהוא לבש. כך הוא היה נכנס לכיתה, ושם התלמידים היו מבצעים כל מיני פעילויות לא מתוחכמות במיוחד – היו מדביקים, מזיזים ומסדרים דברים.
לעיתים נשמעה המולה בכיתה, והיו ויכוחים. מישהו היה בא בטענות, ומישהו היה נעלב. המורים דאגו להרגיע את המהומה, ובקיצור, הכל היה כמו בבית-ספר. המוסד הפסיכיאטרי היה קטן, והוא הכיל רק שתי כיתות, מספר מבנים טכניים, וחצר. בכיתה היו קצת יותר מעשרים תלמידים.
התלמידים היו סועדים את ארוחת הצהריים שלהם בחדר-אוכל צנוע אך מסודר ונקי למדי. לאורכו של הקיר נמצאו אותיות מוזהבות יצוקות ממתכת, שיצרו כיתוב סנטימנטלי ענקי על כך שאנשים גדולים חשים אמפתיה כלפי המסכנים. במקום כזה האמרה הזאת דמתה לאזכור של חבל בבית התלוי.
באותיות מוזהבות ענקיות זהות היה כתוב שמו של הוגה האמרה. סברתי שאיני מכיר את השם ההוא, אך כשהתקרבתי אל לוח המודעות, מילאתי את החור בהשכלתי במהרה. בדומה לקיר, הלוח גילם במלואו את אומנות המונומנטליזם. הוא היה מעוטר בתמונות של מנהל המוסד הפסיכיאטרי במצבים שונים: נוטע עץ, לוחץ את ידו של ראש העיר, עומד ליד שערי בית-הספר, מקדם את פניהם של התלמידים וכדומה. ותחת כל התמונות היו כיתובים שהעידו על כל שהאיש המגוון הזה היה מחבר האמרה בחדר האוכל. עד לאותו רגע הכרתי אותו רק בתור פקיד נמוך קומה, בעל פנים אפורות ומבט מרצד, שהיה יוצא מהג'יפ המבריק שלו עם הגעתו למקום העבודה. תמיד ליוותה אותו ודאגה לנוחותו מזכירה צעירה בעלת הבעת פנים עייפה ומבוהלת. בעת תקשורת עם הבוס שלהם, הגברים – עובדי המטבח, אב-הבית והמחנכים של המטופלים, כאילו מתוך הסכמה ביניהם, היו משתופפים ומכופפים מעט את ברכייהם, וכך מנמיכים את קומתם לגובה יאה.
יום אחד, הזמינו אותי לחדרו של מנהל המוסד הפסיכיאטרי לצורך הבהרת הנחיות האבטחה של בית-הספר. יצאתי מתוך מסדרון צר אל חדר גדול שהיה יכול להיות אולם של ארמון קטן. לכל אורכו של האולם ניצב שולחן עצום ומבריק כמו מראה, שהיה יכול להשתוות לשולחן ישיבות של חברה מובילה. בקצה השולחן נמצא המנהל, טבוע בתוך כיסא ענקי. כשהוא דיבר, הוא היה משרבב את שפתיו ומקמט את מצחו. פעילות יחסי הציבור בלוח המודעות הציגה אותו כמרשים הרבה יותר, ובכל זאת הורשמתי. הוא הצליח להפוך את תפקיד מנהל המוסד הפסיכיאטרי לתואר סולטאן, והיה ישוב כאן, על הכס שלו, לאחר שחצה את גבולות השכל הישר ואת כיוון הזמן במרחב מצומצם, והקים את אחת מן הצורות הטְרָגִיקוֹמיות ביותר של פולחן אישיות.