אלים רדומים, פרק 43: קוצר יד

באכסדרה של בית כפרי ישב קשיש שנראה חסון. בירכתי אותו ואמרתי שהגעתי לסייע לו מטעם חברת סיעוד. הזקן היה די חביב, והתקשורת שלנו הייתה טובה מן ההתחלה. למרות חוליו החמור של הקשיש הוא התרחץ בכוחות עצמו, ונעזר במקל בעת הליכה. הוא ביקש ממני רק להסיעו בכיסא הגלגלים למקומות שהיו רחוקים מביתו, ובימים שבהם הוא לא יצא – לשחק איתו ברמיקוב. במשחק הוא היה מוכן רק לנצח, ואני אפשרתי לו ליהנות מתוצאה זו.
במשך זמן מה יחסינו היו אידיליים, אך משלב מסוים בכל פעם שביקרתי את המטופל, אישתו הייתה ניגשת אליי ומתלוננת על עיקשותו של בעלה ועל חוסר המשמעת שלו. סיפוריה היו מעייפים למדי. כשהאישה הייתה מדברת נוצר הרושם שמאחורי מסך הקרטון של מילותיה נשמעות צעקות וזעקות שקשורות לנושא אחר כלשהו. התעלומה נפתרה תוך זמן קצר. באחד מן הימים, כשבעלה ישב בחדר השירותים, אשתו התחילה לספר לי בלחש שבעלה לא נותן לה מנוח כשהם נותרים לבדם. על אף שהוא כבר מזמן אינו מסוגל לקיים יחסי מין הוא ממשיך לצפות מאישתו למשהו, הוא צובט, הוא חופן כל מיני מקומות ודורש שהיא תשנה משהו במצב שאליו הוא הגיע. היא הייתה בהיסטריה. הבנתי שהיא אינה מצפה לעצה כלשהיא, אלא רוצה להשמיע למישהו את תלונותיה על מצבה הבלתי נסבל. היא הייתה זוכה לשקט יחסי רק כאשר היא או בעלה לא היו נמצאים בבית. היא סלדה מבעלה שגרם לה מועקה ומתח בהטרדותיו החוזרות. אפילו בנוכחותי, כשהיא הייתה עוברת ליד בעלה, הוא בהכרח היה צובט אותה ומצחקק.
כעבור זמן מועט עזבתי את מקום העבודה ההוא. לא הייתי מוכן לשחק תפקיד של מתווך בסיוט האילם שהתחולל בין שני אנשים חביבים ואדיבים.