אלים רדומים, פרק 41: העשיר

האישה שניקתה את דירתו של הזקן שנשלחתי לעזור לו בהחלפת חיתולים ובקילוח, אמרה לי שכאשר היא הגיעה למקום בפעם הראשונה, הדירה הייתה גדושה בזוהמה ובמזון רקוב, והכלה ובנו של הזקן השאירו לו אוכל בתוך קערה מחוץ לדלת, כמו לכלב. למעשה, לא הרבה השתנה. גם לאחר הגעתה, כעבור יום או יומיים שבהם לא בוצע ניקיון, במקומות שונים בדירה הופיעו שיירי צואה מרוחים, ואוכל מעוך על הרצפה. נוסף על מזון תמיד היה מפוזר כסף קטן, שאותו המנקה אספה, והניחה בצלחת על השולחן בכל פעם. ראייתו ושמיעתו של הזקן היו קהות, אך הוא אהב טיולים ארוכים, וניתן היה לראותו במקומות שונים בעיר כשהיה יוצא להסתובב. תושבים רבים הכירו אותו, ועזרו לו לחזור לביתו. היו מקרים שבהם הוא יצא מגבולות העיר, ורק לאחר מספר ימים המשטרה הייתה מוצאת אותו מתהלך, למשל, בחוף הים. בעוד ששליטתו ברגליו הייתה מלאה, הזקן בקושי הבין כיצד לתאם את פעולות ידיו, ולכן לא היה מסוגל להחליף חיתולים שתוכנם התחיל להישפך בשלב מסוים. לפעמים הוא היה מצליח להוריד חיתול שהתמלא, וזה היה נשאר על הריצפה. יכולות ידיו הספיקו רק לקירוב מסורבל של אוכל אל הפה ולהוצאת כסף מהכיס, אולם תוך הפלתם על הריצפה.
בנו וכלתו חילקו את דירתו של הזקן באמצעות קיר, ובנו כניסה נוספת. בחדר נפרד נבנו שירותים עם מקלחת, אך הבן והכלה שכחו באופן קבוע לחמם מים לרחצה, ולכן נאלצתי לקלח את הזקן רק בימים שמשיים, כשהמים התחממו מספיק הודות לתאי שמש. התריסים והזכוכית בחלון הגדול היו שבורים, ולכן חדרו של הזקן היה פתוח בפני קור, בפני חום ובפני רוח. בימים גשומים ניתן היה לצפות במראה סוריאליסטי לחלוטין כאשר רוח העיפה נתזי גשם דרך החלון על המיטה, שבה ישן הקשיש, עטוף בכמה שמיכות, ולרגליו פעל תנור חימום.
עובדים סוציאליים ניסו להכריח את בנו לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הזקן, ואיימו להתערב במתרחש, אך הם לא הצילחו להשיג דבר מלבד הבטחות שווא. אחת מן העובדות הסוציאליות סיפרה לי שקשיש זה הוא אחד מן הפנסיונרים העשירים ביותר בעיר, ובכספו ילדיו בונים בית פרטי, שבאותה תקופה הקמתו הייתה קרובה להשלמה. יום אחד יצא לי לראות קשיש זה יוצא יחד עם בנו מסניף בנק שבו, כפי שהתברר משיחתם, הם הפיקו מסמכים. בנו, שעטה חיוך זָחוּחַ עד אין קץ, טפח על שכמו של אביו, ואמר: ”תראה איזו מתנה יש לי בשבילך!“ ואז הושיט לו חבילה של ממתקי שוקולד זולים. גם הזקן נשא על פניו חיוך רחב ולא שפוי.
הקשיש היה שואל אותי: ”אנחנו מסיימים בנייה של וילה בקרוב. האם תוכל להגיע אליי לשם?“ מה הייתי יכול לענות לו? ”אגיע, אם הנסיבות יאפשרו זאת,“ הייתי משיב.
ניסיתי להפעיל לחץ על מצפונו של הבן, והסברתי לו שבימים שבהם איני מבקר את המטופל לא קשה בכלל להחליף לו חיתול שטרם התמלא. אולם ההוא דחה את הצעתי כשפניו מעוותות בזעם: ”אני לא הולך להחליף לו חיתולים“. מי יודע אם אביו חינך אותו, ואם כן, איזה חינוך הוא נתן לו…
לאחר כל מה שסיפרתי קשה לתאר שמצב רוחו של הזקן היה מרומם, אך זו הייתה המציאות. לא ראיתי אותו בוכה, אך לעיתים קרובות ראיתי אותו צוחק. הוא לא נתן את דעתו על הזוועה המתחוללת בחייו, והרגיש כאילו בילה את זמנו בסנטוריום. בהקשר זה ראוי לציון המקרה הבא:
הקשיש התחיל לסבול מגירוי קשה בעור מפשעתו, ואף נוצרו פצעים. חששתי פן יתפתח זיהום מסוכן במקרה שהחיתולים לא יוחלפו, והפצעים לא יחוטאו מדי יום. לא ראיתי אפשרות אחרת מלבד הגעה יום אחר יום, ולכן התחלתי לבצע את הפרוצדורות כל יום. הדבר נמשך כשבוע, ועורו של הקשיש התחיל להחלים. כשהגעתי בפעם השישית או השביעית לא מצאתי את הזקן בביתו. למחרת הוא הסביר לי שהתחשק לו לטייל. לפתע הבנתי שהאדם היחיד שראה את מצבו של הזקן בתור סבל מוחלט היה אני עצמי.
באותה העת קרובי משפחתו שידרו תחושת לחץ ודכדוך, למרות הצלחתם בהשגת הון ואושר חומרי. כשהתבוננתי בסיטואציה הזו, ראיתי שהיעדר היאחזות בכספו וברכושו הפך לגלגל ההצלה עבור הקשיש. כשהוא נתן את כל ממונו לנוכלים, הוא הצליח להישאר אדם עשיר, בעל מצב רוח טוב.
כעבור זמן מה הגיע אדם אחר שהחליף אותי בתפקידי. הוא סיפר לי שילדיו של הזקן עברו לגור בווילה, והם מוכרים את דירתם שבה גרו לפני כן. הקשיש נותר לחיות בדירתו עם החלון השבור. ולפעמים אני בעצמי ראיתי אותו מטייל ברחובות. עדיין באותו מצב הרוח, שבהשוואה להרגשתם של אנשים רגילים רבים היה טוב.