אלים רדומים, פרק 40: משמר לילה

במשמר לילה, אני ושלושה חברים ביצענו הקפה סביב הבסיס, ושוחחנו. ברגע מסוים אחד החברים התבטא על חיזוי העתיד, וחבר אחר התחיל לדון איתו בנושא בנכונות רבה. לאחר כמה דקות בן הלוויה השלישי ביקש בטון מתוח להפסיק את השיחה. ”הסיפורים האלו מצמררים אותי. בואו לא נדבר על הנושא הזה“. אחד החברים התפלא לשמע תגובתו, ואילו חבר אחר אמר: ”אני מבין אותך. קרה לי דבר מסוים בחיי שמעורר גם אצלי פחד מחיזוי העתיד, ולכן אני לא אלחיץ אותך“.
השיחה נפסקה, אך האווירה נותרה מתוחה. הרגשנו שהחבר שביקש להפסיק את השיחה והחבר שהביע הבנה היו שקועים במחשבותיהם. בנקודה מסוימת על מסלולינו היינו אמורים להתפצל לשני זוגות, ואני פניתי יחד עם הבחור שתמך בהפסקת השיחה אל שביל צר העובר בין הביתנים. במשך זמן מה צעדנו בדממה, ואז בן-לוויתי אמר: ”אתה יודע למה אני מבין אותו? בילדותי ראיתי תמונה מפחידה, ובה מתואר נכה ללא רגליים. התמונה הותירה בי רושם עז, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה במשך זמן רב. ואחר כך… עברו מספר שנים, ובגלל מחלתו של אבי, הרופאים נאלצו לקטוע את רגליו. אני חושב לעיתים קרובות על הקשר בין שני האירועים“.
הדיון בנושא היה קצר. השתדלתי להפנות את תשומת ליבו של בן-שיחתי לא אל ניתוח הקשר המסתורי, אלא אל חווייתו הרלוונטית למציאות הנוכחית והיא: חשש לחייו ולבריאותו. כשהתחלנו לדבר על חשש זה, האווירה נהייתה פחות מתוחה, והבחור אמר דברים ידועים ומוכרים לכל, אך אשר היו נחוצים עבורו במצב זה כמו למשל: ”אדם לא מוגן מפני דבר, אבל כדאי לחשוב לא על מה שמפריע, אלא על מה שעזור לחיות“.
כעבור כמה שנים, בספר של מורה מדיטציה טיבטי שכבר הלך לעולמו, קראתי את סיפורו על כך שהוא ראה בחלום את אחת מן התלמידים שלו ללא ראש. בהיותו מודאג, הוא ניסה ליצור עימה קשר כדי להתריע על סכנה, אך עקב נסיבות שונות, הוא לא הצליח לעשות זאת. לאחר כמה ימים נודע למורה שתלמידתו נהרגה בתאונת דרכים. הסיפור הזה והסיפור הקודם דומים בכך שגם הבחור במשמר הלילה וגם מורה מנוסה חוו דאגה וחוסר אונים.
כדי לפתח יחס נכון אל חיזוי אירועים קשים או אל נבואת לב רעה יש לזכור, גם אם הדבר לא פשוט לביצוע, אקסיומה מתחום התרגול הרוחני, והיא: ”כל סוגי פעילות התודעה – טהורים, נייטרליים, או מושחתים, הם ביטוי של אחדות הריקות עם אור טהור“. זכירת האקסיומה הזו מאפשרת להבין את הטענה הבאה המבוססת עליה, ולהשתמש בה: ”כל נבואת לב או חיזוי מכילים כמות מסוימת של אנרגיית ריקות נושאת אור, ובהתאם לכמות זו הם מסוגלים להשפיע לטובה על השתלשלות האירועים בחיים“.
באופן אינטואיטיבי הילד ניסה להשתמש באנרגיה של האור ושל הריקות דרך יצירת רושם עז מן התמונה המפחידה, וקיבועו בתחום תשומת-ליבו. אני מניח שההתרשמות מן התמונה המבעיתה הקטינה את הטראומה שחווה הילד כאשר הוא הצטרך להתמודד עם נכותו של אביו. על-אף היותה סיוטית, היא לא הייתה כרעם ביום בהיר עבורו. כמובן, עיכול נבואת הלב לא השפיע על מהלך האירועים לטובה באופן גלוי, אך כנראה, הוא השפיע לטובה על יכולתו של הילד להימנע מהתנכרות לאביו הסובל.
מורה המדיטציה ניסה לדבר עם תלמידתו ששלחה אות מצוקה, אך המסר הועבר על-ידי התודעה, ולא באמצעות מילים, ולכן לא הייתה אפשרות ליצור קשר באמצעי פיזי. ניתן היה למטב את תגובתו של המורה אם הוא היה מבחין בדמותה מחוסרת הראש של תלמידתו בתור אלת חוכמה, שקטעה את ראשה שלה, ובכך מסמלת התגברות על גאווה ועל זחיחות דעת. ביוגה, דמות זו מוכרת בשם ”צ'הינמסטה“ (Chinnamastā), שמשמעות שמה היא "זו שראשה נקטע". השיטה שלפיה מזהים בתוך רגשות מנבאי רע משמעות נסתרת שבתוכה טמון פוטנציאל חיובי היא הדרך להפיכת קללות לברכות.
חלק מתשומת ליבנו תמיד נמצא במשמר לילה, ובכך יש תועלת רבה.