מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שמיני: משחקים מלכותיים – פרק 47
לפרק הקודם:
—
מבחינתי, להינשא להאוזן זה לא ממש צעד מפתיע.
איילקס השנייה, אמא של קרולינה, בחרה בו.
אני רק מקווה שדוויל לא ציפה לצעד הזוי כזה…
האוזן מחייך "לבסוף, את כן בוחרת בי".
"שיהיה לך ברור, אידיוט- אני מתכננת לבטל את הנישואין ברגע שכל הסיפור הזה ייגמר!" אני מדגישה בזעם. "אבל בינתיים, אני חושבת שזה יביא לנו תועלת".
"כיצד?" שואל המלך קוסטום.
"בעוד זמן קצר יכריחו אותי להתחתן עם אדם שאני עוד פחות מעוניינת לחיות איתו מאשר עם הטיפש הזה," אני מצביעה על האוזן ובכוונה לא מספרת על חיי איילקס האחרת. "לא יהיה הגון לאלץ אישה נשואה להתחתן שוב".
האוזן נוחר בבוז "את לא חושבת שהעתיד הכי טוב עבורך הוא יחד איתי?".
אידיוט.
"אני חושבת שהעתיד הכי טוב עבורי הוא עתיד שבו אבחר בעצמי עם מי אני רוצה להתחתן," אני מדגישה את המשך המשפט "בלי כפייה מכל סוג שהוא!".
כרגע אין לי כוח לחשוב הקמת משפחה.
טמריה כולה בסכנה!
—
לא עובר זמן רב עד שנשמעים צעדים שמתקרבים.
"אוי לא," רועד המלך קוסטום. "בבקשה תתנהגי טוב!".
"מה קורה כאן?" אני שואלת בלחש.
אם הצעדים האלה מפחידים כל כך את המלך, כנראה שיש לי באמת סיבה לדאוג.
הצעדים נעשים איטיים וחזקים, כנראה בכוונה להפחיד.
"הוא מגיע," לוחש האוזן. "כל ביקור שלו גרוע מקודמו".
אני מנחשת שמדובר בדוויל ומשתתקת.
יחד עם זאת, אני מסרבת להיכנע למשחקי המחשבה ונעמדת.
בכל מקרה כבר לא אהיה כאן תוך פחות מרבע שעה.
המלך-דוויל צץ ומביט בי "אז מה את אומרת על התוכנית שלי, איילקס? נתת לי את הנסיכה ישירות לידיי. היא בוטחת בי עכשיו יותר מתמיד- והכול בזכותך!".
"תכנית מרשימה מאוד, אם יורשה לי לציין!" אני עונה דיי בכנות.
דוויל מחייך וקד.
הוא הצליח לשחק בכולנו ולהשיג על-פי חוק, בערך, מה שהוא רצה.
"אך יש לי שאלה אחת, משהו אחד שלא הבנתי," אני מציינת. "האם אני יכולה לשאול, הוד רשעותך?".
המלך-דוויל מגחך לשמע הכינוי "כמובן, איילקס. תשאלי".
אני מתיישבת על ברכיי ומביטה בו בריכוז "אינני מבינה כיצד הצלחת לשכנע את הקוסם אתניקס מיאלדורי, שאני היא האפלה?".
המלך-דוויל משפשף את ידיו זו בזו "הו, זה… את נתת לי את הרעיון".
מה?
"למה אתה מתכוון?" אני קמה ושואלת.
"ביקרתי אצל השאמאן של בריקסטון דקות מעטות אחרי שהלכת ממנו. היו לו סיפורים לספר עלייך לפני ש… נפרדנו," הוא מגחך שוב. "שאלתי… ממנו את הכפפה בה השתמשת, וביקרתי במימד נפלא בו בחרת לשרת אותי ואת המלך רייג' ולהכניע את הנסיכה. לסיכום – כל מה שהקוסם הזקן ראה מציאותי מאוד, אך חלקי ולא במציאות הנכונה".
רשע מרושע!
"שיקרתי לך כשאמרתי שקוסטום הבטיח לי אותך- על מנת לזרז אותך, מכיוון שהחיילים התחילו לשאול שאלות," הוא מסביר. "אבל עכשיו אין לי מה לעשות בך".
"זאת אומרת שאתה משחרר אותי?" אני שואלת למרות שהתשובה כבר ידועה לי.
תמיד כדאי לקוות.
"אני חייב לך על הסיוע, איילקס, לכן לא אהרוג אותך בעצמי… עדיין," משיב דוויל. "יחד עם זאת, אינני יכול לשחרר אותך כדי שלא תעשי בעיות".
בהרמת כתפיים אני מסמנת לדוויל שלא אכפת לי.
בין כה וכה אימלט מכאן בקרוב.
"אם את רוצה למות בעצמך בתא הכלא בכל דרך אפשרית את מוזמנת," הוא צוחק. "מצד שני- אני יכול לסדר שתמותי בדרכים מגוונות".
צמרמורת עולה בגבי ואני בולעת רוק "מוות בעצמי בתא הנחמד הזה נשמע כמו רעיון טוב מאוד, תודה".
"אם זאת בחירתך – לא אתנגד, את חוסכת לי עבודה," מושך דוויל בכתפיו ופונה למלך קוסטום "באשר אליך, מלכי, אינני רוצה שתפריע ליחסים בין הנסיכה לוסי לביני, לכן מחר אתה תיתלה כאן באשמת ניסיון בריחה מבית הסוהר".
תא הכלא של המלך קוסטום נפתח ואזיקיו נשברים.
המלך קוסטום מביט בפליאה, משחרר את ידיו ואז משתטח "בבקשה, אל תפגע בבת הקטנה שלי! קח את הממלכה – רק אל תנתק את הקשר ביני ובינה".
דוויל מתעלם מתחנוני המלך קוסטום ופונה אל האוזן "באשר אליך, נחש שכמותך, שמעתי שהיית לורד בעבר. יש לי הצעה בשבילך- להיות אחד מהמשרתים שלי".
האוזן משתטח גם הוא "כמובן, הוד מעלתך".
קשה לי לשמוע את תחינותיו של המלך.
הדמות הכי חזקה בממלכה, מתקפלת ומשתטחת בפני יצור נאלח.
לעומתו, נראה שמעמדו של האוזן לא השתנה בהרבה.
ממשרת של סרינה הוא הופך למשרתו של שד אפל.
"חכה!" אני אומרת לדוויל. "אני רוצה להציע עסקת חליפין- אני בתמורה למלך קוסטום. תסכים לשקול הצעה כזאת?".
"מה את יכולה להועיל לי עכשיו?" שואל דוויל בתמיהה ומוסיף "ובכלל, קוסטום חי עלול לגרום לי לבעיות".
"תגיד לי אתה, דוויל. אתה זה שעקב אחרי לאורך כל המסע ושאל אותי שאלות מעוררות מחשבה וחזון," אני כמעט לועגת לו. "בטוח גילית משהו מעניין עליי".
"גיליתי שאת עקשנית, קרצייה ואוהבת צרות- בדיוק מה שהייתי צריך למשימה," הוא עונה "עכשיו אני כבר ב-TOP ואינני זקוק לך יותר".
אני לא יכולה שלא לחייך למשמע השבחים שלו ומתכוננת לפעולה "אם כך, תרשה למלך קוסטום לפחות לחתן אותי ואת האוזן? משאלה אחרונה לפני המוות וכוליה'".
דוויל נדהם!
התוכנית שלי פעלה!
כל-כך כיף לטרלל שד…
"בסדר," הוא מרים את כתפיו ומתחיל ללכת משם. "בין כה-וכה לא תספיקי ליהנות מזה, עשי כרצונך".
"מלכי," אני פונה למלך קוסטום שלא יוצא מתאו. "אם תסכים… אני מאמינה שנצליח להתקדם, וכך לנסות לחלץ אותך מחבל התלייה. ברשותך, אשמח אם נתחיל בטקס".
ההחלטות הבאות שלי הולכות להיות מעניינות…
"בסדר," הוא נאנח. "מתוקף כוחי ותפקידי, לפחות אלו שהיו לי, אכניס אתכם בברית הנישואין- לורד האוזן, האם תסכים לקחת את איילקס כאישה?".
"כמובן" עונה האוזן בהתלהבות יתירה מידיי לטעמי.
"והאם את, איילקס, מוכנה לקחת את האוזן לך לבעל?" הוא שואל.
"בינתיים" אני עונה.
המלך מרים גבה ולכן אני עונה "טוב, כן".
"אם כך, אני מכריז עליכם כבעל ואישה! אתה, בעיקרון, יכול…".
"לא!" אני קוטעת את המלך בחוצפה. "אתה לא יכול לנשק את הכלה! בשום אופן ובשום זמן!".
הבעת פניו של האוזן מעידה שנפגע.
זה ממש לא אכפת לי.
"תודה לך, מלכי" אני קדה.
"אני מקווה שזה יעזור," אומר המלך. "חיי רבים תלויים בכך."
"גם אני מקווה" אני עונה.
רק האוזן נותר בשקט.
כפי שתכננתי, שניות ספורות לאחר מכן נשמע קולו של הקטור "נגמר הזמן, איילקס".
—
פתאום אני מוצאת את עצמי בגן פורח.
הרי אלריה לפניי.
הקטור וקווין לבושים בחליפות שחורות מגונדרות, עומדים ליידי ומביטים בי בעיון.
למה הם מביטים בי כך?
משהו שונה בי?
מדוע קשה לי לנשום?
סריקה מהירה בעיניי גורמת לי לחרדה.
אני לבושה בשמלת כלה כפולה, לבנה וצחורה בעלת שסע עמוק וללא שרוולים.
מחוך מייצב אותי ולוחץ אותי מבפנים, וחגורת כסף מנצנצת חוגרת את השמלה למותניי.
שיערי אסוף בסיכות אדומות לאחור ואני נועלת נעלי עקב בצבע כסף נוצצות.
אני מקווה מאוד בשביל הקטור וקווין, שהקסם הוא זה שהלביש אותי בבגדים המטופשים האלה.
"מוכנים?" שואל הקטור.
"אני כן, מאוד," מחייך קווין. "בסוף, למרות העבר שלנו, נהייה יחד כמו שרציתי".
בקושי רב אני מצליחה לעכל את מה שמתרחש.
המעבר מהיר כל כך והסיטואציה הזויה גם כן.
"חכו!" אני מצליחה לומר. "אני כבר נשואה!".
"מה?" שואל קווין בחוסר הבנה.
"ללא טבעת להוכחה – אינני מאמין לך," אומר הקטור. "ואם באמת את נשואה- העסק שלנו מבוטל!".
"קצת קשה להשיג טבעת בתא הכלא שממנו שלפת אותי," אני אומרת להקטור בציניות. "אבל מדובר בטקס נישואין שבוצע על ידי המלך קוסטום בעצמו!".
סוף-סוף קצת הרגשת שליטה!
"אם כך – העסקה מבוטלת ואת והנסיכה חוזרות לחדר האימונים" אומר הקטור.
הזכרת חדר האימונים גורמת לי לצמרמורת וכנראה הקטור מבחין בה "אלא אם כן את מוכנה להינשא גם לבן שלי, והפעם – ללא שום הסתייגויות".
"לא הייתי עושה זאת במקומך," אני אומרת להקטור באיום. "יש לך כאן עסק עם שד ערמומי למדיי, שמעוניין גם הוא בנסיכה, ולא יוותר עליה בקלות".
"אז את הולכת על האפשרות הראשונה?" שואל קווין.
אני מושכת בכתפיי "אני רק אומרת שלא כדאי לכם להשתמש בנסיכה כאיום, אלא אם כן באמת תעשו עם זה משהו".
אסור שהנסיכה לוסי תגיע לחדר האימונים.
אם אני בקושי שרדתי שם – היא לא תעמוד בזה!
אני נאנחת "אם אתם עדין מתעקשים לאיים עלי בעזרת הנסיכה, אז לטובתה ולטובת כולנו אאלץ להסכים לאופציה השנייה".
קווין מחייך חיוך זדוני, ניגש לאדם לבוש בבגדי כהונה ישנים ומדבר איתו בלחש.
"מדוע קווין רוצה בי בכלל?" אני שואלת את הקטור.
הקטור נאנח "הבן שלי אמר שמצא בך… משהו מיוחד, משהו שראוי לו".
אם אתניקס הקוסם צודק ואני באמת 'האפלה', אז אולי עם הבחינה הזאתי קווין מזדהה.
הכוהן נראה לחוץ כשמגיע יחד עם קווין "אני מכריז עליכם– האדון קווין ו… את כבעל ואישה," הוא פונה לקווין ומכריז "אתה רשאי לנשק את הכלה!".
אם לא הייתי מבועתת- כנראה שהייתי מגחכת.
הכוהן אפילו לא טרח לברר את שמי המלא.
הקהל, שאני שמה לב עכשיו שמורכב מספר אנשים מצומצם ביותר, מריע בקול בשעה שקווין רוכן באבירות כדי לנשק אותי.
תנועותיו עומדות בניגוד מטריד לאופיו, ונראה שהוא ממש שיכור מהצלחתו.
אני יודעת למה האיש הזה מסוגל ואני חרדה מכל מגע שלו, לכן אני נרתעת צעד אחד אחורה ומתחמקת משפתיו המתקרבות.
"מה, את לא אוהבת אותי, אשתי?" מדגיש קווין את המילה האחרונה.
אני מסתכלת בו במבט ארסי ועונה כמעט באיום "לא!".
"חבל, הולכים להיות לנו חיים נהדרים יחד!" הוא מוותר על הנשיקה, שולח יד לכיווני ואומר בקול מצווה "בואי איתי".
אני לוקחת עוד צעד אחורה ומסננת בקול שקט "אל תיגע בי!".
"זה הקטע עם בעל ואישה," קווין מתרגז. "האישה מצייתת".
אני נזכרת בדבריה של סרינה ומסננת "תלוי את מי אתה שואל".
"יש לנו אורחים מיוחדים שרוצים להיות הראשונים לברך אותנו," הוא מיתמם. "לא נאפשר להם את הזכות הזאת?".
"מי?" אני נשארת נטועה במקומי ותוהה את מי קווין היה יכול לגרור לכאן ומה תהיה ההשפעה עליי.
קווין שותק כדי למתוח אותי.
רשע!
אני נגעלת מהכוח שיש לקווין עליי, אך אינני רוצה להסתכן.
למרות כל הסלידה אני מושיטה את ידי ומניחה אותה על זרועו כאות חיבה "אחריך… יקירי".
קווין נאנח אבל עוטה מבט של ניצחון ומוביל אותי לכיוון בית הסוהר דרך החצר לעיני החיילים והמשרתים, בשעה שאני לבושה בשמלת הכלה.
בדרך אני מושכת לא מעט בשמלה.
אני מרגישה חשופה מידיי והיא מסתבכת לי גם לא מעט ברגליים באריחי הרצפה הגסים של בית הסוהר.
למרות זאת, אני ממשיכה והולכת בראש מורם עם קווין.
קווין ניצח בקרב הזה – אך אני עוד לא וויתרתי לגמרי!
כשאנו מגיעים לבניין בית הסוהר, חלק מהאסירים שורקים או מביעים מילים גסות לעברי.
מניסיון בעבר, כשעברתי על החוק ולפעמים נתפסתי ונכלאתי, עוד לפני שהתחלתי בכלל את ההרפתקה הטיפשית הזאת, למדתי שאלה רק מילים.
הם לא יכולים לעשות לי כלום במצבם, וגם לא יעזו לעשות משהו בנוכחות קווין.
השאלה היא איזה מקום נוראי יותר- התאים המגעילים של האסירים, או כלוב הזהב בו אני כלואה?
פתאום נופלת בי ההבנה.
קווין יכל להוציא את ה'אורחים' אלינו מהכלא החוצה תחת שמירה, מי שאלה לא יהיו.
אנו כאן כדי לייאש אותי.
קווין לוקח אותי לתאי המאסר בקצה.
"שוב נפגשים?" אני מופתעת מהקול הגברי המוכר הנובע מהתא הקרוב מימין. "אני רואה שאת מסתדרת לא רע, שותפה".
בבהלה ובלב דופק אני מביטה לכיוון הקול.
אטרמיס קשור בשרשרת אזיקים אל הקיר בגבו מביט בי בחיוך ממיס.
הוא עירום למעט מכנס קצר מבד וגופו מלא חבלות.
ליבי מתחיל לדפוק במרץ.
אם אטרמיס כאן וקווין אמר 'אורחים' ברבים, זאת אומרת ש…
אוי לא!
"אמא?" אני שומעת מתא אחר קול ילדותי נשי חלש מוכר מכיוון אחר. "מה את עושה כאן? ובבגדים האלה?".
קרולינה!
אני ממהרת לכיוון התא ומביטה פנימה.
קרולינה עומדת בקושי בתא, אזוקה בשרשרת לקיר מאחוריה, לבושה בבגדי אסירים שחורים מצמר מגרד שגדולים עליה במידה ניכרת ומקהים את היופי שלה.
שיערה הזהוב מלוכלך ופרוע ביותר.
איך קווין מצא אותם?
איך הוא יודע על הקשר שלי אליהם?
רגע…
הוא מכיר, בערך, את קרולינה ואת הקשר שלי אליה.
אטרמיס והיא הלכו לאחד מבסיסי הצבא האלרי.
אם קווין וחבורתו, אותם פגשתי בדרך, הלכו לאותו הבסיס בו היו הם, וגם אם קווין הגיע למעמד הזה שאחראי על לא מעט מהחיילים – כנראה שם לב לקרולינה.
קשה לפספס אותה.
אולי קווין הפליל אותם…
הזעם והפחד מבעבעים בתוכי ומתפרצים באחת ואני נעמדת, נצמדת אל קווין וקוראת עליו תיגר כשאני צועקת "מפלצת! מה נראה לך שאתה עושה?! תשחרר אותם ברגע זה!".
"ולוותר על שני הג'וקרים שיש בחבילת הקלפים שלי? לא נראה לי…" הוא מגחך.
דמעות של זעם עולות בעיניי "אתה לא תיגע בילדה שלי!" אני נוהמת.
לא אשאיר את קרולינה שלי שוב לבדה.
במיוחד לא כאן.
קווין פורש את ידיו ומביע מבט תמים "אני לא אעשה כלום, אלה האסירים של המלך רייג', לא שלי".
אני כבר רועדת כמו עלה נידף מרוב הרגשות שבוערים בי "אם תיפול שיערה אחת מראשה של קרולינה, אני מבטיחה לך שלא תקבל כלום על גופתי!".
"אם תעשי ככל שאבקש, אשתי- כל מי שייגע בה לרעה ימות בחרבי" אומר קווין ומסמן בידו שבועת צופים.
הזעם כלפיו מתחיל להירגע, אבל זה משאיר מקום לעוד רגשות שאני לא מעוניינת כרגע להראות לו.
אני פונה בחזרה לתאים "קרולינה, אטרמיס, הם עשו לכם משהו?".
"לי לא" עונה קרולינה.
אטרמיס עונה "אני קצת נאבקתי בדרך לכאן, אז חטפתי כמה חבלות".
אני מסתכלת על אטרמיס במבט מתנצל ומקווה שהוא מבין את ההתמקדות שלי בקרולינה ולא בו.
"לפחות תשכן את הילדה במקום אחר," אני מבקשת מקווין בפנים מובסות ובנימה מתחננת. "תא כלא הוא לא מקום מתאים לאישה, ובטח שלא לילדה".
"כמו איזה מקום?" הוא שואל. "אינני רוצה שהיא תברח".
"אני בטוחה שיש לך איזה חדר שניתן לשמור עליו כמו שצריך" אני אומרת.
"חדרי האישי שמור אך אינו מתאים לילדה," מביע טענה נגדית. "אם אחזור שיכור יום אחד ו…".
הוא לא שותק כשאני מסמנת לו שקרולינה שם והיא לא צריכה לשמוע את זה.
"לדעתי זה המקום הבטוח ביותר בשבילה בכל הסביבה הזאת, איש לא יכול לגעת בה" אני מודה.
"יש לי פתרון אחר," מציע קווין. "אך אם תעשי באמת כדבריי היום- אצווה שהיא תתלווה אלינו ממחר".
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת בעייפות ומחכה לגרוע מכל.
"ציות ויחס ראוי- אלה הדברים הבסיסיים," הוא מחייך. "מעבר לכך- נדבר על זה בחוץ. האם יש בינינו הסכם?".
אני מעיפה מבט נוסף לעבר קרולינה ואטרמיס ופולטת "כן… בעלי".
קווין משלב את ידיו "כדי לוודא זאת- האם תסכימי לתת נשיקה קטנה לבעלך?".
אני חושקת את הלסת, מביעה מבט מתנצל נוסף לאטרמיס, מתקרבת אל קווין ונושקת לו על הלחי.
"נגיד שזה מספיק, בתור התחלה…" הוא אומר בכעס ומושיט יד "תני לי יד, אהובתי, ונלך לחצר לנשום אוויר".
אני נאבקת בתחושת הגועל, אך אוחזת בידו ואנו יוצאים מבית הסוהר בשעה ששוב האסירים שורקים לעברי ומדברים גסויות.
—
כשקווין ואני מתקרבים אל הגינה בה הייתה החתונה כבר שעת לילה.
החתונה הייתה לקראת הערב, אך אני מרגישה כאילו זה קרה לפני חודש.
הזמן עובר לאט כשסובלים…
הגינה נראית נטושה.
קווין מתיישב על ספסל עשוי אבן ומביט שוב בי- אשתו הטרייה.
צמרמורת חולפת בי ואני מתחילה להזיע.
מדוע קווין לקח אותי למקום מבודד?
"אז… נעשה את זה חד וחלק," מתחיל קווין. "אם את רוצה שהילדה שלך תחייה, את צריכה לעשות כל מה שאומר".
אינני יודעת כיצד להגיב.
אני מותשת ומיואשת.
טמריה תחת שלטון ידו של דוויל.
הנסיכה לוסי בעלת כוח הפיות המוסתר, אסירה שלו ללא ידיעתה.
מלחמה הולכת להתחולל ואין מי שימנע אותה.
האוזן קודם בתפקיד.
עתיד המלך קוסטום המסכן אינו ברור.
חשבתי שאוכל לברוח מהנישואין האלה, לעזור להם ולסכל את המלחמה- אך ידו של קווין על העליונה והוא מחזיק אותי קצר.
והדבר הכי מייאש- אין אף אחד שיכול לעזור לי; מאליה הגיצונה נעלמה או חלילה נתפסה, הנבדלים רחוקים ואולי לא יודעים על מה שקורה לי, אתניקס הקוסם חושב שאני היא 'האפלה' וסרינה בטח שלא תסייע לי ללא תנאי שירע עוד יותר את מצבי או יקשה על משימתי.
"שבי" מצביע קווין על הספסל ואני מצייתת בשקט, אך מנסה להתרחק ממנו כמה שניתן.
"יש לי משימה מיוחדת בשבילך, איילקס," אומר קווין. "משימה שאסור שתידחה יותר מהלילה".
"אעשה מה שתגיד, בעלי היקר" אני לוחשת בתבוסה.
קווין מחייך, שואף אוויר ואומר "אני רוצה שתהרגי את המלך רייג'".
המשך יבוא…
תגובות (0)