1:14

-"השעון שלך לא מכוון."
-"מה?"
-"השעון," חזר המוביל, והחווה עם הראש לכיוון שעון הקיר, "הוא לא מכוון."
-"אה, כן… לא, הוא לא עובד," מלמלתי, נועץ מבט בשעון שנעצר על השעה 1:14
-"תשים לו בטריה, שלא תאחר," חייך המוביל. הוא היה בחור צעיר, שחום עור עם כיפה על הראש, בתנועה זריזה הוא תפס את העגלה שלו, "יום טוב!"
-"יום טוב…תודה."
נשרכתי באיטיות אחריו לדלת הכניסה, הוא זמזם איזה שיר שלא הכרתי, מסלסל איזה שם של בחורה, מילים שמישהו אחר כתב למישהי שהוא אוהב או אולי בכלל לא קיימת. סגרתי את הדלת אחריו וחזרתי למטבח, מתבונן במדיח הכלים החדש שנחת פה עכשיו. הוא ניצב לו שם באיזו התנשאות, עטוף בניילונים וקלקרים, והוא עיצבן אותי. תקעתי בו מבט מלא סלידה אבל הוא מצידו ידע שאני זקוק לו, שהוא נמצא שם כי לא ממש הסתדרתי בלעדיו, והרגשתי את הלגלוג שלו גם כשהפניתי לו את הגב והלכתי להתקלח, כאילו אומר לי "אני אהיה פה גם כשתחזור."

אני נהנה לשטוף כלים, אני מפעיל יו־טיוב או אפליקציה של רדיו בטלפון, שוטף כלים ושר, רוקד לפעמים כמו בסרטים מטופשים כאלה. אבל כשהילדים אצלי זה נהיה סיוט, לוקח לי שעה ומשהו לשטוף את הכלים אחריהם.

התפשטתי ונעמדתי מול הראי במקלחת. עוד פעם רזיתי, אני נראה חולה. התקרבתי כדי להתבונן במרווחים הגדלים בין השערות שלי, בעיניים האדומות מחוסר שינה. לפעמים היא חוזרת הפנטזיה הזו, אני בקליניקה של רופא, אולי כבד, אולי אונקולוג. הוא מעיין בבדיקות שלי בפנים רציניות, מדפדף בדפים, אחר־כך הוא מניח אותם על השולחן, מסיר את המשקפיים ומנגב אותם בזמן שהוא מנסה לבחור את המילים הנכונות. אני כבר יודע מה הוא יגיד ובכל זאת הבשורה תפלח אותי. אני אגיד לו אחר־כך תודה וכבר כשאעמוד ליד הדלת, שניה לפני שאצא, הוא יציע לי לדבר עם הפסיכולוגית של בית־החולים, ובטח תרוץ לי תמונה בראש של בלונדינית צעירה, בת 32 בערך, עדינה, בחלוק לבן, שיער ארוך, חלק אסוף בגומייה, תחת וחזה קטנים מדי, ומה שיעבור לי בראש זה "זיון מתוך רחמים", אולי מציצה, משהו עלוב כזה. כשאני אמות לא יהיה שם שום דבר מעורר השראה, לא איזה משפט או מעשה שיהדהד לדורות, שום דבר ששווה לזכור, זה יהיה הכי עלוב שיש.

הודעת ווטאסאפ, "אתה מגיע היום לעבודה?"
המנהל שלי.
אני מתחמק ממנו. כמה פעמים אני יכול להגיד לו שאני שוב מאחר, היום זה המוביל, אתמול היה…אתמול.

* * *

-"אבא!"
-"מה?"
-"אבא!"
-"מה???"
-"אבא, תסתכל!"
-"שחר, אני באמצע."
-"אבל אבא, השעון! הוא מראה שעכשיו שלוש וקצת."
-"שחר," אני מסתכל על השעון, "זה אחת ורבע והשעון לא עובד הוא מקולקל."
-"אז מה השעה??"
-"תסתכלי בשעון של המיקרו!"
אני חסר סבלנות, ואני מוציא את זה עליה.
-"אבא."
-"מה עכשיו?"
-"כואבת לי הבטן."
-"עדיין?"
-"כן."
-"כמו אתמול?"
-"יותר."
-"היית בשירותים?"
-"כן."
-"היה משהו?"
-"לא."
-"כואב ממש?"
-"כן."

היא עושה לי את הפרצוף המסכן שלה, אלוהים, רק שהיא לא נחשפה לגלוטן. שוב פעם התחושה המחורבנת, שאני לא מתפקד. אלוהים, רק שזה לא בגללי.

-"כנסי למיטה. אני אקח את אור ואני אחזור ואכין לך תה. ובפעם המאה," אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה לחשב בראש, "בפעם הרביעית – שימי בבקשה גרביים!"

אני לא מצליח לארגן הכל, את הילדים, כל ההתרוצצויות האלה, אני מרגיש שהם הולכים לי לאיבוד. ההורים שלי כבר מבוגרים מדי לעזור, אני לא יכול להרשות לעצמי עזרה בתשלום, והתחושה הזו, כל הזמן התחושה הזו שאני מרחק של משבר אחד קטן והכל יתמוטט לי מהידיים. הייתי רוצה שמישהו יקצוב לי את הזמן, שישה חודשים, שנה, זה לא עניין אובדני. אולי קצת… לא יודע. אני לא מרגיש שנמאס לי מהחיים למרות שלפעמים הם יכולים להיות קשים, אלה הדאגות, יותר מדי דאגות שמשאירות אותי ער בלילה. אני רוצה לישון טוב ולא להתעורר לעוד בוקר של דאגות. אולי אם מישהו יקצוב לי את הזמן כבר לא יהיה טעם לדאוג.

* * *

"בדרך," אני עונה ונכנס להתקלח. עוד מקלחת קצרה ולא מספקת.

* * *

לפעמים אני לא יודע איפה בא לי להיות. אני מתכוון שאם מישהו היה שואל אותי "איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו?" לא הייתה לי תשובה. בטח הייתי ממציא משהו או סתם עונה "בבית", גם אם לא הייתי רוצה להיות שם, לפעמים אני פשוט לא מרגיש שיש מקום כזה ועדיין אחת התחושות שאני הכי שונא, זה להרגיש שאני נמצא במקום שלא בא לי להיות בו, זה מכניס אותי לדיכאון, ולא משנה כמה אנשים יהיו נחמדים מסביבי, שום דבר לא יעודד אותי. בכלל, מקומות שיש בהם הרבה אנשים כמעט אף־פעם לא מעודדים אותי. בכל המחשבות היותר שמחות שאני רוקם לעצמי, יש רק עוד בן־אדם אחד בחדר איתי. פעם קראתי איפשהו שאלביס כתב, בלילה שהוא מת, איזה פתק לחדרנית. אולי זה לא היה בלילה שהוא מת, כאילו תקוע לי עכשיו בראש שהוא מת לבד בחדר בבית־מלון… לא משנה. בכל אופן הוא כתב לחדרנית פתק, שאיזה נחמד היה יכול להיות אם הם היו יכולים לשבת ולדבר ולהעביר את הלילה בשיחה, למרות שאולי הוא גם רצה לשכב איתה, אבל אני מאמין שהוא רצה גם לדבר, ומי שתאר את הסיפור רשם שם, כאילו באיזו טון מופתע, שהבן האדם שהיה אהוב ונערץ על ידי מיליונים ברחבי העולם, הרגיש בודד. אני לא יודע, אבל אותי זה לא הפתיע… כאילו, אין משהו אמיתי באהבה של המון אנשים. מצאו את הפתק בפח של החדר. אני לא יודע כמה הסיפור הזה הוא אמיתי.
לא בא לי להיות בעבודה, לא היום. באופן כללי אני לא אוהב את המקום הזה למרות שיש לי כאן חברים, אני לא אוהב את העבודה, את היחס לעובדים, אבל בעיקר את העבודה, היא משעממת אותי, אני לא אוהב להיות כאן, אבל ביום כזה שאני חסר מצב־רוח אז זה יותר גרוע. חשבתי שהיה יכול להיות מגניב לעבוד בגן עם ילדים אוטיסטים. יש לי אחיין אוטיסט, על הרצף זה נקרא, ואני אוהב את הראש שלהם, את איך שהוא עובד. אני יודע שזה ממש קשה, אני לא אומר שהכל נפלא. לפעמים נראה לי שאני גם אוטיסט. אבל המחשבה שאני אעבוד בגן כזה גורמת לי לדמיין כל הזמן את המבטים המפוחדים של ההורים, שמגלים שיש גבר שעובד בגן של הילד שלהם וכל מה שעובר להם בראש, שאני איזה פדופיל. אני חושב איך אני בא אליהם ואומר להם שאני לא פדופיל, שאני סתם סוטה נורמאלי – כמו כולם, אבל זה לא מצחיק אותם או מרגיע אותם, אולי להיפך. נראה לי דווקא שהייתי יכול להיות טוב בזה, מצד שני, עכשיו עם המזונות אני לא יכול להרשות לעצמי להתפטר, ובטח לא לעבוד בגן ילדים. יש דברים שלנשים יש יתרון על גברים.

* * *

-"האוכל הגיע, אנחנו בחדר ישיבות הקטן. הבאת אוכל היום?"

שיט, מיהרתי לצאת מהבית ושכחתי לקחת את האוכל, אני מתקמצן להזמין.

-"אני אוכל אחר־כך, אבל אני אבוא תכף לשבת איתכם." שונא את תחושת הרעב.

אני הולך למקרר במשרד ו"תוקע" שתי פרוסות גבינה צהובה, שונא את זה. אחר־כך הולך ומתיישב בחדר ישיבות.

-"מישהו ראה כבר את העונה החדשה של…"

אני לא רואה טלוויזיה כבר יותר משנה. בדירה החדשה אין לי בכלל טלוויזיה, לא הפסד גדול, אבל אין לי מושג על מה מדברים, לא ממש אכפת לי. אני שוקע במחשבות, חושב על כל המטלות שמחכות לי בסוף היום.

-"… אוי בחייאת! זה כזה סרט משעמם. נרדמתי באמצע הסרט, התעוררתי חמש דקות לפני הסוף והצלחתי להבין את כל מה שקרה בין לבין… כזה סרט איטי."

לא כל הסרטים האיטיים גרועים. אם הייתי דמות ראשית בסרט – הייתי רוצה שזה יהיה סרט איטי. הדמות שלי הייתה עוזבת באמצע החיים את מקום העבודה, טסה ליפן ולא הייתי מבין מילה. היה כבר מאוחר בערב, ובדיוק יורד גשם והייתי עם המזוודה והכל ובלי מטריה ורעב. הנהג מונית שעצרתי לא מבין אנגלית ואני מראה לו פתק שרשמתי בו כתובת של מלון ביפנית, אבל בגלל הגשם הפתק נרטב ועכשיו לא ברור מה כתוב בו, אז הוא לוקח ומשאיר אותי באיזה רחוב צדדי ואני שואל אותו "אתה בטוח?" והוא עונה לי משהו ביפנית ונוסע. אין לי מושג איפה אני ואני כבר רטוב לגמרי, אז אני נכנס לאיזו מסעדה קטנה, שמסתבר שזו מסעדת ראמן ויש שם אישה יפנית מבוגרת, אבל קצת יותר צעירה ממני… יפה, והיא אומרת לי משהו ביפנית ואני מבין מהטון של הדברים שהיא אומרת לי שהמקום סגור, ואני מבקש ממנה באנגלית "בבקשה, בבקשה". היא תוקעת בי מבט מיואש אבל היא טובת לב, אז היא נותנת לי להישאר ומחממת לי קערת ראמן וזה ממש טעים ומחמם אותי, והיא מתעצבנת שאני מטפטף לה במסעדה, אז היא הולכת לאיזו דלת וחוזרת עם בגדים ומצביעה לכיוון של דלת אחרת שאלה השירותים, ובהתחלה לא נעים לי ואני אומר לה "לא צריך," אבל היא מראה לי את השלולית ואני אומר לה "בסדר," ו"סליחה," והולך לשירותים ומחליף בגדים. היא מסתכלת עלי והיא קצת עצובה. אני מסיים את המרק ואומר לה תודה, והיא מצביעה על השעון ואני מבין שמאוחר לה, והיא מבקשת לסגור. אני שוב אומר לה תודה וכשאני בא לצאת היא נותנת לי מטריה. אני מסרב והיא דוחפת לי את המטריה ליד ודוחפת אותי החוצה. אני אחזור לשם יום למחרת ואחזיר לה את הבגדים מכובסים ואת המטריה, והיא תעשה פרצוף של "לא היית צריך" אבל היא תחייך קצת, ואני אשתעל כי התקררתי והיא תגיד לי לשבת. היא תצביע על הכסא. אני אדבר עם הידיים ואעשה תנועות כאילו אני ממהר וצריך ללכת, אבל היא תמשוך לי בזרוע ואני אכנע לה ואשב והיא תביא לי קערת ראמן. אני אנסה לדבר איתה ביפנית וזה יצחיק אותה, ואני אחייך גם, ואז אני אחזור גם למחרת. אחר־כך יתברר שהיא אלמנה, זה יהיה סרט צפוי כזה, והיא תלמד אותי להכין ראמן, ואני אתחיל לעבוד במסעדה ואנחנו נתאהב, ואנשים יחשבו שזה נדוש ומשעמם, והם ירדמו באמצע הסרט שלי ויתעוררו חמש דקות לפני הסוף, אבל לא יהיה לי אכפת.

יום חמישי, הילדים לא אצלי היום, הם לא יהיו כל הסופשבוע. יש לי בערב פגישה עם הפסיכולוג, אני צריך להגיד לו שאני מפסיק את הטיפול, אין לי כסף מיותר לשלם לטיפולים.
הודעת ווטאסאפ. "מה התוכניות לסופשבוע?" אח שלי, הבן אדם הכי נחמד בעולם. אם לא היו לי את התקפי הדיכאון – גם הייתי מנסה להיות נחמד.
-"קיבלתי מדיח. רוצה לבוא לעזור לי מתישהו בסופשבוע להתקין אותו?"
-"אני פנוי מחר בבוקר. בערב ובשבת יש משהו במשפחה של הילה. דודים שלה באו מחו"ל."
-"סבבה, אז מחר בבוקר?!"
-"אחלה."

אני בדרך הביתה מהפסיכולוג. הודעתי לו. עוצר בדרך לעשות קניות. עדיין מתקמצן, כל הדברים האלה למדיח, זה יקר החרא הזה. קונה רק את מה שצריך ועדיין לוקח לי מלא זמן. יש לי איזו הפרעת התמצאות בסופר, אני יכול לעבור ליד מדף איזה אלף פעמים ולפספס את מה שאני צריך. מגיע הביתה מאוחר, השעה כבר בטח איזה 22:30, אולי כבר 23:00. השעון עדיין מראה 1:14. הכיור מלא כלים, אני לא הולך לשטוף אותם, אולי מחר יהיה לי מדיח. המדיח מגחך לו בצד.
-"לך תזדיין," אני פולט.

אני מתארגן לשינה ורגע לפני שאני נכנס למיטה אני נזכר ששמתי מכונת כביסה עם השהייה. זין. אני הולך ובודק, הבגדים לא מסריחים מרטיבות, מזל. מוציא בחוסר חשק את הבגדים לסל, מארגן את המתלה ומתחיל לתלות. עוד פעם אני אלך לישון מאוחר. מסתכל אוטומטית על השעון.
1:14

מאוחר.

* * *

אח שלי מגיע בבוקר. הוא מתחיל לארגן את המדיח, אני מנסה לעזור לו אבל בעיקר מרגיש שאני מפריע לו, בסוף הוא מחבר את כל מה שצריך. אנחנו מפעילים את המדיח באיזו טקסיות של פעם ראשונה. אני מתלהב ואומר לו להכניס את כל הכלים, גם הנקיים, אין לי הרבה. מוציאים הכל מהארונות והמגירות, מעמיסים את המדיח כאילו מדובר בהפלגה של הטיטאניק, מקווה שהסוף יהיה יותר מוצלח. מפעילים תוכנית אקונימית, שלוש ומשהו שעות, תחושת סיפוק.

-"מה עוד אתה צריך?"
-"לא יודע… מלא. תכננתי לתלות תמונות בחדרים של הילדים."
-"בוא אני אעזור לך."
-"עזוב, אתה בטח צריך כבר לחזור הביתה."
-"מה השעה? כבר אחת ורבע?!"
-"לא, השעון לא עובד"
-"אין לך סוללה?"
-"ניסיתי, נראה לי שהוא התקלקל."
-"לא חשוב, נעשה את זה מהר."

אני מחייך, הוא הבן־אדם הכי נחמד בעולם.
מסיימים לתלות את התמונות, שוב תחושת הרעב, אני כל הזמן שוכח לאכול, כל ההתרוצציות האלה.

-"אתה רעב?"
-"אני צריך לצאת, אני אוכל בבית."
-"שיט!"
-"מה?"
-"כל הכלים במדיח…"

הצג על המדיח מראה 2:38, אני שונא להרגיש רעב.
-"בוא, מתחשק לי פלאפל… אני מזמין, אתה הזמנת פעם קודמת, נעשה את זה מהר."

איזה שקרן עלוב. אני נותן לו חצי חיוך.

* * *

אח שלי נסע, אני שוב לבד בדירה. מסתכל על המדיח, 0:24, בסוף אנחנו נהיה חברים.

– "אני נכנס להתקלח," אני מודיע לו בטלפתיה.
במקלחת אני שוב מתבונן על עצמי ערום במראה, מנסה לראות אם השמנתי קצת מהפלאפל, נזכר במחשבות על הקליניקה, על הפסיכולוגית, ואז מתנער מהמחשבות האלה ובוחן שוב את עצמי במראה. אולי בכל זאת הפסיכולוגית תתאהב בעיניים העצובות שלי. הפתאטיות שלי מעלה בי חיוך, אני כנראה אשאר רומנטיקן עד הקבר. המראה מחייכת אלי בחזרה חיוך קטן, מקניטה אותי קצת, "אולי היא תתאהב במרווחים שבין השערות שלך!"
לא באמת אכפת לי שלא יזכרו אותי אחרי שאני אמות, הרי את אף־אחד לא זוכרים כמו שהוא היה באמת.

אני יוצא מהמקלחת והולך למטבח. אין לי כלים לשטוף – משימה אחת פחות, צריך לפנות את המדיח – משימה אחת יותר. מסתכל לראות מה השעה. אני לוקח כסא, מוריד את השעון מהקיר, מכוון אותו ואז מזיז עוד חמש דקות קדימה, ותולה אותו בחזרה.

היום, למשך חמש דקות, אני הולך להשיג את כולם.