יומני היקר פרק 20 ואחרון (:

"באמת ניראה לכם שאני שואל אתכם?" צחק. הרגשתי את האקדח צמוד לרקה שלי והתחלתי להילחץ.
ואז..

—————————————————-

בום! ירייה!
אבל.. לא זינגר הוא שירה.. אלא אבא שלי!
ואני פותח את עיניי העצומות חלקית ומסתכל.. אני רואה שהאקדח כבר לא צמוד לרקה שלי וזינגר, ממוטט על הרצפה!
הסתכלתי לצדדים איני מבין מה הולך!
אבא שלי, לוסי ובידה ברית רצים לכיווני ומחבקים אותי חזק והדבר היחיד שהסתכלתי עליו היה זינגר, גופו כולו דם, על הרצפה.
"אבא..אתה..אתה..ירית בו..?" שאלתי בפחד.
"כן! כבר ראיתי אותו עומד ללחוץ ואם הייתי מחכה שנייה נוספת, מי שהיה ממוטט עכשיו על הרצפה היה אתה.. אתה בסדר..?" שאל וליטף את פניי.
לפני שהספקתי לענות שמעתי סירנות. שלוש ניידות נסעו במהירות ונעצרו בחריקה על ידינו. הרמנו את ידינו למעלה והשוטרים באו לכיווננו.
ראיתי שוטר אחד בצד מדבר בטלפון שלו, צועק שצריך אמבולנס דחוף.
השוטר השני שם בידיים של אבא אזיקים.
והשוטרים האחרים לקחו אותי ואת לוסי הצידה, שמו בידינו אזיקים והחלו לדבר איתנו ולשאול שאלות ואני בכלל לא הייתי מרוכז.. רק הסתכלתי על זינגר שוכב על הרצפה, מפרכס והמוני אנשים עומדים מסביבו.
בלי לשים לב, הגיע אמבולנס וקבעו את מותו של זינגר במקום..
אבא היה על הפנים.. הוא הודה שהוא ירה בזינגר והכניסו אותו לתוך הניידת.
בכיתי.. כמה שבכיתי..
תחשבו מה עברתי בשנתיים האחרונות-
אני דניאל טרוויס, הייתי ילד רגיל לגמרי בן 15 שבשנתיים נגמרו לו כל חייו והחלו מחדש.
הייתה לי משפחה נהדרת עם מעט קשיים כלכליים. הכרתי את אהבת חיי ובעקבות סיפור חייה גיליתי שאבי חבר במאפיה, ורצח עשרות אנשים.
הוא הרג את אמי, אחיותיי ואחיי והרס את חיי ברגע.
אבי העביר אותי ואת אהבת חיי, שבאותו זמן הייתה בהריון, לגור בדירה קטנה, מלוכלכת ומסריחה במשך מספר חודשים שנראו כמו נצח.
נולדה לי בת, הפכתי אב, אבי רצח לי מול העיניים בנאדם ואפילו נכנס לכלא.
אני דניאל טרוויס בן 17, נמצא בחקירה משטרתית עם אהובתי ואם בתי. לוסי בת 17.. שנינו לבד בעולם, אין לנו אף אחד להיתמך בו או להיעזר.
אבל מה שחשוב- שאני פה בשבילה והיא פה בשבילי.
—————————————————

"בייבי תקרא לכולם, ארוחת הערב מוכנה!" צעקה לוסי.
"ילדים בואו!" צעקתי.
"לא ככה! תלך לקרוא להם!" צחקה את הצחוק הכי יפה בעולם.
"אמא אני רעב.. מה אוכלים?!" שאל הקטן והתיישב יחד עם כולם בשולחן.
"יש המון אוכל! רק מה שאתם אוהבים" אמרה והניחה את הצלחות, הכוסות והאוכל שהריח נפלא על השולחן.
13 שנה עברו מאז שאני ולוסי ישבנו בתחנת המשטרה.
אנחנו בני 30, מאושרים וגאים במשפחה הנהדרת שלנו.
אז בואו נחזור לרגע לגיל 17.
אבא נכנס לכלא, ומאז אותו היום אני מבקר אותו שלוש פעמים בשבוע, מביא לו אוכל ומשוחח איתו מעט. קשה לי עם זה אבל אני מנסה שיטה חדשה בחיי, לשכוח ולסלוח. אחרי הכל- הוא היחיד שנשאר לי בעולם הזה ממשפחתי, והוא אבא שלי.
הוא התחרט על כל מה שעשה והודה בכל מעשיו. נתנו לו 20 שנות מאסר והוא מרגיש שזה הדרך של אלוהים להעניש אותו, ולכן הוא מקבל את העונש בצורה נהדרת.
בגיל 20 [אני ולוסי לא עשינו צבא כיוון שיש לנו ילדה, אתם זוכרים?] התחתנו. בזמן החתונה, ברית הייתה בת 3, מתוקה ומקסימה.
אני אוהב את הילדה הזו כ"כ, אני מרגיש שהיא שינתה את חיי בצורה דרמתית. הייתי כ"כ מצטער אם היא לא הייתה בחיי.
זה היה אירוע מושלם. הזמנו מעט מאוד אנשים כיוון שלא היה לנו כ"כ את מי להזמין ואפילו נתנו לאבא להשתחרר לשעתיים ולהצטרף אלינו.
עבר הרבה זמן וכמו שכבר אמרתי,
אני ולוסי בני 30 ומטפחים משפחה לתפארת:
ברית- הילדה הקטנה של אבא כבר בת 13, יפיפייה יותר מתמיד.
שיער שחור וחלק, עיניים ירוקות יפות, דומה כ"כ לאמה.
הילדה הזאת מושלמת.. הדרך שבה היא מתנהגת היא כ"כ דומה לדרך שבה אני ולוסי התנהלנו. היא ילדה שקטה, רגועה אבל בו בזמן היא יודעת טוב מה היא רוצה ומה המטרות שלה.
טופז & משי- התאומות שלנו בנות 9, נולדו כשאני ולוסי היינו בני 21.
הן השובבות של הבית. הן כ"כ דומות ביופי שלהן אבל שונות לגמרי באופי.
בלונדיניות עם עיניים חומות דבש, הן אוהבות שתיהן לרקוד ולשיר.
טופז היא יותר שקטה אך כשצריך היא יודעת לצעוק, לריב ולהשתולל.
משי היא המפונקת של הבית, שובבה ויש לה ביטחון עצמי בשמיים.
שתיהן ביחד, זה אסון לא קטן.
יהל- הבן הראשון שלנו, בן 5, נולד כשאני ולוסי היינו בני 25.
בלונדיני עם עיניים ירוקות. ילד יפהפה. לא פעם הציעו לנו לקחת אותנו לדגמן. אך הוא קטן מדי ולוסי לא מרוצה מהרעיון.
הוא ילד שובב ואוהב לשחק עם טופז ומשי. הן שומרות עליו כאילו היה בנם הקטן ומתות עליו כ"כ.
הגר- אחרונה חביבה, בת שנתיים, נולדה כשאני ולוסי היינו בני 28.
קטנטנה, עם עיניים ירוקות ושיער שחור, כמו ברית.
היא עדיין קטנה ולא מבינה כ"כ אבל אני בטוח שכשתגדל היא תהיה ילדה מושלמת כמו כל אחיה.
אז הנה, למרות כל מה שעברנו, אני ולוסי הצלחנו ליצור את המשפחה המושלמת. ושלא תחשבו.. לא הסתרנו כלום מילדינו. הם יודעים הכל, חוץ מכמה פרטים שעדיף שלא ידעו, והם מבינים אותנו ושואלים שאלות כל הזמם כי הם מתעניינים. ברית הרבה יותר מופנמת מאז שהיא יודעת את כל הסיפור אבל אנחנו עוזרים לה להבין שאלו החיים וכל מה שעברנו, הוביל אותנו עד הלום ובזכות כל מה שעברנו יש לנו משפחה כ"כ נהדרת ומושלמת.
פעם בכמה חודשים הילדים באים איתי לבקר את סבא שלהם בבית הכלא..
לברית נורא קשה עם זה אבל היא מנסה להתגבר.
אבא שלי מנסה כמה שיותר להתחבב על נכדיו והוא מצליח די טוב עד עכשיו.
לוסי- אשתי האהובה, בת 30, מעצבת אופנה מוכרת ובעלת חנות בגדים משלה. הולך לה ממש מעולה והעסק פורח ומצליח.
בלעדיה, איני יודע איך הייתי עובר את כל מה שעברתי. היא הסיבה לכך שהמשכתי את חיי והקמתי את המשפחה המושלמת הזאת שלי.
אני אוהב אותה כ"כ ולמדתי להכיר אותה כמו שבחיים לא הכרתי אף אחד אחר.
ואני? מה איתי? אני דניאל טרוויס, בן 30, עורך דין מצליח עם חיים.. בואו נגיד.. לא "רגילים". יש לי אישה וילדים, אני מאושר.
בכל מקרה, אלו לא החיים שדמיינתי לעצמי שיהיו לי.. הם הרבה אבל הרבה יותר טובים (:

"בא לכם שאחר כך נזמין סרט ונשב כולנו ביחד לראות?" שאלה לוסי בזמן ארוחת הערב.
כל הילדים צעקו: "ככככן!"
"אני רוצה גם פופקורן.." אמר יהל.
"בטח!" צחקה לוסי.
ארוחת הערב הייתה נהדרת, כולם התיישבנו בסלון ואני עליתי לרגע לחדר השינה שלי ושל לוסי והתיישבתי על המחשב.
'אז.. איך אני יסיים את הסיפור הזה? את סיפור חיי?' שאלתי את עצמי.
'אה!' נזכרתי.
כתבתי את המשפט ההוא שאמא שלי ז"ל הייתה אומרת לי יום ביומו ואף פעם לא הבנתי למה היא כ"כ אוהבת את המשפט הזה ומאמינה בו.
וסוף כל סוף אני מבין.
שמתי נקודה בסוף המשפט, שמרתי את המסמך, חייכתי וירדתי לסלון.