עת רצון – פרק 1: להתפלל מהראש.

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

רוח חמימה שיחקה בשערות ראשיהם של קהל האנשים העצום. ההמון נוצר מבודדים, זוגות וקבוצות בלתי תלויות. חלקם עוררו רעש גדול, חלקם הגיעו בקול ענות חלושה ורק חיפשו מקום "טוב" לעמוד בו. הרחובות מהם הגיחו היו צרים אך התנקזו לרחוב ראשי רחב ידיים. מעל ראשיהם גורדי שחקים מעוטרים בשלטים מוארים בנורות צבעוניות או פוסטרים מעוררי עניין או סימני שאלה.
לקראת התפילה השבועית, הקהל הגדול שמנה עשרות רבות של אלפים, יש יאמרו ויקפידו מאות אלפים בודדות, התאסף לו ברחבה גדולת הממדים שהייתה מורכבת משני רחובות מרכזיים שהצטלבו להם ויצרו מאין צלב ענק. חלקם עלו לרגל – בהליכה, חלקם נסעו ברכב והחנו במרחק מה, דבר שהצריך מהם לצעוד לא מעט אל מקום התפילה, גם אופניים אנלוגיים או דיגיטליים, קורקינטים ושאר מתקני דיווש באו בחשבון.
המתפללים התכסו בבגדי חג לקראת התפילה ואלו כללו בין היתר: נעליים נוחות להליכה ריצה או בריחה, מכנס או חצאית, כאן לא הייתה שום מגבלה לא לגבר ולא לאשה, חולצה מודפסת או מודבקת במדבקה, תלוי בהשתייכות הארגונית.
ובמקום טלית, דגל קשור מאחור כמו גלימה או מונף על מקל. מקושט מדבקות או מואר במנורות קטנות. לצידו, משרוקית, זמבורה או תופים מחוזקים באוזניות כדי לשמור על כשירותן של האוזניים. אטמים היו ציוד חובה, בעיקר אצל המתפללים הפעלתנים במיוחד.
כל אחד לפי ראות עיניו, שמע אוזניו והבנתו.
אם גמלה בליבך ההחלטה להצטרף לתפילה יכולת להתפלל בקול גדול שיישמע היטב, ואפילו מגפון היה בא בחשבון. אבל, אם אתה אדם ביישן או מופנם ומעדיף להצטנע ולא לבלוט בין כולם, תפילה בלב או בקול ענות חלושה הייתה מקובלת ולעולם לא הייתה גוררת איזה הערה או התנכלות מצידם של השאר.
הרוח המשיכה בדרכה במהירות רבה דרך כל הקהל הגדול, קצת מקלה מפני החום הכבד והזיעה. בכל זאת בכל שבוע הם כאן מתפללים בלי להתחשב בעונות השנה, במזג האוויר ובעננות גבוהה או נמוכה. הם קצת כמו חוזרים בתשובה, כיוון שעד לא מזמן את מוצאי השבת שלהם, היו מקדישים לענייני חולין ובטח לא לקדושה.
לקראת שעת התפילה הרמקולים נטענים באנרגיה קולית ומתוכם בוקעים צלילי מוזיקה עכשווית. שירים שיוצאים היישר מן הלב ולמרות הפזמון הקליט, מעבירים באמצעות המילים את הכאב. חלקם מהונדסים בצורה מחוכמת על ידי קופירייטרים מוכשרים ומסורים.
ארבעה שירים שמעלים את הדופק ומפמפמים מצב רוח מושלם לתפילה, ומכאן הספירה לאחור עוד מעט מתחילה. האקסטזה בשיאה, האנשים נמרצים, מניפים דגלים שרים את המילים, מתיישרים לכיוון הבמה שממנה יאמר הדרשן את דבריו, נשים גברים ילדים כולם מוכנים ודרוכים.
ציפייה מתוחה ומלאת סקרנות מהו נושא הקודש הפעם הזאת בפיוט?
האות ניתן, הדגל מונף, משרוקיות שורקות ורחשי הקהל עוברים כגל.
כל מי שישב על קצות המדרכה או על דשא באי תנועה מתרומם לעמידה, ואולי אפילו נעמד על קצות אצבעותיו כדי לחזות בדברי התפילה לפתיחת שבוע חדש.
המסך מוחשך לרגע ואז מואר בצבעי הדגל. האנרגיה בשיאה ואפשר לחתוך את האוויר בסכין.
אנשים מחממים מיתרי קול וממלאים ריאותיהם מלוא האוויר כדי לומר מילה אחת.
רק מילה ולא יותר, בסטקטו חד וברור.
הם יצעקו אותה בקול מתוך אמונה כנה ואמיתית.
אין תחליף למילה הזו והיא תכלית התפילה.
בשבילה התכנסה כל הקהילה הגדולה הזו.
שלוש שתיים אחת הם כולם מוכנים.
הרחפנים סופרים את בעלי הגרונות הניחרים – הספירה היא חלק מהותי מעניין התפילה
לא רק מילים חשובות אלא גם ספרות ומספרים.
הפסקה לשבריר של שנייה ורעש עצום.
בהינתן האות כולם מכוונים מהלב ובעיקר מהראש למסר אחד חד משמעי ושלא ניתן להבינו בצורה אחרת.
בתפילה עזה, שקולם יישמע כך או כך, הם צועקים יחדיו לשמיים:
בושה!
בושה! בושה! בלי המצפון הלכה המדינה!