יומני היקר פרק 13 + 14 (:
אחרי כמה שניות, בלי לשם לב בכלל, היינו קשורים- אני ולוסי- האחד לגבו של השני.
——————————————–
פרק 13 :
"אני.. אני.. אני מצטער" אמרתי בלחש.
"אני לא רוצה לדבר עכשיו" אמרה ופרצה שוב בבכי.
"תקשיבי אני. אני.. אני לא.."
"די! אמרתי שאיני רוצה לדבר!"
ואז אבי נכנס לחדר, עם האקדח בידו.
"למה?! למה, למה, למה?! למה היית צריכה לבוא ולהרוס הכל?! אה?! את מבינה שעכשיו אצטרך להרוג את כולכם?! גם אותך גם את כל ילדיי וגם את אשתי?! יודעת מה?! את האמת, שמתחשק לי עכשיו לעשות משהו קצת אחר. אותך ואת הטיפש שקשור אלייך, אקח. לא עניינכם לאן. ואותכם, משפחתי האהובה, אהרוג" פרץ בצחוק גדול.
"לא! בבקשה אבא לא! תהרוג אותי אבל לא.. לא.. אל תהרוג אותם.. הם לא אשמים.. בבקשה אבא.." התחננתי.
"מישהו שאל לדעתך?! ילד חוצפן שכמוך! תשתוק!" צעק.
"אבא לא.." הזלתי דמעה.
אבא נישק את אמא במלוא התשוקה ואמר "אני מצטער בת שבע, אני אוהב אותך אבל אין לי ברירה אחרת" ואז כיוון לראשה את האקדח, ירה ירייה אחת וירייה נוספת בליבה.
אני.. אני.. אני ראיתי אמא שלי.. מתה לי מול העיניים ולא יכולתי לעשות כלום בדבר!
את הדר לינוי ושירן הוא הרג בקלות, כאילו היו עוד לקוחות שלו במאפיה המסריחה שלו! אחת, שניים, שלוש יריות והן פשוט מתו..
הרגשתי שאני מת כל שנייה. כל ירייה שירה, צרחתי וניסיתי להשתחרר בתוקפנות אך לא יכולתי לעשות דבר.
אותו הדבר עשה לירון, דן ורום. זהו, ברגע הזה פניי נהיו חיוורות והרגשתי שהדוף שלי קורס. לוסי רועדת כולה, נוטפת מים ובוכה בקולניות.
את אמיר הקטן, אבא חיבק, נישק ולאחר מכן- גם אותו הרג.
הוא שיחרר אותי ואת לוסי.
"שתי דקות אני נותן לך להתאבל ואנחנו עפים מפה, מובן?!" צרח עליי.
רצתי לאמא נשכבתי עלי ידה ובכיתי כמו שלא בכיתי בכל חיי.
"א.א..אמא.. אני.. א.. אל תלכי לי.. אני אוהב.. אני אוהב אותך.. אמא.. אמא שלי.." ליטפתי את פניה וכל ידיי היו בדם מהפציעה בראשה.
לוסי עמדה על ידי, ידיה תפסו בחוזקה בראשה ושמעתי אותה ממלמלת "למה.. למה.. למה..?"
ככה עברתי בין כל אחיי ואחיותיי.. חשבתי שאני חולם. לא הצלחתי לעכל את העובדה שבפחות משלוש דקות, כל משפחתי מתה. ועוד מתה לי מול העיניים ולא יכולתי לעשות דבר!
"הוא פסיכי.. אני.. א.. הוא הרג.. הוא הרג אותם.. אני.." מלמלתי.
"קדימה למכונית!" נכנס אבא לבית ופתח את הדלת. הסתכלתי על לוסי ויצאנו שנינו מהדלת. עמדתי בפתח הדלת והסתכלתי על משפחתי שמוטלת על הרצפה, חסרי אונים.. אבא דחף אותי החוצה ולא יכולתי להיפרד מהם..
כל הדרך לאותו מקום, עינינו (שלי ושל לוסי) היו מכוסים בסרט שחור ולא ראינו להיכן אנו נוסעים. כל הזמן עברה במוחי התמונה של משפחתי מוטלת על הרצפה. עברה בי צמרמורת כואבת והרגשתי כמו אחד שכל חייו נעלמו לו בשנייה.
"טוב הגענו" אמר קולו המצמרר של אבא והוציא אותי מהאוטו בחוזקה. לא ידעתי אם גם לוסי באה איתנו אבל אני רק יודע שהלכתי והלכתי והלכתי לא יודע להיכן ולבסוף הגעתי למין דירה כזו, אבא הוציא את הסרט מעיניי וראיתי שגם לוסי עומדת על ידי. הדירה הייתה קטנטנה ורעועה, לא נראתה דירה שמישהו יכול לחיות בה.
"זה יהיה הבית שלכם לזמן הקרוב עד שאחליט מה אני עושה איתכם. אוכל ומים תקבלו פעמיים ביום וזה הכל. שלא תעיזו לבקש מעל למה שאתם מקבלים. ותיזהרו לעשות שטויות, כי ברגע שאחד מכם ינסה, הוא ימות!"
אמר וטרק את הדלת. שמעתי את קול נעילת הדלת ונזרקתי על הרצפה.
בדירה הקטנה היה חדר קטנטן של שירותים וברז (כמו אצלי בבית) שם אפשר להתקלח. ספה שהייתה קרועה, מיטה לזוג, שולחן וכיסא.
לוסי התיישבה על הכיסא. היא שמה את ידיה על ראשה והרכינה אותו.
עבר יום שלם בו לא דיברנו כלל, אף לא מילה אחת. גם לא אכלנו כלום, כל הארוחות שהכניסו לנו לחדר, לא נגענו בהם. גם לא ישנו ביחד, אני ולוסי.
אני ישנתי על הספה והיא במיטה.
אבל לאט לאט התחלנו להבין שנינו שזה לא משחק, אנחנו חייבים לאכול בשביל להתחזק ולצאת מפה כמה שיותר מהר.
אחרי בערך שבוע שמה, הוצאנו סוף כל סוף מילה ראשונה מהפה.
יותר נכון, אני.
"את מרגישה טוב..?" ראיתי שהיא שוכבת על המיטה משתעלת בכבדות ורועדת.
"לא יודעת.." אמרה. התקרבתי אליה ונישקתי את מצחה.
"יש לך חום גבוה.. בואי" עניתי ותפסתי בידה. לקחתי אותה לשירותים והמקלחת הקטנטנים וניקיתי את פניה במים קרים.
ואז היא החלה להקיא. ולאחר מכן היא בכתה והתיישבה ליד הקיר בשירותים.
"די נימאס לי כבר… אני.. אני רק רוצה לצאת מפה.." בכתה.
"זה בסדר. אנחנו נצא מפה" הרגעתי אותה.
התיישבנו על המיטה, שותקים ולא יודעים מה לעשות.
פרק 14 :
"זה חלום..?" שאלה לפתע.
"אני רוצה להאמין"
"אני לא מאמינה שכל זה קורה לי. דווקא אתה? דווקא אתה הבן של ה.." ואז היא שתקה.
"כן דווקא אני. לא אשמתי" הסברתי לה.
"איזה גורל.. דווקא אבא שלך הרג את אבא שלי ודווקא אני רציתי לנקום את הנקמה שלי באבא של מי שאני הכי אוהבת בעולם הזה.."
"מצטער"
"לא אשמתך. אתה יודע את זה" הסתכלה עליי למשך כמה שניות ואז החזירה את פניה והרכינה אותם.
"תגיד…" התחילה וציפתה לתשובה שלי על מנת שתוכל לשאול אותי.
"כן"
"אולי.. אולי.. אני חושבת על זה כבר כמה זמן.. אולי.. אולי אני.. בהריון?"
קיבלתי בום לפנים. לפתע כל אותו הרגע הקסום עבר לי מול העיניים כמו סרט. רציתי להאמין שנזהרנו אבל..
"למה..למה.. למה את חושבת ככה?" ניסיתי להדחיק.
"עבר כבר חודש ושבוע ואני מרגישה על הפנים כל הזמן הזה, יש לי התקפות רעב מוזרות, אני מקיאה, יש לי סחרחורות וכאבי ראש.. ובנוסף להכל, אני בטוחה במיליון אחוזים שלא נזהרנו.." אמרה.
ואז לפתע, נפתחה הדלת ואותו בריון גדול ושמן, שפעמיים ביום מכניס לנו את המגשים של האוכל, נכנס ושם על השולחן שני מגשים.
"רגע!" צעקתי. הוא הסתכל עליי וחיכה.
"אה.. אתה יכול לקרוא ל.. לאבא.. לאבא שלי? זה חשוב מאוד" אמרתי.
הוא יצא מהחדר. הייתי כמעט בטוח שהוא לא יקרא לו אבל..
"מה אתה רוצה?!" נכנס אבי לחדר ואני ולוסי נבהלנו נורא. היא תפסה בידי בחוזקה.
"אה.. אתה.. יש אפשרות ש.. ש.."
"נו תדבר כבר!"
"אנחנו צריכים ש.. ש.. שתביאו לנו.. בדיקת.. הריון" אמרתי. לוסי לחצה את ידי ברגע ששמעה אותי.
"מה?! למה?! את בהריון?!" התקרב ללוסי.
"אנחנו לא יודעים.." אמרתי.
"שאלתי אותה, תשתוק!"
"ניראה לי.. אני צריכה בדיקה.. בבקשה.." לחשה.
"זונה שכמותך!" צעק עליה וסטר לה.
באותו הרגע, קמתי ממקומי וסטרתי לאבי בחזרה. הייתי בטוח שזו הייתה טעות חיי אבל הוא רק הסתכל עליי ואמר: "ילד פתטי שכמותך! הייתי צריך להרוג גם אותך! ואת, בואי איתי!" צעק תפס בידה ומשך אותה.
"לאאאא!" צעקתי.
"תאכל את הארוחה שהביאו לך ותהיה בשקט!" אמר.
גוועתי ברעב אבל לא יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ מלוסי. הסתובבתי בחדר הלוך ושוב וחיכיתי לה שתחזור, אם בכלל.
שני המגשים עם המרק, הלחם, הירקות ומיץ התפוזים חיכו על השולחן הקטנטן.
ואז, לאחר שלוש שעות, נפתחה הדלת ורצתי לכיוונה. היא נכנסה לחדר לבדה, כשאף אחד לא איתה אז חיבקתי אותה חזק וסגרתי את הדלת. כמה שניות לאחר מכן שמעתי את קול נעילת הדלת.
"נו..? מה קרה..? מה הם עשו לך..?" התיישבנו על הספה.
"הם.. הם.. הם בדקו אותי.. ו.. אני.. אני בהריון" אמרה.
"מה.. הם.. את.. את בהריון?" נבהלתי. ליבי החל לפעום בחוזקה.
"כן. הם בדקו אותי ו.. עם בדיקת הריון..ו.. הם ראו שיצא חיובי אז.. לקחו אותי.. ל… לרופא והוא אמר שאני בהריון בחודש.. בחודש השני בשבוע ה-6.
אני מצטערת.. כל כך…" בכתה.
"אין.. אין.. אין לך על מה.. אני.. אני אוהב אותך והכל יהיה בסדר" הרגעתי אותה למרות שהייתי מפוחד לגמרי ובקושי ידעתי מה לעשות.
"מה הם עוד אמרו?" שאלתי.
"אבא שלך היה די בסדר איתי.. היו איתו עוד שני בריונים כאלה אבל הוא לא נתן להם להתקרב אליי בכלל. את הבדיקה הוא עשה לי… זה היה.. זה היה ממש לא נעים ו.. הוא היה איתי בחדר עם הרופא.. זה היה כזה מביך.. ובדרך לרופא הוא קרה לי מופקרת וזונה.. היה לי כ"כ כואב.. אבל אחר כך הוא היה יותר בסדר אליי ואמר שישלח לי חולצה ומכנס חדשים שיהיה לי נוח להריון וישלח את כל הדברים הנחוצים לתינוק. הייתי ממש בהלם, באמת. ממתי אכפת לו בכלל?" סיפרה לי.
"כלב! זבל של בנאדם! איך.. איך הדבר הזה הוא אבא שלי?! ואת יודעת מה זה עוד אומר? שאנחנו נשאר פה הרבה יותר מעבר לתשעה חודשים.."
"אני לא רוצה לגדל את הילד שלי בתוך הדירה המסריחה הזאת.. ואני גם לא רוצה ילד עכשיו.. אוף.. נימאס לי.. אני רוצה למות" בכתה.
"שש.. אל תגידי דברים כאלה! הכל יהיה בסדר. יהיה לנו תינוק מושלם והוא יחיה הכי טוב שיש. אנחנו נדאג לו" אמרתי. אכלנו את המרק שכבר התקרר והיה מגעיל אבל שנינו היינו רעבים אז זה לא היה כל כך משנה.
אחר כך נרדמנו, פעם ראשונה, ביחד במיטה, ובבוקר התעוררנו ליום חדש.
"נסיכה שלי.." אמרתי.
"כבר בוקר.." הסתכלה בחלון הקטנטן שהחדיר לנו מעט שמש לדירה.
שני מגשים עם צנימים, ריבה בצד ומיץ תפוזים חיכו לנו על השולחן הקטנטן והתיישבנו לאכול.
"איך תכננת את כל זה?! איך לעזאעזל הצלחת לקשור את אבא שלי?! את אבא שלי! הבנאדם שהרג עשרות אנשים.. אני לא מצליח לתפוס את זה.. באמת" אמרתי לה בזמן שאכלנו.
"הכל היה מתוכנן כמה חודשים לפני.. אמרתי לך, התוכנית שלי הייתה מושלמת. אפילו הצלחתי לגנוב לו את האקדח. אם לא היית שם.. ממזמן הייתי הורגת אותו ואת כל משפחתו!" היא נראתה ממש זועמת. היה ניראה כי לפתע שכחה שזו משפחתי וזה אבי. ואז היא נזכרה ועיניה נפתחו. היא שמה ידה על פיה ואמרה: "יאו… סליחה.. לא.. לא.. לא שמתי לב אני מצטערת" שמה ידה על ידי.
"לא.. כבר התרגלתי זה בסדר" חייכתי חיוך מזויף שכזה. נזכרתי באמא שלי ובאחים והאחיות שלי והתחשק לי למות.. 'מה אני צריך את החיים האלה?!' אמרתי לעצמי ואז התעשתי ואמרתי לעצמי שיש לי את לוסי שהיא כל החיים שלי ברגע זה, ואת הילד שלי. ובשבילם- אני אתן הכל. הם הכל בשבילי.
תגובות (0)