יומני היקר פרק 12 (:

אני מקווה שכולככככם שמתם לב לשינוי שעשיתי בפרקים 9-10 זה מאוד חשווב להמשך הסיפור (:

אחרי חצי שעה של שעמום בחדר, החלטתי שאני הולך לביתה לבדוק מה קורה. יצאתי מהחדר ולפתע…………………………………..

—————————————————-

המראה שראיתי היה מזעזע.
אבא ישב על הכיסא, קשור כולו בחבלים מנסה לזוז אך לא מצליח. ירון, דן ורום יושבים על הרצפה כבולים אחד לשני בחבלים. אמא, הדר, לינוי ושירן גם הן כבולות על הרצפה מייללות ובוכות ואחי הקטן אמיר יושב על יד אמא כבול בידיו הקטנות ובוכה.
ומול כל הבלגן הזה עומדת.. לוסי !!!!!!!
לוסי בכבודה ובעצמה עם אקדח ביד, מכוונת לראשו של אבי.
רצתי במהירות לכיוונה וברגע שראתה אותי, חשכו עיניה. היא הורידה את האקדח מראשו של אבי.
"מה.. מה.. מה.. מה אתה.. מה אתה עושה פה.. פה..?" נבהלה.
"מה את עושה פה?! למה כל משפחתי קשורה בחבלים ולמה את מכוונת אקדח לראשו של אבא שלי?!" צרחתי.
"הוא .. הוא אבא שלך?! משה טרוויס הוא אבא שלך?!" גמגמה.
כל גופה נטף מים ופניה היו מלוכלכות. היא רעדה, והאקדח בידה צמוד לגופה.
"כן! למה.. מה.. מה הולך פה?" הסתכלתי בבהלה על סלון ביתי. פניה של אמי התחננו לעזרה אך פיה היה קשור והיא לא יכלה לדבר, אף אחד ממשפחתי לא יכל לדבר.
"אני.. אה.. אני.." היא ניסתה להגיד משהו אך לא הצליחה.
תפסתי בכתפיה בחוזקה ואמרתי:
"תגידי לי מה הולך פה!"
"אה.. אה.. אבא שלך.. הוא.. הוא.. הוא.. אבא שלך הוא.. המורד.." הרכינה ראשה. באותו הרגע ליבי החל לפעום בחוזקה, אני חושב שהייתי על סף התמוטטות. התחלתי לרעוד ושמתי ידי על ראשי:
"מה?! זה.. זה.. לא.. לא יכול להיות.. זה.. לא.. לא.. לא קורה לי.. אני לא מאמין!!!!!!!!!!!" צרחתי ובעטתי בכיסא שעליו ישב אבי. הסתכלתי בעיניו, כולי עם דמעות בעיניים.
"אתה?! דווקא אתה אבא?! דווקא אתה?! אתה הבנאדם המזוויע הזה?! איך יכול להיות….. אני לא מאמין!" סטרתי לו בחוזקה.
הוא לא יכל לעשות דבר בנידון כי כל גופו היה קשור בחבלים, מכף רגל ועד ראש.
"מה?! איך עשית את זה.. את.. מתי.. איך?!" הסתכלתי עליה. היא רעדה כולה ובקושי יכלה להוציא מילה. עיניה היו אדומות והיא השפילה מבטה כשהסתכלתי עליה.
"אני.. אני באתי לפה עם אקדח כי.. כי גנבתי ל.. לאבא.. לו.. לאבא שלך.. לו.. את האקדח ו.. כשהוא חיפש.. את.. את האקדח שלו.. הוא ראה ש.. שאין לו ו..אמרתי לו לשבת על הכיסא כי אם לא.. אני.. אני… יורה.. וככה קשרתי את כולם ו.. ו.. כשספרתי.. ראיתי ש.. שחסר ילד אחד כי.. כי ידעתי שיש.. שיש לו.. שמונה ילדים.. ו.. ו.. אני.. אני לא יודעת.. מה להגיד" בכתה.
"אני בהלם ממה שהולך פה!" התעצבנתי.
עמדנו שנינו שותקים, לא יודעים מה להגיד ומה לעשות.
ולפתע, אבא שלי קם בבום מהכיסא, חטף את האקדח מידה של לוסי וכיוון אותו לראשה. הוא הצליח לקרוע את החבלים בעזרת סכין שהיה לו ביד (איני יודע כיצד השיג אותו. בטח היה לו בכיס או שלקח מהשולחן במטבח בלי ששמנו לב).
"לאאאאאאאאאא!" צרחתי.
"תשתוק!" צעק עליי ודחף אותי לאחור. נפלתי אך קמתי מיד ודחפתי את לוסי הצידה. במצב הזה עמדנו אני, ולראשי היה דבוק אקדח שהחזיק אבי.
"תירה בי! אל תעז לגעת בה אתה הבנת?! נו תירה בי כבר! ממה אתה מפחד?! הרי הרגת עשרות אנשים! נו כבר תירה!" צעקתי. בחיים שלי לא הרמתי את הקול על אמא ואבא שלי אך הפעם הייתי בטוח שאני עושה את הדבר הנכון ביותר. אני לא אתן ללוסי למות, היא הבנאדם הכי חשוב לי בעולם ברגע זה, והדבר האחרון שאתן לה זה למות ועוד מה, בידי אבי.
"תסתום את הפה שלך! שלא תעז לדבר אליי ככה ילדון שכמוך! עכשיו את, גברת לורן סינגהם שאני מניח שזה לא שמך האמיתי, מי את ומה את רוצה ממני? דברי לפני שאני יורה בו!" צעק עליה.
"לא! לא! רק אל תירה!" שלחה ידה לעברי.
"אני.. אני.. אני.. לוסי קונור.. הבת של מקס ג'ספר קונור.. אתה.. אתה ו.. והחבורה שלך.. הרגתם את אבא שלי.. ו.." לפני שהפסיקה להוציא מילה נוספת מהפה, אבא שלי החל לצחוק ואמר לה:
"תראו את הגברת הנכבדה.. מה חשבת לעצמך?! ילדונת זה לא כל כך קל להערים על המורד.. אני חושב שאת ילדה מספיק חכמה כדי להבין שאיתי- לא מתעסקים! כמו שהבן הטיפש שלי אמר, הרגתי עשרות אנשים ואני מסוגל להרוג אותך ואותו ביחד!" אמר.
אחרי כמה שניות, בלי לשם לב בכלל, היינו קשורים- אני ולוסי- האחד לגבו של השני.