אזהרה(!!!) פרק עם קטע חקירה [לא בעינוי] וקטע קריטי שמעט גס [ללא מיניות], ניתן לדלג על הקטע! מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 40

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שישי: הטובים והרעים – פרק 39

—
הפה הגדול והארור שלי!
אני מנסה להישאר רגועה ומניחה יד על החרב שלי.
אינני רוצה להילחם בחבורתו של אקסל, כדאי לשמור את כוחי לזמנים קשים.
"חברים… זה הכרחי?" אני מנסה לפנות להיגיון שלהם ומצביעה על ביצת הדרקון בידי החופשית. "כבר יש לכם הכנסה מובטחת עם המסע שלכם".
"אחת מול שישה," אומר הולאר הקוסם הזקן. "אין לך סיכוי טוב ומטרות מסע ניתן תמיד לשנות או להוסיף".
"תנו לי לצנן את התלהבותכם," אני אומרת. "מדובר במסמך, צוואה ליתר דיוק. הצוואה ישנה מידיי כדי להוות מסמך משפטי, מי ששכר את שרותיי מנסה ליצור ארכיון משפחתי וזוהי נקודת ציון משמעותית בתולדות משפחתו".
נראה שהם מקשיבים.
זה טוב.
לפחות, אני מקווה שזה טוב.
"ידוע שהמסמך נמצא באלריה, אבל הוא מאוכסן בארכיון עצום בגודלו," אני מוסיפה. "האיש לא יכול להיכנס לאלריה מטעמים פוליטיים ולכן הוא שלח אותי".
חלק מזה נכון.
"ראשית, הוא רצה שאכנס לאלריה ולאחר מכן לשבת כמה ימים, אם לא שבועות, בחיפושים אחר המסמך בארכיון," אני מנסה לגרום למשימה להישמע כמה שיותר משעממת ולא רווחית שאפשר. "אני חייבת גם לציין שמחיר העמלה של הוצאת המסמך מהארכיון נמוכה מהתשלום".
אחרי מה שעברתי- אולי זה נכון.
"מהו המסמך הזה?" שואלת האבירה פני.
"צוואה," אני חוזרת. "לצוואה עצמה יש רק ערך סנטימנטלי והיסטורי-משפחתי. התשלום ההתחלתי הוא 300 ש"ז, לפני ניכויים".
"מי בעל הצוואה" דורש גיל הגנב לדעת.
הייתי בטוחה שהם ירדו ממני אחרי שהם ישמעו על התשלום.
חמישים ש"ז לכל אחד מהם וזה עוד לפני הניכויים?
ממש לא משתלם.
"אחד בשם האוזן ניקו," אני משלבת את שמות האוזן וקווין וקצת משנה אותם. "הוא היסטוריון שגר בטמריה הבירה, ואם תשאלו אותי- הוא התחיל לאבד את זה. מברבר כל הזמן על חשיבות של היסטוריה לאומית מול היסטוריה משפחתית… אני חייבת לציין שאין לי מושג למה הוא התכוון".
"היכן בדיוק נמצא המסמך ולאן יש להביאו?" ממשיך גיל לשאול.
אני מתלבטת ברצינות לתת להם לצאת למרדף אחרי רוחות רפאים.
"בארכיון הראשי של ארמון המלך רייג' באלריה הבירה וצריך להחזיר אותו לטמריה הבירה" אני משיבה.
זה לא שקר.
אולי הנסיכה לוסי שם…
"בסדר, אז את תישארי כאן ואנחנו נשלים את המשימה," פוסק הננס אקסל. "היכנעי וייפר, או שכאן יהא מותך".
"אני לא יכולה להישאר כאן!" אני מביעה מחאה ומביטה באבירה. לאבירים אמור להיות כבוד או משהו כזה. "נתקלתי כבר ביצורים מסוגים שונים כאן ובכמה שכירי חרב שכולנו יודעים מה הם יעשו לבחורה בודדה. בנוסף, אין לי מספיק אספקה כדי להישאר כאן יותר מיומיים".
"בחורה שניצחה בקרב, ללא נשק, שני אלופי זירה ושמעזה לצאת לבדה לאלריה, בטח תסתדר לבדה הרבה יותר מיום יומיים," אומר אקסל בהערכה. "תני לנו את הנשקים שלך והיכנעי!"
"שכחת את הנזקים שספגתי בזירה," אני רוטנת ומרימה ידיים. "בסדר, אעשה כדבריכם".
הוא מחייך בסיפוק.
"הנה, אני נותנת את החרב שלי" אני מציינת לפני שאני פועלת כדי שלא יחשדו שאני מנסה לתקוף אותם ואז זורקת לעברם את החרב.
הננס אקסל אוסף את החרב ואז אומר "עכשיו, בואי ניקח אותך למקום נחמד".
"מה?!" ליבי מתחיל לפעום במרץ. "נתתי לכם את פרטי המשימה ואת החרב שלי ויש לכם יתרון מספרי עליי. מה אתם עוד רוצים ממני?".
"איננו רוצים מתחרים" מסבירה האלפית רייקה.
אני מנופפת לצדדים בידי הריקות "אינני מהווה עבורכם תחרות עכשיו".
"בסדר, עזבו אותה,". אומר אקסל. "יש לנו עכשיו שתי משימות- בואו נלך".
אני שותקת כדי שלא יחזרו בהם מהחלטתם.
כשהם מתחילים ללכת, קורא אליי אקסל מרחוק "לכי הבייתה, וייפר".
—
אני בועטת באדמה בכעס מופגן.
הזעם גורם לי מסיבה לא מובנת לתחושת רעב, לכן אני ניגשת לאכול לאמבס כדי לתכנן את הצעד הבא שלי.
לעומת האוזן, סרינה, קווין והטבקסי – אקסל וחבורתו הם מקקים.
הגעתי עד כאן, וכפי שהבטחתי לנצחיים- לא אחזור לטמריה הבירה ללא הנסיכה לוסי.
הארוחה קצת מרגיעה את מצב רוחי, אבל לקראת סיומה נשמע רעש קרוב אליי.
אני נעמדת במהירות, מנערת את הפירורים שנשארו ומנסה לאתר את מקור הרעש.
בלי כלי נשק, אני במצב התחלתי דיי גרוע.
תוך דקה מתגלה מתגלה מבין השיחים דובה חומה ענקית ושעירה.
היא נעמדת על שתיים ומביטה בי בעיון.
הדובה הזאת נראית כדובה מצויה, אך היא בהחלט לא דובה רגילה.
הדובה לבושה בשמלת בד צהובה בסגנון רומי המכסה רק חצי מגופה העליון, מכנסיים קצרים מבד החגורים בחגורת עור חומה, שרשרת פנינים זוהרים בצבע כחול ענודים על צווארה והיא אוחזת במטה הליכה מעוצב עשוי עץ.
אך אני מתרכזת יותר בשיניה וציפורניה החדות ובעובדה שסטירה קטנה שהיא יכולה לתת לי, עלולה לגרום לי לזעזוע מוח.
אני נשארת במקומי ולא מזיזה אצבע.
"אוכל" היא אומרת.
האם היא דורשת אוכל, או שהיא החליטה שאני אוכל?
בתקווה שתשובה א' היא הנכונה, אני מוציאה באיטיות את קצבת הלאמבס שנשארה לי.
הדובה מביטה על הלאמבס, טורפת אותו במהירות ואז אומרת "אוכל".
אני נסוגה כמה צעדים לאחור ומנסה להסביר תוך כדי פנטומימה "נגמר לי האוכל".
כולי תקווה שהיא יצור תבונתי ולא מכירה רק מילה אחת.
הדובה מתקדמת אליי "אוכל".
אני מצביעה על עצמי ואומרת "רעל".
הדובה עוצרת "אוכל?".
אני מנידה בראשי, מצביעה על עצמי שוב ואומרת "רעל".
"אוכל?" שואלת הדובה.
אני מצביעה לכיוון שאליו הלכה הקבוצה של אקסל "הרבה אוכל".
הדובה מהנהנת, נשכבת קדימה והולכת במהירות על ארבע רגליים לכיוון אליו אני מצביעה.
אני מנסה להרגיע את קצב נשימותיי.
עכשיו אין לי גם אוכל וגם נשק!
המקום ההגיוני היחיד, לדעתי, בו אוכל למצוא כאלה הוא במגדל שראיתי ושנמנעתי מלבוא אליו.
אני חייבת לקחת את הסיכון הזה ולכן אני פונה צפונה לכיוון בו ראיתי את המגדל.
—
כשאני רואה את המגדל במלואו נשמעות מכיוונו צעקות רבות וקריאת פקודות.
האם זה הצבא של אלריה שהשמועות מדברות עליו?
מה שבטוח, אני לא רוצה לעמוד בדרכו.
אני בודקת את התליון- החץ מורה צפונה לכיוון המגדל.
"כמובן" אני ממלמלת.
הגיע הזמן לשנות אסטרטגיה ולכן אני מתקדמת בטיפוס בכיוון החץ בראש מורם וביציבות, על מנת להיראות מלאת ביטחון.
לא שיש כאן מישהו שאני רואה שצריך לשקר לו.
כשאני סוף כל סוף מגיעה לקצה המפלס עליו טיפסתי, אני מבחינה גם באזור מסביב למגדל.
מחנה צבאי של חיילים עוברים מכאן לשם בין ביתנים נמוכים מעץ.
המחנה מוקף בחומה גבוהה מאבן והכניסה למחנה שמורה.
אני מתקדמת הלאה בביטחון לכיוון הכניסה למחנה עד ששלושה אנשים לבושי שריון פלדה חוסמים את הדרך.
אחד מהם שחום עור וקירח, מחזיק כידון מחודד שמכוון כלפיי, מגן, קשת וחצים קשורים לגבו וחרב קשורה לחגורה מעור. החייל השני- צעיר ביותר ובעל שיער אדמוני עם חרב גדולה קשורה לגבו. אני בספק אם הוא יכול להחזיק בה ואילו החייל השלישי- אדם מבוגר בעל שיער לבן וזקנקן, אך משריריו החשופים נראה שכוחו לא אבד לו עם השנים, אליו קשורה חרב קצרה ושני פגיונות.
"עצרי!" פוקד החייל שחום העור. "מה שמך ומה מעשייך כאן?".
מה אענה?
אינני לוחמת או נראית כמו לוחמת ואפילו אין לי נשק.
לא יאמינו לי אם אומר שברצוני להתגייס.
אלך על דרך שונה.
"תוכלו לתת לי כפפה ליד?" אני מבקשת.
"מה?" שואל החייל הצעיר בבלבול מופגן.
"אתה לא שומע טוב?" אני מרימה את קולי ואומרת שוב. "תוכלו לתת לי כפפה ליד?".
נראה שהחייל הזקן מבין את כוונתי, מוריד את כפפת ידו הימנית ומושיט אותה אליי "לא כדאי לך לעשות זאת, נערתי".
אני לוקחת אותה מידו, זורקת אותה על האדמה וצועקת "אני קוראת תיגר על כל החיילים במחנה! מי שינצח אותי בקרב ללא נשק- אהיה נושאת כליו. אם אנצח את כולם- אבחר בנושא כלים".
בדרך זאת או אחרת אשיג נשק ומצרכים ואגיע לאלריה בבטחה.
אני מקווה.
—
החייל הצעיר מלווה אותי לתוך המחנה ללא שאלות וקורא את הצעתי בקול מספר פעמים.
אף אחד מהאנשים לא מתקרב.
פחדנים!
כשאני מגיעה למרכז המחנה אני רואה אדם מתקרב אלינו "אני מוכן לנסות".
"המפקד!" מצדיע המלווה שלי. "אתה בטוח שזה כדאי?".
אני סורקת את המפקד בעיניי- חייל מבוגר אנושי, גדול וגבוה מעט יותר ממני. שיערו הקצר והגולש מתנפנף ברוח הקרירה, שריריו מתחת לבגדיו בולטים ביותר, שריונו המעוצב בצורת ראש אריה בצבע זהב עשוי מחומר שאינני מזהה. חולצתו ומכנסיו עשויי בד משובח בצבע אדום-דם ששווה הון תועפות! חגורת עור כחולה חוגרת חרב גדולה קשורה באבזם זהוב למותניו והוא אוחז בכידון משונן.
"עם מי יש לי הכבוד?" אני שואלת ושולחת יד ללחיצה.
"חאן," הוא עונה בקצרה ולוחץ את ידי. "ואת, אני מניח… וייפר?".
אני מנסה לא להביע את הפתעתי "אני רואה שהשמועות עלי נפוצות בקצב מהיר במיוחד"
איזו אחת מהשמועות עלי הגיעה לכאן ועל ידי מי?
"שמועות רבות וטובות," אומר חאן, וגם צפיתי בתחרות והתרשמתי. "האם את רצינית באתגר שנתת? אשמח לנסות ולתת שיעורים לחייליי".
"כמובן" אני מרפה את ידיי ונשארת נטועה במקומי.
חאן מפנה מקום לשנינו ואני מחכה שהוא יתקרב.
כנראה שאוכל להמציא שקר כלשהו על החשיבות של לא לעשות את המלך הראשון אם אנצח.
"אתן לבחורה להתחיל" אומר חאן ואני מחייכת לעברו חיוך מקסים.
"נראה ששיעור מספר אחד כבר הוטמע כאן," אני מסרבת לתקוף ראשונה. "לעולם אל תסתערו בעיוורון לתוך קרב- תלמדו קודם את האויב. מודיעין הוא חשוב לא פחות מכוח הזרוע".
חאן מתקרב במהירות ובועט חופן חול קריר לתוך עיניי.
זה צורב ואני קוראת בכאב.
"שיעור מספר שניים," מתחיל חאן. "אל תיתן לאויב להתקרב אליך אם אינך מצליח להעריכו, או אם הוא חזק ממך".
זה שבח?
"שיעור מספר שלוש," אני משפשפת את עיניי. "גם אם האויב שלך מפגין חולשה, לעולם אל תאט!".
אני מסתערת עליו חצי עיוורת ומצליחה להפילו על האדמה כשאני מעליו.
חאן צוחק ובועט בבטני "שיעור מספר ארבע- לא לוותר לעולם!".
הבעיטה חזקה ואני מתרחקת בכאב ומנסה להסדיר את נשימתי תוך כדי השתנקות.
"שיעור חמישי- גם המנצחים יכולים להפסיד," אני אומרת ונעמדת. "שיעור שישי- גם הזבוב הכי קטן יכול לשגע פיל!".
חאן צוחק "בהחלט".
הוא מסתער עליי ובמקום להכות עוצר, לוחץ את ידי ואומר "שיעור אחרון- עדיף תמיד בדרך השלום".
אני לוחצת את ידו בחזרה.
כנראה שתוכנית א' לא הצליחה בדיוק כפי שציפיתי.
"חזרו למעשיכם!" פוקד חאן על החיילים ואז פונה לעברי "ואת, בואי אחריי בבקשה".
אנשיו עושים כמצוותו, ומכיוון שהוא עכשיו המפקד שלי- כך גם אני.
אנו הולכים לכיוון ביתנים מעץ "עכשיו, וייפר, אמרי לי מה מעשייך כאן? אלריה הוא לא חבל ארץ להסתובב בו לבד".
הוא לא מציין את העובדה שאני בחורה.
טוב מאוד.
"אני באמת מקווה לחזור לדרום בימים הקרובים," זאת האמת. "בינתיים, אני בעיקר אוספת מידע ואולי כמה כלים שימושיים על הדרך".
גם זאת האמת.
בערך.
"מידע על מה?" מתעניין חאן.
"על הכול!" אני פורשת את ידיי. "אי אפשר לדעת יותר מידיי עם הרוחות שהתחילו לנשוב".
אמת שלישית, בערך.
"בואי אחריי," פוקד חאן ומוסיף "נאכל משהו ואספר לך כך מה שתרצי".
לא אתנגד לאכול, במיוחד אם זה בחינם "אני מעריכה את זה מאוד".
חאן מוביל אותי לפינה בה יש מאכלים למכביר, מתיישב על האדמה ומתחיל לאכול "תתכבדי".
האוכל נראה טוב ואני לא מתנגדת להצעה לאכול כמה שאני רוצה- אבל אני מקפידה לקחת מאותם מאכלים שחאן לוקח מהם, רק ליתר ביטחון.
האוכל מזין, לא רע בכלל, והעיקר- לא קורה לי שום דבר מיוחד.
"מי מכין את כל זה?" אני מתחילה לנסות לאסוף מידע בין הנגיסות.
"נשות החיילים" עונה חאן בפשטות.
אני נרתעת קצת מהמערך- אבל זה הגיוני.
בתור צבא שמסרב להאמין לכוח שיש לנשים להציע, זה שימוש מאוד יעיל לכוח האדם העצום שיש כאן.
מעניין מה סרינה הייתה אומרת על זה…
"מרשים מאוד! יש הרבה עבודות שקל מאוד להתעלם מהן, אבל בלעדי הנשים- הצבא יקרוס," אני אומרת. "איך אתם מתכננים לשנע את הצבא הגדול הזה?".
"ברגע שיקראו לנו על ידי שליח בעל גלוייה חתומה בטבעת המלך רייג'- נתקדם למטרה!" אומר חאן ומושך בכתפיו. "החיילים שלי נאמנים ויש לנו מספיק ציוד ומספיק מזון".
אני לא יודעת כמה מידע אצליח לחלץ מחאן.
הוא מתנהג כמו בורג במערכת ונראה שהוא מרוצה מכך.
"אתם כבר יודעים מול מה ומי אתם מתכננים להילחם?" אני שואלת.
"לא, רק יודעים שזה דרומה," הוא משיב. "אולי לא כדאי לך ללכת לכיוון ההוא בזמן הקרוב".
אני מהנהנת.
אני לא יכולה שלא לשער שמדובר בטמריה הבירה.
גם אם המלך רייג' אינו יודע על שליחותי- הוא כנראה יודע שהמלך קוסטום לא מסוגל לשלם את הכופר עבור הנסיכה לוסי.
זה אף פעם לא היה עניין של תשלום, נראה שהמלך רייג' חיפש עילה לצאת למלחמה נגד המלך קוסטום, למרות שאני לא מצליחה להבין מה יהיה התירוץ שהמלך רייג' יפרסם.
"כמה חיילים יש כאן כרגע?" אני שואלת את חאן בניסיון להסוות את התלהבותי. "כמה אנשים אתה מעריך שיתאספו?".
"כרגע יש כאן כשמונים חיילים," עונה חאן. "מדוע את שואלת? תרצי להצטרף?".
רק עכשיו אני שמה לב שהפסקתי לאכול.
"שמונים חיילים זה לא כוח גדול" אני מציינת ומתעלמת מהשאלה שלו.
עד כמה שאני מכירה את טמריה הבירה ואת צבא המלך קוסטום- גם חמש מאות חיילים לא יספיקו.
"אנחנו בסיס אחד מתוך שלושה והכי קטן מכל השלושה," הוא עונה ואז מביט בי בחשד. "מדוע את מתעלמת משאלתי?".
בחור חד!
"תלוי," אני עונה ומנסה להטות את שאלתו. "יכול מאוד להיות שהתרומה שלי תהיה יותר בעורף מאשר בחזית. אצטרך להתייעץ קודם עם כמה אנשים כדי לנסות להבין מה יהיה המקום המתאים עבורי".
"איזה אנשים?" מתעניין חאן.
"מפקדים למיניהם, זה מסווג," אני מושכת בכתפיי. "אני מודה, אינני מכירה מספיק את ההיררכיה כאן. אני אשת מקצוע להשכרה, שמעוניינת לשתף את הידע שלי כדי להוביל להצלחה ולניצחונות- וכרגע מישהו אחר שכר אותי".
גם זה לא שקר.
הפעם אשמור על פי.
חאן מחייך "אז בהצלחה רבה- ניתן לך סוס וחרב אם תרצי".
אני לא יכולה להסוות את מבט הפליאה "חשבתי שמכיוון שהפסדתי- אהיה נושאת הכלים שלך".
"אינני צריך נושאת כלים- הייתי צריך ל… מדגמנת," אומר חאן ומחייך. "בלי להעליב, אני מעדיף להשאיר את כליי אצלי".
אני מבינה אותו.
זה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש "אני מעריכה מאוד את הנדיבות שלך".
"העיקר שננצח," הוא אומר. "אני מקווה שיאשרו לך להצטרף אלינו, ושאחרי המלחמה תצטרפי גם ליחידה שלי באלריה".
"יחידה?" אני לא מבינה.
"אני עוסק כאיש צבא," מסביר חאן. "אני מפקד על יחידה מיוחדת אלריינית המורכבת מחייליי הטובים ביותר באזור. יחידה היוצאת למשימות סודיות".
"נשמע… מעניין ומאתגר," אני עונה. "כשנגיע לנהר- נעבור אותו. אני מתכוונת, אם כולנו נשרוד את המלחמה, אשמח מאוד לשקול את הצעתך".
לא אספר לחאן כמובן על התוכנית שלי לחזור לקרולינה אם אצליח במשימתי, ולא נראה לי שהוא עדיין יהיה מעוניין לצרף אותי גם אם ארצה".
כמובן, אם אשרוד…
כשאנחנו מסיימים לאכול שואל חאן "מתי תרצי לצאת?".
אני מפהקת "אשמח קודם לנוח קצת, מחר בבוקר אצא לדרך".
"בסדר, ניתן לך את אגף הנשים" מצביע חאן על אוהל בצד השני של הבסיס.
מספיק טוב.
"תודה רבה" אני שבה ומודה לו.
—
בזמן שאני הולכת לאוהל אני מביטה בתליון 'עוד 7 ימים'.
שבעה ימים להציל את הנסיכה לוסי ולהחזירה לטמריה הבירה למלך קוסטום.
כל זאת, מתחת לאף של המלך רייג' ושל חייליו.
שלא לשכוח את הדרך חזור.
אני נאנחת.
הגעתי עד הלום, ובחיים, אין סיבה שלא אמשיך הלאה…
אז מדוע אני מרגישה כאילו אני בפאניקה?
—
כשאני מתקרבת לאגף הנשים אני מבחינה בארבע נשים לבושות שריון פלדה, חצאיות כחולות-אדומות מבד, מכנסי עור חומות ארוכות ושיער כל אחת מהן ארוך ואסוף בצמה.
אין להן שום כלי נשק נראים לעין למעט חרב חגורה לחגורת עור צהובה-חומה, אך הן עצמן שריריות ביותר.
שתי נשים מבשלות אוכל על האש, אחת סורגת והרביעית הולכת הלוך-חזור במעגלים.
אני לוקחת סיכון ומתקרבת.
לא עוברות שלוש שניות מהזמן שהמפטרלת מבחינה בי עד שהיא חוסמת את דרכי כשידה על ניצב חרבה "מה שמך, חיילת?".
זה לא מרתיע אותי "שמי וייפר ואני לא חיילת. אני מתארחת כאן".
האישה שסורגת אומרת "זה מוזר, ממתי לחאן יש רגשות כלפי נשים?".
אני מושכת בכתפיי "כנראה מדובר יותר בעניין אינטלקטואלי".
"בטח…" היא אומרת באגביות, מחייכת לצמה וממשיכה לסרוג.
"טוב, וייפר," אומרת החיילת שחוסמת אותי. "יש לך כאן מיטה ואוהל ללילה, אם את רוצה".
"אני אשמח!" אני עונה.
החיילת מפנה מעבר ומצביעה על אוהל גבוה גדול מבד לבן ואני נכנסת ומתיישבת על מיטה שלהפתעתי נוחה ביותר.
דקות ספורות לאחר מכן אחת החיילות מביאות לי קערה עם נזיד עדשים ואני שותה לרוויה.
רגע של פרטיות בשילוב קורת גג מעל ראשי, מעניקים לי המון שלווה ואני נשכבת ונרדמת.
—
הפעם אני חולמת על המחנה הצבאי בו אני ישנה.
ארבעה דמויות לבושות בגדי מסע חומים מעור וקשורות על צלבים מברזל עם ידיים לצדדים, עומדות בגבם אליי- שני צעירים, פיי אחת וצעירה.
אני מזהה רק את הצעירה, למרות שאני מכירה אותה בתור ילדה.
קרולינה.
בתוך בוגרת, היא הפכה ליפה ביותר!
אבל זה לא חלום- זה סיוט!
אני עוברת לפנים על מנת להסתכל בפניה ולבדוק מה שלומה.
היא ערה ומביטה סביב, רק צעיר אחר ערני גם.
"הנה אנחנו נפגשים שוב, בנסיבות מצערות" אומר הצעיר בדכדוך.
"כן, הא?" אומרת קרולינה.
"רואה את המתנה שקיבלתי?" מצביע על משהו ענוד על צווארו. "יפה, לא?".
אני מביטה על החפץ עליו מצביע הצעיר ונדהמת.
זה התליון שנתן לי המלך קוסטום!
"כמה זמן עוד נשאר לך?" שואלת קרולינה.
הוא מביט בה בחשד "איך את יודעת?".
"כמו שידעתי המון דברים אחרים," היא נאנחת. "כמה זמן?".
"9 ימים," הוא אומר בדכדוך. "מה עוד את יודעת?".
"המון, אבל לא מספיק," נראה שהיא מתעודדת. "אבל כרגע אני רוצה בעיקר לדעת איך אנחנו בורחים מכאן".
"אתם לא" מישהו מתקדם לעבריהם.
זה חאן!
הוא נעמד מול קרולינה "אבל מעניין אותי- מה את יודעת, מכשפה?".
מכשפה?
קרולינה משתתקת ומביטה בעיניו בכעס.
חאן שולף את חרבו ומצמידה ללחי של אחד הקשורים "תתחילי לדבר- או שתלך לו האוזן!".
"תשחרר אותנו!" דורשת ממנו קרולינה האמיצה שלי. "אחרת זה יגמר רע מאוד עבורך!".
חאן מגחך "בתור מישהי קשורה- את לא ממש מאיימת…".
קרולינה משתתקת.
חאן מחייך "תתחילי 'לזמר', מכשפה- מה את יודעת?".
תור קרולינה לחייך.
החיוך שלה מקסים אותי "לא שמעת מה מכשפות יכולות לעולל אם הן כועסות?".
"לא," החרב נצמדת לאוזן של הצעיר. "וגם לא אכפת לי".
"כדאי שיהיה לך אכפת," היא מתעלמת מהאיום. "ומהר."
"כולי אוזן" הוא אומר.
פרצופה וחלק מגופה משתנה לצורת זאבי משולב אנושי: אף, פה, אוזניים, כפות רגליים וכפות רגליים זאביות וגוף שעיר זאבי. השאר נשאר אנושי.
מה לעזאזל…?
קרולינה מייללת יללות ארוכות וקולות של יללות ממרחק נענים ליללותיה.
—
אני מתעוררת בגלל רחש המבשר על כניסה לאוהל ומתיישבת מיד.
אם מישהו נכנס לאוהל הפרטי שלי- אני רוצה שהוא ידע שאני מודעת אליו.
חאן, חמוש כמקודם, מביט בי בעיון.
זה גורם לי לרעוד "יופי, התעוררת. האם אפשר לשבת לידך?".
"למה?" אני מבולבלת באמת ובתמים.
אחרי החלום הזה, ברור לי שחאן הוא חדשות רעות בשבילי.
"לדבר" עונה חאן.
יש לי ברירה?
אני זזה לקצה המיטה.
חאן מתיישב ליידי, אולי יותר מדיי קרוב ליידי "אז… חשבתי על התחרות היום. איך הרגשת?".
אני מצמידה את רגליי זו לזו במטרה לייצר יותר מרווח ביננו.
"כרגיל," אני מושכת בכתפיי. "תמיד יש רגעים שבהם אני מרגישה שאני עומדת להפסיד, אבל צריך לכוון תמיד למטרה הסופית- ניצחון. כמעט ולא משנה מה עומד בדרך".
"את ממש צודקת!" הוא מחייך. "את אוהבת יותר ניצחון או תיקו?".
"ברור שניצחון יושב טוב יותר בבטן" אני עונה.
כנראה שמתאים כאן חיוך, אבל אני לא מצליחה להפיק אחד.
חאן מצמצם מעט את המרחק "ופרס על ניצחון?".
"ניצחון לבדו הוא פרס מספיק טוב עבורי" אני לא מרוצה מהקרבה שלו ומחליקה עד כמה שאני יכולה לקצה המיטה בלי ליפול.
"ואם היה עוד פרס אפשרי, לא תיקחי אותו?" מתקרב חאן.
אני קמה ולוקחת צעד אחורה "מה אתה רוצה ממני, חאן?".
"רק מבקש טובה תחת טובה- נשיקה" אומר בפשטות, כאילו זה דבר של מה בכך.
אולי בשבילו.
"טובה?" אני שואלת מזועזעת קלות וקובעת "ממש לא!".
"אני עוזר לך- את עוזרת לי" מסביר חאן.
"זאת לא עזרה- זה ניצול!" אני גוערת בו ועושה עוד כמה צעדים נוספים לאחור.
יש לו לא מעט יתרונות עליי מפנים ומחוץ לאוהל.
"ואת לא מנצלת אותנו?" שואל חאן בתמימות.
אני נושפת בכעס "אני ביקשתי- אתם הסכמתם. אתה ביקשת- אני לא מסכימה! נראה לי שהמצב די ברור פה".
חאן קם ומתרחק ממני.
מוזר.
"חשבתי שיש בינינו יחסים טובים, וויפר" אומר חאן ושולף את חרבו.
"טעית," אני אומרת בבהלה. "אולי כך אתה מרשים אחרות- אבל ממש לא אותי!".
להפתעתי, משליך חאן את חרבו על האדמה "קחי את החרב, הסוס מחכה בחוץ," ואז מוסיף. "מהרי, המלך רייג' מגיע".
אני יודעת שאני מחווירה וחוטפת את החרב.
המלך רייג'?
מה הוא עושה פה?
אני מתחילה להאמין שחאן לא האמין למילה ממה שאמרתי לו והכל נעשה לתועלתו האישית.
אבל הוא צודק- אני חייבת לצאת מכאן לפני שיהיה סיכוי שהמלך רייג' יראה אותי.
"צא אתה קודם, ותשאיר את האוהל פתוח" אני מורה לו.
חאן תמה "לדעתי, כדאי שאת תהיי ראשונה. שלא יחשבו ש… בילינו יחד".
זאת יכולה להיות מלכודת, יכול להיות שהמלך רייג' ממש מחוץ לאוהל.
רק אם חאן יצא ראשון אדע זאת.
אני בוחרת להתמקד במשהו אחר וצועקת בכעס "שלא יחשבו מה? שניסית לסחוט אותי? זאת לא הייתה הכוונה שלך?" ואז אני מוסיפה "צא מכאן, חאן!".
חאן מתמהמה ואני מעווה את פני בבוז ואני מעלה יותר ויותר את הטונים "תתמודד עם ההשלכות, חאן! או שאולי אתה מעדיף שכל מי שנמצא בהרי אלריה ישמע את צעקותיי".
חאן מחייך בארסיות "את רוצה שזה מה שיחשבו עלייך?".
"אני לא חוזרת לפה!" אני אומרת בחצי חיוך. "שהשמועות ירוצו- ממילא חצי מהן לא נכונות".
קול שופר נשמע ואחריו "פתחו את השער! המלך רייג' מגיע!".
חאן מחייך ולפני שיוצא אומר "להתראות, וייפר".
אני ממתינה מספר שניות ומנסה לשמוע תנועה נוספת מחוץ לאוהל כדי לוודא שחאן לא טומן לי מלכודת.
הדבר היחיד שאני שומעת שיוצא מן הכלל הוא קול דהרת סוסים- מצד הגברים במחנה.
אז המלך לא מחכה מחוץ לאוהל.
לפחות זה נכון.
בתקווה שאין אף אחד אחר שממתין לי מחוץ לאוהל, חוץ מהסוס שהובטח לי, אני יוצאת מהאוהל ומגלה שחאן קיים את הבטחתו- סוס ממתין בחוץ עם נדן לחרב.
אני מביטה אל אגף הגברים- שם רוכב על כרכרה אדם עם כתר מוזהב משונן מקיף את ראשו, לבוש בשריון שרשראות מעוצב, גלימה בצבע אדום-דם, חגור בחגורה מוזהבת אליה קשור נדן לחרב בצבע צהוב ואוחז בחרב חדה עם ניצב בעל ציורי נחש.
המלך רייג', אני מניחה.
אנשים, ביניהם חאן, קדים אל המלך בזמן שהוא יורד מהכרכרה עם פמלייתו, וחאן ניגש לדבר עימו ומצביע על אזור הנשים בו אני נמצאת.
לעזאזל!

המשך בפרק 41

מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שביעי: שטח האויב – פרק 41