יומני היקר פרק 8 + פרק 9 ( :

"הוא אמר ש.. שלא כדאי שנתעסק עם החבורה הזאת.. הם מסוכנים ויכולים להרוג אותנו" אמרתי.
"לא אכפת לי! אני רוצה נקמה! לא מעניין אותי כלום!" אמרה וחטפה את הטלפון מידי.

————————————————–

פרק 8 :

היא חייגה למספר שוב, רגליה רועדות והיא נראתה זועמת.
לוסי- 'שלום, דוד?'
דוד- 'שוב אתם?!'
לוסי- 'אני חייבת פרטים בבקשה אדוני אני חייבת תעזור לי!'
דוד- 'את לא מבינה? ילדונת זה לא משחק! אני מבקש ממך תעזבי את הבנאדם הזה כי הוא יהרוס לך את כל החיים! אני מבין שהוא הרג את אביך וזה מאוד קשה ודורש נקמה אבל אין ברירה.. פשוט המשיכי בחייך'
לוסי- 'אדוני אני מתחננת..'
ואז קולה הפך רך ומתחנן. לוסי הייתה על סף דמעות. כל כך רציתי לעזור לה אבל לא ידעתי איך.
דוד- 'טוב יודעת מה? אני מסכים. אתן לך פרט אחד בלבד על אותו האיש. לא אגיד לך את שמו או שם משפחתו אבל אומר לך הכין הוא גר. את רושמת?'
לפתע עלה חיוך על פניה והיא רצה לחדרה וחזרה כשעט ודף בידה.
היא רשמה במהירות רבה על הדף את הכתובת של אותו בנאדם.
לוסי- 'תודה רבה לך! אתה לא מבין איך עזרת לי!'
דוד- 'תשמעי אני מקווה שהוא עדיין גר שם. אני היחיד שיודע את הכתובת של ביתו, היחיד שלו הוא סיפר. אני מבקש ממך, תיזהרי מאוד! אל תנסי דברים מסוכנים כי הוא חמוש ומסוגל להכל!'
לוסי- 'תודה לך!'
אמרה וניתקה את הטלפון. היא קיפלה את הפתק והכניסה לכיס המכנסיים.
"הוא אמר לך את הכתובת?! יופי! נוכל ללכת לביתו" שמחתי.
"כן הוא אמר. אבל זה לא כזה פשוט דניאל. זה לא שאני יבוא לביתו ויהרוג אותו. כמו שדוד אמר, צריך להיות מתוכננים ולהיזהר מאוד" אמרה.
"תראי לי את הכתובת" ביקשתי. שלחתי ידי לכיוונה והיא התרחקה לאחור.
"לא.. אני.. אני מעדיפה לסיים את הסיפור הזה בעצמי. תן לי זמן בו אוכל להיות לבדי.. שאף אחד לא יעזור לי. אני רוצה לנקום את נקמתו של אבי לבד.
אתה כועס..?" אמרה בגמגום. ניראה היה שהיא מאוד נחושה.
במקומה, לא הייתי מנסה אפילו להתקרב לבית של המורד. כנראה שהיא נורא אמיצה ומוכנה לעשות הכל למען אביה.
"לא כועס. אני רק רוצה שתשמרי על עצמך ושתיזהרי. את הכל בשבילי ואני ימות אם יקרה לך משהו. לפחות.. לפחות תוכלי לספר לי מה תוכניתך?" ביקשתי.
"כן אני יספר לך. בעיקרון, אני הולכת להתחבר לאותו האיש, אף אחד ממשפחתו לא ידע על כך, ואני אשנה את השם שלי כדי שלא ידע את זהותי.
כשאכיר אותו ממש ואדע עליו הכל, אפגע בנקודת התורפה שלו, שאגלה אותה במהלך התקופה שאתחבר אליו. אני נשבעת שאותו הבנאדם ישלם על כך, וביוקר" אמרה.
"בסדר. רק תיזהרי.. מבטיחה לי?" ביקשתי והתקרבתי אליו.
"כן, מבטיחה" חייכה אליי וחיבקה אותי חזק.
נישקתי אותה, אמרתי לילה טוב והלכתי. הדרך הביתה הייתה שונה הפעם.
ההרהורים והמחשבות שהיו בראשי הפחידו אותי מאוד. פחדתי שלוסי לא תוכל לעמוד בזה, כי לעומתה, אני כן מבין שהאיש הזה יכול ומסוגל להרוג אותה אם רק יעלה בראשו הדבר. אני בטוח שבראשה רק מתרוצצות המחשבות על תוכניתה והיא אינה מבינה עד כמה שה"מבצע" הזה מסוכן בשבילה.
עבר שבוע, שבועיים עברו, חודש.
כל בוקר, כשהגיעה לבית הספר, נישקה אותי אמרה בוקר טוב וזה הכל.
בשיעורים הייתה מוציאה את הקלסר שלה ובו כל התוכנית מאורגנת ומסודרת בצורה מדויקת ומתחילה לעבור על כל התוכנית שוב ושוב ולהוסיף כל מיני הערות. הייתי מנסה לבוא אליה בהפסקות ולדבר איתה אבל היא הייתה מתרחקת בלי להקשיב לי.
אחרי הצהריים הייתי בא אליה הביתה ודופק בדלת שעות והיא לא הייתה פותחת.
החלטתי להפסיק לנסות ולתת לה את המרחב שלה. כמובן שתמיד פיקחתי על מה שקורה ושהיא לא עושה דברים מסוכנים.

פרק 9 :

יום שבת בבוקר היום, התעוררתי כרגיל ב-7 בבוקר מהרעשים של כל הקטנטנים בבית. אבא עדיין ישן במיטה ואמא מנסה להשתלט על כל הבאלגן.
החדר שלי ושל עוד ארבעת אחיי היה קטנטן. שלושת אחיותיי היו בחדר נפרד וחדר נוסף לאמא ואבא. הבית תמיד היה מלוכלך ומבולגן,
לא היה לנו מקלחת בבית, אלא ברז שהיה תלוי גבוה על הקיר, וכך היינו מתקלחים.
הייתי ישן במיטה עם אחי בן ה-11, ירון.
במיטה נוספת בחדר שלנו היו ישנים התאומים דן ורום בני ה-9.
ובמיטה קטנטנה בגודל של עריסה, רק ללא סורגים, היה ישן אחי בן ה-5 אמיר.
בחדר שלנו, כמו שאמרתי, היו שלושה מיטות, שולחן וכיסא כדי לעשות שיעורים לבית ספר. הספרים שלנו לבית הספר היה כולם משומשים ומסודרים על שלושה מדפים בחדר.
בחדר לידינו היו הדר, לינוי ושירן- השלישייה בנות ה-7 ובחדרם מיטה אחת בלבד, גדולה יחסית, אך אינה מספיקה. גם להן, כיסא ושולחן וזה הכל.
ובחדר של אמא ואבא, מיטה אחת וזהו.
ב"סלון" שלנו, ספה אחת וטלוויזיה קטנטנה, ארון אחד גדול שאבא פעם בנה לנו ושם כל הבגדים והנעליים של כל המשפחה (שזה לא כל כך הרבה).
על המטבח עדיף שבכלל לא אספר וזה הכל.
10 נפשות חיים בכזה צמצום.
אני אף פעם לא התלוננתי או ביקשתי דברי מותרות.
אמא, כמו שסיפרתי, לפני לא הרבה זמן מצאה עבודה בבית קפה בתור מלצרית. היא לא מרוויחה הרבה כסף, אבל מספיק כדי לפרנס אותנו.
אבא עובד בבית אריזה של חברת משקאות מוגזים. הוא שם כמעט כל היום ואנו בקושי רואים אותו.
תמיד הייתי ילד מאוד עוזר למשפחה, אני עובד בחלוקת פליירים ליד הקניון שלנו, ובנוסף עוזר במכולת של מושיקו ליד הבית שלנו. אני מרוויח כסף, שהולך לפרנסת הבית. רק בצורה הזו אנו מצליחים להחזיק את הבית ואת המשפחה.
אז כמו שאמרתי, יום שבת בבוקר, יום שבת רגיל לגמרי.
צחצחתי שיניים, התלבשתי ואכלתי כריך עם שוקולד.
"דניאל, היום אני ואבא לוקחים את הילדים לשרית, היא הזמינה אותנו לארוחת ערב ולישון אצלה בבית כי בעלה לוקח את הבנים לישון אצל סבתם והיא נשארת בבית אז הזמינה אותנו" אמרה.
שרית היא דודתי מצד אמא ויש לה שלושה בנים בני 3,5,6, ואני שונא ללכת לבקר אותה. אין לי מה לעשות אצלה ובמיוחד היום, איני רוצה לישון אצלה בבית.
"מותר לי להישאר בבית?" שאלתי.
"אני לא יודעת.. אנחנו נישן אצלה ואני מעדיפה שלא תישאר לבד פה" אמא היססה מעט.
"נו מה אני יעשה אצלה.. אני רוצה להישאר.. מה את לא סומכת עליי?"
"טוב, לא יודעת. תשאל את אבא שלך כשיקום" אמרה וחזרה לנקות את הבית.
כשאבא התעורר שאלתי והוא הסכים.
יופי, אמרתי לעצמי, סוף כל סוף הבית לרשותי לילה שלם.
בסביבות השעה 6 בערב, לאחר שעזרתי לאמא במקלחות לכל הילדים ובארגון התיקים לשינה, הם הלכו.
התקשרתי במהרה ללוסי.
אני- 'מה קורה?'
לוסי- 'נחמד. אצלך?'
אני- 'סבבה. אמא ואבא שלי לקחו את כל האחים והאחיות שלי לישון אצל דודתי. באלך לבוא לפה? אני לבד'
לוסי- 'אממ.. יודע מה? די משעמם לי פה. חצי שעה אני אצלך'
אני- 'יופי! ביי'
ניתקתי. תכננתי לעשות לה הפתעה.
רצתי לחדר במהרה ולקחתי מהמגירה את כל הנרות הקטנטנים בצבע אדום ואת המצית שהייתה בארון המטבח. פיזרתי את הנרות על רצפת הסלון בצורה כזו שהיה רשום – לוסי אני אוהב אותך.
קטפתי פרחים מהגינה בבניין ממול ופיזרתי על יד הנרות. בקבוק קולה קר וטעים ושתי כוסות על השולחן הקטנטן והרעוע באמצע הסלון וקערת קרקרים.
התבשמתי, התלבשתי בחולצה הכי יפה שהייתה לי בארון שדלתו הייתה קרובה להישבר, ובג'ינס היחיד שהיה לי.
טוק טוק טוק. דפיקה בדלת.
הסתכלתי פעם אחרונה במראה ורצתי לפתוח את הדלת.