יומני היקר פרק 4 (:
תהנו בקריאה ותגיבו ( :
לאחר כמה דקות היא נרדמה. השכבתי אותה על הספה והבאתי את השמיכה שהייתה על האח, כיסיתי אותה ונרדמתי גם אני.
———————————————————-
בוקר.
פקחתי את עיניי באיטיות. ראיתי שאני לבד בחדר.
"לוסי.. את פה?" שאלתי.
"כן" היא נכנסה לחדר, לבושה ומאורגנת. הפוני לא הסתיר את פניה והאודם השחור הוחלף בגלוס מנצנץ.
"אתה רעב?" שאלה.
"אה.. בערך, כן" עניתי ומתחתי את ידיי לאחור.
"בוא איתי" אמרה והלכה. עקבתי אחריה. הלכנו הרבה לאורך המסדרון ולבסוף הגענו לחדר ענקי ובו שולחן ארוך ועליו מפה לבנה.
על המפה היו מסודרים צלחות וכוסות, מיץ תפוזים, לחמים וגבינות.
"מה הולך פה?" שאלתי.
"ארוחת בוקר" ענתה בקלילות, חייכה והתיישבה על אחד הכיסאות.
הלכתי על ידה והתיישבתי קרוב אליה.
"אתה עוד לא יודע הכל" אמרה ולגמה ממיץ התפוזים.
"מה אני עוד צריך לדעת?"
"תשאל.. אני בטוחה שיש לך שאלות. לא יכול להיות שסיפרתי לך סיפור כל כך מוזר ואתה לא שואל כלום" צחקקה.
"מאיפה הבית הזה? אמרת שאבא שלך ואת הייתם במצוקה כלכלית.. איך יכולתם להרשות לעצמכם בית כל כך גדול?" שאלתי. זו השאלה היחידה שכל כך עניינה אותי. הרי לא היה לאביה כסף לפרנס את בתו.. אז.. איך..?
"אחותו של אבי, לואיז, הייתה גרה כאן. היא הורישה לנו את הבית. מיד כשהגענו לארץ אבא ואני באנו לכאן וגילינו שהבית נטוש לגמרי.
הלכנו וביררנו, עברנו על מסמכים וגילינו שלואיז- הורישה את כל מה שהיה לה, והיה לה הרבה, לנו. בית, כסף, הכל.
אבא בזבז את כל הכסף על ההימורים ומפה, אתה כבר יודע הכל.
עוד שאלות?" מרחה את הגבינה על הלחם וחייכה אלי.
"מה תעשי עכשיו אם.. אם אין לך אף אחד? לא הורים ולא קרובי משפחה.. את לא יכולה לגור כאן לבדך" אמרתי.
"כבר הסברתי לך שאף אחד לא דואג לי ושלאף אחד לא אכפת. אני יכולה לגור לבד. פעם בשבוע מגיעה לכאן מישהי בשם ליז שמנקה ומבשלת, עוזרת לי. היא כמו אמא בשבילי. היא הייתה העוזרת של דודתי לואיז ונשארה פה לעזור לנו כשהגענו. תאמין לי דניאל, איני צריכה יותר מזה" אמרה בביטחון רב.
"איך תסתדרי.. ? בית הספר, אוכל, כסף.. איך? אני לא מצליח להבין"
הייתי נורא מבולבל.
"ליז דואגת להכל. היא לא לוקחת ממני כסף ומשלמת עליי במה שצריך. היא עובדת בנוסף לעבודתה פה, במשרד כלשהו בעירייה ודואגת לכל מה שאני צריכה" אמרה לוסי וניקתה את פיה במפית קטנטנה שהייתה מונחת על השולחן.
"אה.." ניסיתי להשחיל מילה אבל מיד היא עצרה אותי ואמרה:
"סיימת לאכול? נלך לבית הספר" אמרה וקמה מין השולחן.
לא סיימתי לאכול אך מיד קמתי ואני אחריה.
"אתה לא מספר כלום, מובן לך?" הטיחה בי כשהיינו בדרך לבית הספר.
"כן, כן.. אבל.. מה את מתכוונת לעשות מפה והלאה?" שאלתי.
"כמו שהבטחתי לאבא, להמשיך את דרכו. אני לא אנוח עד שאמצא את אותו אחד ואהרוג אותו ואת כל משפחתו" אמרה בביטחון.
פחדתי להגיב.
"את מתעסקת במשהו מאוד מסוכן" הסברתי לה. הייתי בטוח שהיא מודעת לזה אבל בכל זאת..
"שום דבר לא מסוכן בעיניי עכשיו. אני אנקום גם אם זה יעלה לי בלשבת בכלא כל החיים" אמרה.
הכל היה כל כך מוזר וניראה כחלום אבל האמת, לא ידעתי כבר מה לחשוב.
תגובות (0)