אף טיפת שמש לא חדרה היום את העננים

אף טיפת שמש לא חדרה היום את העננים, וחשבתי לעצמי איך נשמע הצחוק שלך, אבל רק דמיינתי אותך עייפה. שמעתי קולות בוז מכל כיוון, אבל הקהל היה רק בראש שלי. את ניסית להיות נחמדה, אבל לפעמים זה מרגיש שאת רק משנה נושא, ואולי עדיף לשנות נושא מלומראמת. ערב אחרי ערב אני עולה לבמה ומזייף.

השמיים התקדרו ועוד מעט ירד הלילה, והשמש לא תראה את פניה. אולי מחר.

אני רוצה שיגיע כבר הגשם וישטוף את הכחול של השמיים. אני זוכר שבקיץ חשבתי עלייך, דמיינתי אותי שר לך. אבל המחשבות מתרוצצות לי בראש, הן כל הזמן מתרוצצות, והן כמו עננים. אולי בלילה אני אצליח לישון. ואת כבר התעייפת, התעייפת ממני.

הגשם שוב מאחר. תמיד נהיה קר יותר כשהגשם מאחר.

הם תמיד שם איתנו כשאנחנו לבד, רוחות רפאים, לועגות, מקניטות. "אתן מתות," ראשי צועק עליהן, מנסה לסלק אותן מהמיטה. "ואתה?" הן מגחכות, "אתה חי?". אני רוצה לחיות. לחיות כמו שאת חיה, עם צחוק. אני מנסה לעצום את העיניים ולהרדם, אבל הצחוק שלך, דמיוני, מתערבב בצחוקם. "היא שלנו עכשיו." למה הן לא מתות?

אני רוצה לעצום עיניים ולהתעורר מחר. רוצה שארובות העיניים יפערו, והגשם יפחית ממשקל העננים השחורים, הכבדים.

עוד יום עבר בלי טיפת שמש. אני בטוח שמחר השמש תחזור, אבל אני לא בטוח שאני ארצה שוב לעלות לבמה. "וקולות הבוז," הראש שלי ספק שואל, ספק מקניט, "ורוחות הרפאים," הוא ממשיך. "הם יעלמו?" והנושא אף פעם לא משתנה, הוא רק מחכה, אורב שם מעבר לפינה.

אני כבר עייף, ואת כבר עייפה, והלילה כבר הגיע, אבל המחר – מחר…

את עייפה ונרדמת, הנשימה שלך כבדה, הנשמה שלי כבדה, והצחוק שלך הוא כמו השמש, הוא כמו המחר – נפקד. ואני, אני אלך לשיר לעצמי שיר קטן, טיפת גשם זעירה.