הבת של ארטמיס הגדולה מכולן- פרק 1
פרק 1
=באולימפוס, בארמון של ארטמיס=
ארטמיס ישבה על כורסתה ובכתה, דמעות זלגו בשטף, היא מעולם לא בכתה כך. היא הרגישה חלשה, שלעולם לא תוכל לשמוח שוב, זאת הייתה הרגשה משונה ביותר.
בזמן זה טייל האל אפולו, תאומה של ארטמיס, בגן. הוא ניסה להשיב אליו את תחושת השייכות לאולימפוס. רק לפני כחודשיים חזר לאולימפוס אחרי שסיים לבצע את עונשו שזאוס אביו (ואביו של ארטמיס ורוב האלים) הטיל עליו- במשך חצי שנה להיות בן אדם ללא כוחות אלוהיים, ולשחרר את האורקלים שלו מידי אויבו- פיתון המרושע. למזלו של אפולו ולמזלו של זאוס, הוא שרד, אבל מאז קשה לו לחזור לחייו הקודמים.
אפולו שמע את קולה של ארטמיס, ומיהר לעברה. "מה קרה? את בסדר?" שאל בדאגה והסיר את מקפי השמש שלו, שערו הבלונדיני זהר, הוא נראה מושלם, עם הטוגה, השרירים וצבע עורו השזוף.
ארטמיס חייכה, עברו עידנים מאז שהייתה בניהם אחוות אחים אמיתית. "אני בסדר" ענתה בקול רועד, ולפתע פרצה בבכי. אפולו החזיק את ידיה בעדינות, הוא ידע שארטמיס איננה טיפוס של חיבוקים. להפתעתו, ארטמיס התנפלה על אפולו בבכי ולא הרפתה ממנו. אפולו חיבק אותה בעדינות ולא לעג או צחקק, הוא לא שכח, שרק לפני חודשיים גם הוא היה במצב כזה- בכה על ארטמיס ולא הרפה.
"אחותי, תרגיעי, ספרי לי מה קרה, לאט לאט" אמר, ארטמיס נאנחה קלות והתחילה לדבר. היא סיפרה לאפולו על הרגע ובו הירח שלח לה הודעה, שנולדה לה בת. היא טענה בפניו שלא הפרה את שבועתה- היא נשארה בתולה, מפני שהילדה נולדה בלידת ירח. היא הסבירה לאפולו שפעם באלף שנים הירח מוריד זרע כסוף לכדור הארץ, הזרע גדל והופך לתינוק, רק אז אלת הירח- ארטמיס, מקבלת הודעה שיש לה ילדת ירח. עד עכשיו כל הזרעים מתו מחיות, בני אדם, מפלצות ודברים אחרים. אך הפעם- הזרע שרד, ובפעם הראשונה זה 4,000 שנים, יש לה בת. לא מרצונה כמובן, אבל זה לא סוטר את העובדה. לאחר ההסבר היא סיפרה לאפולו את החדשות שקרו לפני שעות ספורות, שהביאה את הילדה לתחנה.
אפולו שתק וניסה לעכל את החדשות, הוא התחיל לזהור ולזהור (מה שקורה לו כשיש לו רגש חזק, כמו כעס עצב ושמחה) עד שארטמיס עצמה עניים. לאחר שאפולו נרגע ארטמיס ציפתה שייתן לה מילת עידוד, שישלוף משפט חוכמה, אך במקום הוא אמר בהתרגשות "מזל טוב! אני לא מאמין! יוהווווו!" (במילה האחרונה הוא הניף את ידו בגאווה) ארטמיס גילגלה עיניים "אתה יודע שאתה שכל האלים כבר הולידו ילדים, כן?", "ברור" ענה בצחוק "אבל עכשיו זה הרבה יותר מוחשי". "בזה אתה צודק" ענתה ארטמיס בעגמומיות "איך אספר לכולם?". "את תהיי בסדר" אפולו אמר ברוגע "אני עברתי השפלה מייסרת, עכשיו תורך, לא? ככה הדברים עובדים. אני אתמוך בך, וכל עוד אבא לא יכעס ויטיל עליך עונש נוראי ויהפוך אותך לבת תמותה שנלחמת מול האויבים הגדולים שלך בלי כוחות, הכול טוב" המשפט לא עודד אותה ולא הביא לה חוכמה, ההפך, ארטמיס רק נלחצה יותר, עיניה הכסופות התערפלו. אפולו שם לב. "ארטמיס, את עברת הרבה, את צריכה לישון. כמו שאת עזרת לי, אני אעזור לך. את עוד תראי. הכול בשליטה" ארטמיס הנהנה ופנתה לעבר חדר השנה שלה, בדרך היא נעצרה ופנתה אל אפולו "תודה" היא ענתה בחיוך קל. אפולו חייך חיוך מלא שיניים מושלמות, עיניו חייכו מבעד למשקפי השמש, ואז התפוגג לאור זהוב.
ארטמיס נאנחה, היא פנתה אל מיטת האפריון שלה, ושקעה למצולות השינה.
תגובות (0)