אלים רדומים, פרק 30: לצאת מן הבית

הגעתי לביתו של קשיש שקוע במרה שחורה לאחר ניתוח לב ומספר חודשים של התאוששות בבית החולים. הזקן בילה ימים שלמים בכיסא גלגלים, וקם ממנו רק כדי לעשות את צרכיו. למרות היכולת ללכת ולהיעזר בהליכון הוא הרגיש פגיע ולא מוגן בלי כיסא הגלגלים. נוסף על כך, הוא סרב להפסיק להשתמש בשק לאיסוף שתן מתוך פחד לא להספיק להגיע לשירותים בשעת הצורך. בסיועי הוא עלה במדרגות לחדר האמבטיה, ושם עזרתי לו להתרחץ.
ניסיתי להסביר לו ללא הצלחה שיכולותיו המוטוריות מוגבלות במידה פחותה מזו שהוא מדמיין. הוא תפס את כיסא הגלגלים ואת השק לאיסוף שתן כתרופות. אז לימדתי אותו כמה מודרות (mudrās) פשוטות: נגיעה של כרית האגודל בכריות האצבעות האחרות, אחת אחר השנייה, ואיסוף כל האצבעות יחדיו ליצירת מודרת הלוטוס הסגור (mukula-mudrā), שבה האצבעות האסופות הן הפקעת. הוא גילה עניין בתרגיל, וכעבור כמה שיעורים (ביקרתי אותו שלוש פעמים בשבוע) הודיע בהתלהבות בלתי-צפויה שבידיו קיים כוח שהוא לא הרגיש כשהיה בריא.
הקשיש התחיל לעלות במדרגות באופן עצמאי תוך אחיזה במעקה, לצאת החוצה עם הליכון, אך עדיין סרב להיפרד מן השק לאיסוף שתן. לבסוף, הוא אזר אומץ לעבור לשימוש בחיתולים. כבר יצאנו החוצה בכל פעם, ולפעמים הזקן נעזר במקל במקום הליכון. התחלנו להתרחק מן הבית כשהיה מזג אוויר נאה, ולימדתי את הזקן כיצד לקום על רגליו במקרה של נפילה. הוא היה מתיישב על הדשא, זוחל על ארבע אל עץ או ספסל קרובים וקם בעודו אוחז בגזע או במשענת הספסל. הכוחות חזרו לידיו מהר יותר מאשר לרגליו, אך גם הרגליים התחילו לציית בקלות רבה יותר. פעם אחת, כעבור כמה חודשים שבמהלכם ערכנו טיולים, הגעתי אל הזקן, אך לא מצאתיו בביתו. אשתו אמרה שהוא החליט להסתפר, והלך למספרה.
”לבד?“ שאלתי.
”כן, לבד. הרי הוא כזה עקשן. תמיד רוצה לעשות הכל לבד,“ ענתה האישה.