הטרגדיה של החיים

זה היה היום, כשהלכתי לתומי ברחוב.

לא תזמנתי את זה, לא דמיינתי את זה, זה פשוט הגיע בלי לחשוב.

ראיתי זקנה מובלת בידי עובדת זרה. העובדת שלה זלזלה בה, כך היה נראה. זה קצת העציב אותי.

ואז ראיתי עוד איש זקן מובל אף הוא בידי עובד זר וגם הוא נסחב, וגם אליו נראה שהתנהגו כמו חפץ, וזה ממש נגע בי.

מי יודע איך הם היו הזקנים האלו?

ברור שהם היו פעם צעירים, ברור שהיו להם גם חלומות ודעות, וגם הם רצו להיות מאושרים וליהנות, אבל הגוף הוא דבר כל כך בוגדני. זה צמרר אותי. כשהגוף נחלש, מי נשאר לידך? רואים זקן, זקנה, מובלים כמו בהמות, בלי שום התייחסות לרצון האישי שלהם, ועם התעלמות מוחלטת מצד הסביבה.

אחר כך ראיתי בחורה שירדה מהדרך, וניסיתי לדמיין אותה זקנה. ריחמתי עליה. אלו חיים אלו? מה הטעם בהם? מה היא תחשוב אז? האם היא תעריך את הדרך שבחרה בעודה צעירה או שתיסחב בידי פיליפינית ותרגיש רק את הבדידות עמוק בתוך הלב?

וגם אני. איזה דפוק לחשוב על זה שיום אחד אני אגמר ומה שיראו בי יהיה רק גוף מקומט וחסר אונים.

'אני לא אהיה כזאת' חשבתי 'אני אלך בהיותי צלולה בעזרת השם לדיור מוגן, שם, בחברת נשים שיהיו בנות גילי בעזרת השם לא אזדקן בכזאת חרפה…'

ואז קלטתי שפיספסתי את הנקודה.

זאת הטרגדיה של החיים! הבנתי. הסתכלתי על כל הילדים שמילאו את הרחובות, על התינוקות אפילו, על הצעירים, על כל האנשים בעצם. זאת הטרגדיה.

אנחנו צעירים, בוחרים את החיים שלנו, נהנים.

לאן הם מובילים אותנו???

מה אנחנו נרצה להרגיש כשנהיה זקנים?

הלוואי והייתי לנצח ילדה.

דמיינתי כמה כאלו שלכאורה הצליחו בחיים, סלבס, מפורסמים, אושיות ואישים. כמה אנשים יזכרו אותם בעוד כמה זמן? יבוא מישהו חדש והם פשוט ישכחו!

אלו שהותירו מורשת אמיתית יזכרו לעד: עיין ערך דוד בן גוריון, מנחם בגין, גולדה מאיר, יצחק רבין, וכל אלו שממש השפיעו על צורתה של המדינה שלנו.

גם כל הרבנים: החזון איש, רש"י, הרמב"ם, הרב עובדיה…

ואפילו מוזיקאים-שלמה ארצי, אריק אינשטיין, ולא לדבר על מוצרט או בטהובן שממש יצרו את כל המוזיקה.

ולא חסרים נושאים שבהם אנשים השפיעו ובגלל זה נשארו עד היום.

אבל עדיין, זה לא מבטיח שכל מי שהצטיין בתחום הספציפי שלו, אפילו אם הוא מפורסם מאד, יזכה להרבה זיכרון.

אפילו בקרב נשיאים, שאותם לכאורה הרבה זוכרים, גם שם זה לא מתכון בדוק לזיכרון.

כולם כמעט זוכרים את ג'ורג' וושינגטון, אבל כמה יזכרו את ג'רלד פורד? וכמה זוכרים את רונלד רייגן או אפילו את ריצ'רד ניקסון מול פרנקלין פירס?

בקיצור. מורשת.

כמה מורשת האנשים משאירים מאחוריהם?

קראתי לזה הטרגדיה של החיים, לזכור, כמו מי אתה רוצה להיות-כמו זקן אלמוני שנסחב בידי עובד זר אטום בגלל שהוא בעצם עול על הסביבה שלו או כמו אדם שכל העולם רק רוצה לסחוב אותו כי הוא מפיץ סביבו רק אור וכמובן שהוא לא נטל?

בואו עכשיו, כשאנחנו עוד צעירים, נשתדל להאיר פנים לכל אדם, ולהפיץ סביבנו רק אור.

זה ישתלם לנו.

בעיקר עכשיו אבל גם בעתיד.

ואז גם לא יקראו לזה: הטרגדיה של החיים.