צילו של האור – פרק 26

קורן רץ במעלה המדרגות, מתנשף, מתאמץ לצוד את השלט המתאים. צללים! הוא ידע שהיה אסור לו לעזוב את מאור, גם אם הוא נזכר ששכח את הקלמר – ואת חוגר התלמיד שלו – בחדר.
'יועץ'
'מנהלת פדגוגית'
'סגן המנהל'
'מנהל'
אבל איפה השלט שהבטיחו שיכווין אותם לכיתה? אולי הוא בכל זאת התבלבל במקום? זה לא היה קשה במבנה הספירלי הגדול שהיווה את בניין המחקר והמורים.

דמעות צצו בזוויות עיניו. קורן שנא את זה, מנגב אותן בכוח בשרוולו. למה זה תמיד קורה לו? למה הכל חייב להשתבש תמיד ברגע האחרון? דווקא לו?

"הלווו? כדור הארץ לקורן – הבחינה שם"

קורן הסתובב וכמעט נתקל בדין, גיחוך זחוח על פניו, עיניו הכחולות משפילות אליו מבט. "פשוט תבוא אחרי. אבל חסר לך להעתיק ממני – תקבל את ההפסד כמו גבר, טוב?" זרק אליו דין, הודף אותו קלות בידו, מסתובב וממשיך ללכת.

"אתה בא או מה? אל תהיה נמושה, לפחות תבוא למבחן" קרא אליו דין, שהסתובב משלא שמע אותו מגיע. "אני אמצא את הכיתה בעצמי. תודה" סינן קורן, עומד במקומו. "מה אתה מתעקש? אתה ממש רוצה להיכשל? או שאתה סתם מחפש תירוצים כי סוף סוף הבנת שאין לך סיכוי?" התעקש דין, חיוכו מתרחב. קורן קפץ את אגרופיו, נועץ את מבטו ברצפה בכוח שהיה יכול למוטט אותה לו היה מכשף אמיתי. "איך ש'תה רוצה. רחפן אפור קטן", זרק דין, נופף בידו ועלה לקומה הבאה.

טוב – עכשיו לפחות הוא יודע שזה כנראה בקומה הבאה, או לפחות לא איפה שהוא נמצא. קורן חיכה עד שלא שמע עוד את צעדיו של דין ומיהר לעלות בעקבותיו. בקומה הבאה עמד מזנון קפיטריה עגול, מוקף שולחנות. כמה מורים שלא הכיר ישבו סביב אחד השולחנות ושוחחו בקולניות. לשאול אותם? אולי הם קשורים למבחן, ויחליטו להכשיל אותו על השאלות הטיפשיות שלו?

"סליחה, איך אני מגיע למבחן המחוננים?", שאל קורן בהיסוס.
דממה.
לבסוף מורה מזוקן הפנה אליו מבט שואל: "אתה מחפש משהו חמוד?"
"סליחה, אתם יודעים איפה מתקיים מבחן המחוננים?" שאל קורן, פניו מאדימות. "זה כתוב כאן, תסתכל ותגלה" ענה המורה בחיוך מסתורי, שב לשיחתו כאילו כלום לא קרה.
"טוב, אני לא רואה כאן שום שלט. אתה יכול פשוט לומר לי איפה הבחינה וזהו?", צעק קורן בתסכול. המורה הסתובב אליו באיטיות. "לצערי התשובה היא לא. אם אתה באמת מחונן, אתה אמור להצליח להגיע לבחינה בכוחות עצמך. אל תפריע לנו שוב." נעץ בו המורה מבט מתרה – ושוב התעלם מקיומו.

קורן רקע ברגלו בתסכול, מביט לתקרה הגבוהה, שחרב שריחפה תחתיה הצביע ימינה – כמה קומות מעליו. "נו באמת", קורן גלגל את עיניו, ממהר במעלה המדרגות, מציץ כל הזמן אל החרב, דואג שלא תיעלם שוב מעיניו. הוא לא סמך על המורים שישחקו הוגן. הוא לא סמך עליהם שילמדו אותו הכל. לא סמך עליהם שיגנו עליו. עם הכישוף או בלעדיו – מורים יישארו מורים – מתנשאים מעל התלמידים, חושבים שהם יודעים הכל כשבעצם הם לא יודעים כלום. לא יכולים לשמוע הערות, וברגע שמבקרים אותם מנסים להצדיק את עצמם ולהוריד את התלמיד החוצפן שמעז לחלוק עליהם. ואם זה לא עובד – תמיד יש עונשים.

קורן נעצר בקומה בגובה החרב, שנראתה הרבה יותר גדולה ומאיימת מקרוב, הלהב הענק שלה בוהק בכחול, מצביע לכיוונו. קורן התכופף אינסטנקטיבית, מדלג אל הדלת שמולה – שגם עליה לא היה שום שלט. הדלת הייתה סגורה – אולי הם כבר התחילו? בשלב הזה כבר לו היה אכפת לו. אז מה? שיתחילו שוב.

קורן פתח את הדלת בחבטה שהפתיע אפילו את עצמו ונעמד לרגע, בוהה; זו הייתה כיתה עגולה, בחציה הרחוק ממנו נקבעו חלונות גבוהים. שולחנות יחיד היו מסודרים במעגל לא שלם, ורק השולחן האחרון היה ריק, הדף והעיפרון מונחים עליו, מצפים. קורן קלט את מבטו של מאור, שהרים אליו את עיניו בהקלה. מבלי שרצה הוא גם שמע את הגיחוך של דין שהביט בו במבט שאמר 'אמרתי לך'. הוא כבר יראה לו. הוא לא ינצח הפעם..

"קורן, אתה מאחר. בדיוק עמדנו לגנוז את הבחינה שלך. על האיחור הזה ירדו לך כעשר נקודות."
"אבל זה לא באשמתי! אפילו כששאלתי, המורים לא רצו לומר לי איפה זה"
"עוד חמש נקודות יורדות על אי לקיחת אחריות. עכשיו קבל החלטה: אתה רוצה להיבחן, או שאתה יוצא עכשיו מהכיתה?"

דממה מתוחה השתררה. קורן השפיל את עיניו, נושך את שפתו. מקץ רגע ארוך מדי, הוא צעד לשולחן שלו והתיישב בחבטה, נוטל את העיפרון בידו ומשרבט את שמו על המבחן. "אף אחד לא מכריח אתכם להיבחן. להיות מחונן רק יקשה עליכם יותר: תלמדו קשה יותר, תהיו עייפים יותר. אתם תתרחקו משאר חברי הכיתה שלכם. איש לא יבין אתכם באמת. לא יהיה לכם עם מי לחלוק את אשר תלמדו – מלבד מי שיושבים כאן היום עמכם. תמיד תהיו שונים. כמובן שנשמור בסודיות מי מוותר ומי נכשל בבחינה. הזדמנות אחרונה – ", סהר הצביע על דלת הכיתה, מביט בקורן בתקווה, כאילו ניסה להעביר לו מסר.

לפתע עצבות שטפה את קורן, ובדידות מייאשת עטפה אותו, כאילו הוא נשאר לבדו בעולם. הוא לא הצליח לדבר, כי לא הרגיש שיש לו למי. אף אחד לא יקשיב לו, אף אחד לא יבין. דמעה יחידה זלגה על לחיו – וזה אפילו לא עיצבן אותו. הוא רק רצה לדבר, לצאת, להשתחרר מהתחושה האבודה הזו, שלעולם לא יוכל להיות שמח שוב.

ראה הוזהרת, לחש קול בראשו, שבבירור לא היה קולו שלו. קורן ניגב את עינו, מתמקד במשקפיו של סהר ובברקים הנוצצים תחתיהם. קורן הביט סביבו: לא היה נראה שמישהו נוסף שמע את זה – או הרגיש את זה. אבל למה? ואיך? קורן הביט שוב בסהר בשאלה כועסת, אך פניו נותרו חתומות. למה הוא הראה את זה לקורן? למה דווקא הוא? הוא לא רוצה שהוא יצליח? אולי ההורים שלו דיברו איתו וביקשו ממנו להגן עליו?

קורן לא צריך לא אותו ולא אותם – הוא ילמד להגן על עצמו. כמו שכבר היה צריך ללמוד לפני שנים.

דממה השתררה, הולמת באזניו, מהדהדת בין הקירות הגבוהים.

"ובכן – ", נאנח סהר, כאילו נותן לו הזדמנות אחרונה, "הבא נתחיל. לפניכם מונחת מחברת הבחינה. בבחינה חמישה חלקים נפרדים – חלק אחד לכל מקצוע. לפתרון כל חלק יעמדו לרשותכם כעשרים דקות. אין לחזור לאחור או לדלג קדימה במהלך הבחינה. מי שסיים לפני תום הזמן – ממתין במקומו. שימו לב לזמן – ", קורן הביט על שורש כף ידו העירום. אז זו הסיבה שראה הרבה תלמידים מסתובבים עם שעונים. הוא היה צריך לדעת.

מאור נופף אליו בידו, מראה לאות הזדהות את שורש כף ידו הריק גם כן.

"פרק ראשון: פיסיקה. לרשותכם כעשרים דקות החל מרגע זה. אתם רשאים להתחיל. מי יתן והאור ינחה את ידכם!", קרא סהר, נענה ברישרוש אימתני של דפים. קורן דיפדף בקצה המחברת: היא הייתה עבה. הוא פנה לשאלה הראשונה: כדור פורח, ילד זורק ממנו כדור באלכסון לפנים. החיכוך עם האוויר שווה ל-2N. איפה הכדור ינחת?

אבל למה שמישהו יזרוק כדור מכדור פורח? הוא יכול לפגוע במישהו, והוא בחיים לא יצליח למצוא אותו שוב. זה טיפשי. המורה לפיסיקה בחיים לא היה ממציא שאלה כזו טיפשית.

"מי כותב את הבחינה?", שאל קורן מבלי להרים את ראשו. "חמש נקודות נוספות יורדות על הפרעה. הציון שלך כרגע קורן הוא כשמונים. עברת את חצי הדרך להיכשל, וזה עוד מבלי להתחשב בטעויות. שלוט בעצמך", ענה סהר בנוקשות. קורן נשך שוב את שפתו, טעם מתכתי מתפשט בפיו. הוא היה צריך לדעת. כמובן שאסור להם לדבר – גם אם אף אחד לא אמר את זה במפורש. הוא לא התחיל את המבחן – וכבר הוא מתקרב להיכשל.

ידו שירבטה מעצמה קווים אפורים, צובעת את שולי הבחינה. תתרכז. זו נפילה חופשית – יש לזה נוסחה – מה זה היה? לא רגע, אבל הילד גם זרק את הכדור קדימה אז זו לא נפילה רגילה, ויש כאן גם חיכוך..

"עברו עשר דקות. נותרו עוד עשר דקות לחלק הנוכחי", קרא סהר, קורן חש במבטו מבלי שיצטרך להרים את ראשו.

אוף, הוא בחיים לא יספיק. הוא חייב לנחש: בוא נראה, אם אני זורק כדור קדימה והוא נופל.. קורן דמיין את הכדור עף מידו, את הכוח בשריריו, את הכוח שבאוויר שהוא עובר דרכו בשריקה, ואת המקום שינחת בו. הוא ניסה לשים סרגל על הדשא שבדמיון שלו, מכווץ את עיניו כדי לספור את הקווים. 7, לא..8, מתקרב…9 וחצי. קורן גיחך לעצמו, משרבט את המספר ועובר לשאלה הבאה. הוא אבוד. אם ייכשל כאן – זה כמו להיכשל בכל הבחינה?

"חמש דקות נותרו. שימו לב לענות רק מה שאתם יודעים ולא לנחש – טעויות מורידות ניקוד, וכישלון בחלק אחד מהבחינה כמוהו ככישלון בכולה"

"לעזאזל", לחש קורן, ממשיך לשרבט, מדמיין כדורים עפים ונוחתים, טילים ממריאים, מכשפים מטיילים באוויר. הוא התרכז בכל כוחו, כותב מה שנראה לו הכי נכון, לא נשאר לו זמן לפקפק בעצמו. זו הייתה תחושה משחררת: לא להתלבט, לא להתבלבל, לא לדעת מה הוא עושה – פשוט לכתוב מה שהוא חושב מבלי להרגיש אשם. הרי לא נותרה לו ברירה: זה או לנחש, או להיכשל בוודאות. וקורן עדיין לא היה מוכן להיכשל. לא כשדין עדיין פה.

"נגמר הזמן. אנא הפכו את הדף. החלק הבא עוסק בהיסטוריה. לרשותכם כעשרים דקות. אתם יכולים להתחיל, מי יתן והאור יכווין את ידכם!", קרא קול מבוגר – קורן הרים את מבטו בהפתעה, מבין שסהר כבר הלך. יותר טוב ככה, הוא לא אהב את מבטו המוזר, שהתמקד משום מה דווקא בו.

היסטוריה – שסקרנה את קורן כמו שהיא עיצבנה אותו. למה התפצלו מכשפי הצל מהזרם המרכזי? אף תשובה לא הייתה נכונה – לא בעיני קורן לפחות: הם לא שנאו את מכשפי האור, זה היה מגוחך. הרי לפני שהם התפצלו הם חיו יחד והיו תלויים זה בזה. היו אפילו מי שהיו מאותה המשפחה עצמה. הם גם לא קינאו במכשפי האור בשל מעמדם – שוב, הם היו משפחה אחת. הם גם לא סירבו להתחשב באחרים והמשיכו לרדוף אחר ידע כוח מסוכן – הם המשיכו לחקור את הכישוף, כדי להיות טובים וחזקים יותר – וקורן לא היה יכול להאשים אותם במה שהוא רצה בעצמו.

מכשפי הצל נרדפו ולכן היו חייבים להתגונן. זה נשמע הגיוני: לא הייתה להם ברירה. הם נדחקו לפינה, חסרי כוחות אל מול מכשפי האור שצברו כוח והשפעה. הם היו חסרי אונים, וכדי לחיות בשקט בלי שיאיימו עליהם ויוכלו להרוג אותם בכל רגע, הם היו חייבים להתחזק.

כמו קורן עצמו.

"חמש דקות נותרו! זיכרו לענות רק על השאלות שאתם בטוחים בהן", קרא המשגיח בקול צרוד. קורן נאנח, מרפרף על השאלות הרבות שעוד נותרו ללא מענה, מרים את מבטו בייאוש על מחוגי האור שחגו בשעון על התקרה. הזמן נעץ בו מבט רושף – פשוטו כמשמעו. איך עברה כבר רבע שעה? קורן דפדף במהירות בשאלות שנותרו, מנסה לבחור אחת שיספיק לענות עליה.

קורן הפך באקראיות במחברת ונעצר בשאלה שנראתה קצרה:

מהו זרע המחלוקת בין מכשפי האור למכשפי הצל?

מכשפי האור מקדשים את האחריות, השוויון והצדק. מכשפי הצל מאמינים בחופש בלתי מוגבל, מעמדות ו'החזק שורד'. זה כנראה לא זה – מה הקשר החזק שורד? וחופש בלתי מוגבל נשמע טריקי.. חוץ מזה, זה לא מכשפי הצל שרצו שהקסם יהיה של כולם ויהיה שיוויון?

מכשפי האור מאמינים באור, ואילו מכשפי הצל מאמינים בחושך. ברור שלא, מי בכלל ייפול לזה?

מכשפי האור פיתחו את הדמוקרטיה, מכשפי הצל את הדיקטטורה. הממ גם זה טריקי. הייתה להם חברה של מעמדות, נדמה לקורן שאפילו מלך. אבל מי אמר שמכשפי האור פיתחו את הדמוקרטיה, ואם הדמוקרטיה היא של מכשפים איך יכול להיות שהיא נמצאת בכל העולם הרגיל?

כל התשובות נכונות – לא.

קורן נשך את שפתיו, מבולבל, משחק עם העיפרון שבידו. "נגמר הזמן! עברו לפרק הבא: בעלי חיים קסומים. לרשותכם כעשרים דקות. התחילו! גם אתה, קורן", קורן שמט את העיפרון שנחת בנקישה מבשרת רעות, מרים את מבטו לבוחן שנעץ בו מבט מתרה. "סליחה, יכול להיות שאין תשובה נכונה?", קרא אליו קורן, השאלה נפלטת מפיו בלי כוונה, מחשבותיו עדיין בשאלה האחרונה.

"לא, אלא אם יש תשובה שאומרת שכל התשובות אינן נכונות. אני מזהיר אותך בפעם הראשונה – בפעם השלישית אתה בחוץ.", ענה הבוחן, מעקם את אפו בזלזול. קורן בלע את רוקו, עובר בקול אוושה לפרק הבא.

חיות קסומות – סוף סוף נושא שהוא היה בטוח בו, הודות לשקד:

"נו אתה מוכן?", היא שאלה אותו אתמול אחרי השיעור האחרון.

"אני מקווה, לא בהכל זה בט.."

"במה לא למשל?", קטעה אותו שקד, עיניה החומות ננעצות בו בשאלה.

"חיות קסומות נגיד – אפילו לא הצלחתי להתחבר עם.."

"אה שטויות! זה ממש קל. וגם כיף. בוא, אני כבר אלמד אותך" קראה אליו שקד בהתלהבות, מושכת אותו לכיוון השמורה – ביתם של החיות בקצה הדרומי של בית הספר. "אנחנו רק באים להסתכל וללמוד למבחן" הסבירה שקד לחייל השומר בכניסה. "מאיזו כיתה? מי המורה שלכם?" "מאיה" ענתה שקד.

החייל עיקם את אפו, נאנח. "אני אפתח לכם לחצי שעה – בדיוק. אחרי זה אני מתחלף ומי שיבוא אחרי אולי לא יהיה כל כך נחמד. הגיע הזמן שהמורה המשוגעת הזאת תפסיק לעשות כל מה שבראש שלה" הוא נעץ בהם מבט מתרה ולחץ על כפתור, גורם לגלגלת להבהב בירוק.

ולפני שקורן הספיק להבין מה קרה, שקד כבר משכה אותו משם לעבר התחום של החתולים, שהיה תחום בגדר מתכת ועליה גפנים מטפסות שכיסו אותה כמעט לגמרי.

"מייאו", "מיייייאו", "מיו מיו", קראו החתולים בעודם מתקרבים אליהם בחשדנות או בשמחה, בגרגרנות או בצעד עצל. קורן בקושי הצליח להבדיל ביניהם, אך שקד כבר קראה בשמותיהם: "טולי! וקלי, מה שלומך חמודה?". שקד ליטפה אותם, אצבעותיה רוקדות על צווארם ומאחורי אזניהם, עד שהם החלו לרחף לצידה, גורמים לה לצחוק בחדווה.

"רואה קורן? קלי קלות. עכשיו תקשי – רגע טולי! אני מדברת – אז איפה הייתי?"

שקד לימדה אותו הכל מהתחלה: מהיכן הגיעו החיות הקסומות, מה היכולות שלהן והמגבלות שלהן, איך יוצרים עימן קשר. קורן אף פעם לא התחבר לחיות – בבית אימו גירשה כל חתול שניסה להתקרב אליו והרחיקה אותו מכלבים שניסו להתקרב אליו ברחוב. הוא חשב שהם מסוכנים, אפילו פחד מהם. בייחוד לאחר שהחלו התקיפות בבית הספר, ובכמה מהן השתתפו גם כלבים, זאבים או חתולים. קורן לא היה יכול לסמוך עליהם. אבל הוא ראה את שקד מחייכת אליהם, מלטפת אותם, מדברת אליהם – ונראה שהם גם הבינו אותה.

אולי זה כן יכול להיות נחמד..

קורן ניער את ראשו, חוזר להתמקד במבחן. מהו טקס יצירת האמון עם חתול הבית?

קלי קלות, חשב קורן בעודו מקיף בנקל את התשובה הנכונה.

קורן ליכסן את מבטו אל המשגיח חמור הסבר, נתקל גם בעיניו הירוקות של מאור שחייך אליו בחטף ומיהר לחזור לבחינה. קורן בחיים לא ייתן למשגיח להוציא אותו החוצה. לא עכשיו. לא אחרי כל הדרך שהוא עבר.

לא כשסוף סוף, לראשונה בחייו, יש לו חברים שסומכים עליו.

אין מצב שקורן הולך לאכזב אותם.