הם מתחילים בבום
הם מתחילים בבום, זעקות וצווחות עד השמיים. הם מתגאים בקול החזק כמעט חסר הסיגריות שלהם. הם משתמשים בהרבה תופים וגיטרות בס. אבל את הרדיו אני שומע רחוק בחדר וזה משדר בסלון. אם היה לי אנרגיה עכשיו הייתי צורח יחד איתם "סקס, סמים ורוק נ' רול!" אבל אין לי כוח. אז אני צם מול המחשב עם סיגריה במאפרה מוכנה לשלוק.
הרבה אנשים מדברים בטלפונים ניידים כשאני עובר ברחוב. איש בחלון פתוח. איש מאחורי תריסים. איש בקסדה. איש מאחורי מרפסתו. אישה ברחוב. אני לא יודע אם הם מדברים עליי. נדמה לי שהם מדברים עליי.
מוכר המכולת שולף פאקט / גרוס סיגריות, מה שאני בדר"כ לוקח, לפני שביקשתי. מישהי נכנסת עם כתובת קעקע של מילים כתובות, אולי פסוק מהתנ"ך. כתובת הקעקע נראית חובבנית. שתי נערות צעירות מדברות, אחת אומרת לשנייה בהתרגשות שהיא מתכננת לעשות קעקוע, השנייה מפרגנת. אני חושף את הקעקוע שלי. הוא לא במקום אינטימי, הוא על הכתף. הן שואלות אותי אם זה כאב, ואני אומר ש-כן, אבל לא זעקתי או צרחתי או צעקתי. רק היה כמעט בלתי אפשרי לדבר. זה כואב רק שהמחט בפנים. ברגע שהמחט לא נוגעת בעור לא מרגישים כאב. אבל אמרתי להן שחטפתי טחורים כי המיטה ששכבתי כשעשו לי הייתה לא נוחה. הן מצחקקות והולכות. לא הייתי עושה אותן, הן צעירות מדי, לא בשביל זה דיברתי.
אני עושה קרחת כי חם. אין לי איך להסתפר, אז אני מקצץ את השיער במספריים ומגלח את הראש בסכין גילוח של פנים. אני מרגיש חתכים, אבל לא אכפת לי. לוקח לי הרבה זמן, אין לי מיומנות. הראש המגולח בעור לבן ורגיש, ואפילו כואב מים קרים, בעיקר על החתכים. אחותי אומרת שאני נראה כמו פרנקשטיין, היצור, ואיך ככה, תשים כובע. אני משיג כובע מצחייה. השכן שלי נותן לי כובע, כי מה שיש לי נראה כמו כובעים של ילדים מטומטמים בקייטנה. גם אני הייתי ילד בקייטנה. עם כובע.
אני שם דיסק של שירי מימון, מעשן, מתכנן להכין קפה. השירים פתאום גורמים לי לבכות. אני שוכב על המיטה ונקרע בבכי. חבר שלי נכנס ונבהל. מביא לי טישו, שואל מה קרה. אני מחייך, ועדיין עם הדמעות והאף סתום. אני אומר לו שחטפתי טחורים, אבל לא בגלל זה בכיתי, אלא בגלל שירי מימון. הוא עושה לי "חליקה" על הקרחת ומתנדב להכין לשנינו קפה.
>>>>>>>>>>>
יולי 2012
תגובות (0)