אני רוצה ליצנית

אני רוצה ליצנית.
אחת שתצחיק אותי כשאני עצוב.
תלחץ על האף האדום שלה ותעשה קולות משונים.
תרקוד ככה סתם.
אני אפתח את הדלת של המכונית הקטנה שלה וביחד ניסע לאן שנרצה.
מקרקס לקרקס נקפוץ ונשתולל.
נעשה חיים כאילו אף אחד לא מסתכל.
אני אביא לה פרחים ושוקולדים והיא תעשה לי חיות מבלונים.
היא תכיר לי את החברים הליצנים שלה.
המשפחה הליצנית שלה.
נחיה בבית מצחיק עם גינה צבעונית וכלב עם פפיון.
היא תלחץ לי את היד ואני אתחשמל.
כל פעם אפול בפח הזה כמו בפעם הראשונה.
תמיד אני אשכח משום שאיתה הכל נראה כל כך נפלא.
היא תעשה לי קטעים בלי סוף.
מתיחות ותכסיסים.
מזימות ומשחקים.
אני אפגע.
היא תמשיך.
אין לה מושג.
לא, היא אפילו לא חושבת על זה.
מה אני מרגיש.
מה זה עושה לי.
אני צוחק כדי לשכוח.
לא לחשוב על הכאב.
מה זה משנה? העולם מצחיק אז צוחקים.
והיא כל כך נפלאה, עוזרת לי להסתכל על הדברים הטובים.
נעשה ג׳אגלינג ולי זה ייפול.
היא תרכב על חד אופן ותעשה פעלולים.
אני אעמוד בקהל ואותה אעריץ.
אמחא כפיים.
נחייך אחד לשנייה.
וכשנמאס לנו לדבר נעשה פנטומימה.
ויהיה לנו נעים כל כך.
כן זה יהיה נחמד.
חברה ליצנית.
בלי אחריות מיותרת.
בלי מחויבות מסכנת.
רק הכיף.
הביחד.
הנעים.
הנחמד.
המקום הטוב.
המקום שלה, בו אני אורח ובתקווה גם דייר.
נצחק ונשתוק ונקום לעוד יום.
יום מלא בשמחה.
יום בלי חיוך הוא יום מבוזבז.
זה מה שאני רוצה.
אני רוצה ליצנית.
🤡