בהמיות טיפולית

גלי זרקה אותו באוויר. זורקת ותופסת כאילו היה בובת תינוק. הוא נלחץ, נבהל ובכה בלי סוף. "תעשי את זה קצת יותר בעדינות!" אמרה אורית, המדריכה השנייה, בקול עצבני. מזרימה קללות בקצב רצחני לתוך אוזנה. היא עשתה זאת בלחישות כאילו אמרה דברי מתיקות שאמורים להרגיע אותו, אבל בעצם היא ידעה שהוא לא יכול להבין אותה, ולכן, לא חסכה בקללות.
היא חטפה אותו מידיה של גלי, גם היא ממשיכה להתייחס אליו כאילו היה בובה. היא התחילה לצחוק צחוק מזויף ופרוע, מלווה בשיעולים ונחירות במטרה להרגיעו. הצחוק שלה שהיה לא ידידותי, ואפילו מלחיץ עבור ילד קטן, בלבל אותו עוד יותר, ומרוב לחץ הוא הגביר את בכיו. הוא בכה ובכה עוד ועוד והיא שניסתה ללטף אותו בעדינות, רק הכאיבה לגופו העדין, החיוור והחלוש כל כך. מרוב ייאוש היא הניחה אותו על האדמה החולית והמאובקת, כאילו היה צעצוע שהתקלקל והחל להרעיש בלי תקנה, ובלי שיהיה אפשר לכבות הצפצוף או להוציא את הבטריות. הוא שכב על הארץ והסתכל עליה מבולבל כאילו נתנה לו סטירה. היא השתתקה פתאום, מפסיקה בבת אחת את צחוקה הפרוע ומחכה לראות מה יקרה. מרוב הלם גם הילד השתתק והביט בה בעיניו הגדולות ועגולות.
ואז פתאום הגיעה יהלי. היא הסתכלה מבולבלת על הילד החיוור ששכב על הארץ. התכופפה במאמץ רב עם ביטנה הענקית, בזמן ששתי המדריכות הסתכלו עליה מלמעלה למטה, בוחנות אותה בקפדנות ומנסות לקבוע עד כמה היא תרצה לעזור להן עם הילד הצרחן. הייתה לה תדמית של אישה לעגנית, צינית ופטפטנית איומה, אבל עכשיו היא הייתה אחרת. שתי המדריכות היכו לעצמן במצח בעוצמה שהייתה יכולה להפיל סוס עבודה, ואמרו במקהלה "איך לא חשבנו על זה?! לך יש אנרגיות אימהיות!". יהלי צחקה "עוד לא, רק חודש שמיני". שתי המדריכות חייכו אליה חיוכים ענקיים ומזויפים, ויהלי התחילה ללטף בעדינות את הילד. היא נהנתה מזה מאוד כאילו מתאמנת בלהרגיע תינוק קטן. הקול הרך והמשדל שלה הצליח להגיע אליו סוף סוף, אחרי דקות ארוכות של פינוק וליטוף עדין באמת. היא הצליחה לשכנע אותו להתקרב אליה והוא נתפס על שמלתה, מחבק את ידיה בכוח.
היא קמה מאובקת והחלה לנדנד אותו בחום, כמו שבאמת אמורים לעשות. היא לא זרקה ותפסה אותו כאילו היה כדור גומי גדול. הוא התחיל לבטוח בה, מסתכל בתיעוב על שתי הנשים האחרות במנאג' ואפילו התחיל לחייך. זה קרה לאט לאט ולגלי, אחת המדריכות שהתבוננה בו, לא היה כבר סבלנות לראות את הכישלון המחפיר שלה, וגם לא את השידולים הרכים של יהלי שמנסה בכל כוחה להרגיע אותו.
"די! נמאס לי מההשתדלויות שלך" אמרה גלי בקול נמוך וארסי. היא תפסה את הילד והושיבה אותו על סוס ענק ומלכותי שעמד בפינה, מבחינתו משקלו של הילד הקטן היה זהה למשקל נוצה. היא שוב החליטה להתייחס אליו כאילו היה בובת חרסינה שרק צריך לוודא שהיא לא נופלת מהמדף, כדי שהיא תמשיך להיות יפה ומתוקה. הוא היה כל כך המום שאפילו לא בכה. אורית המדריכה השנייה קלטה שהוא עדיין חלש מידיי כדי להצליח להחזיק את עצמו זקוף וישר על גבו האדיר של הסוס. היא עלתה במהירות על הסוס והתיישבה מאחוריו. לפתה אותו בידיה החזקות ועם גופה הגדול והמגושם שימשה לו מעקה בטיחות. גלי תפסה את המושכות והחלה להוביל את הסוס. יהלי כאילו תפסה את עצמה בקלקלתה, אמרה בקול קטן "סליחה לא התכוונתי להשתלט" ואז צחקקה צחקוק עדין ואמרה "אני סתם מתאמנת, הוא שלכם. אני.. אני לא התכוונתי להפריע". שתי המדריכות תקעו בה מבט שלא היה ידידותי במיוחד והמשיכו בנחישות להוביל את הסוס.
רק עתה הילד קלט שהוא מונח על חיה ענקית, גדולה ומפחידה, והחל לבכות. הוא בכה ובכה בקול רם עד שלא יכלו לסבול את זה. ושוב החליטו לשים אותו במצב הקודם, שוכב פרקדן, המום, על הרצפה החולית והמאובקת כשהוא בוכה וצורח בקולי קולות. "למה אבא שלו לא פה?! פאק" אורית המשיכה בשצף קצף של קללות חרישיות, ושוב שמחה שהוא לא יכול להבין אותה. אבל הילד כבר הצליח לזהות ארסיות ואפילו רוע בקולה, כשהיא ממלמלת "פנינים" על אביו שאותם הוא לא יכול היה להבין. אבל למרות שלא הבין את המילים, האינטונציה שלה הפחידה אותו והוא בכה אפילו עוד יותר חזק.
גלי המדריכה השנייה ניסתה גם היא לפרוק את עצבנותה. במקום קללות היא בחרה להשתמש במגפי הרכיבה שלה ובעטה לאחור בכוח, מעיפה כמויות אדירות של אבק וחול על הסוס המסכן שהתחיל להתעטש. הגלים הגדולים של החול שנראו כמו סופות חול קטנות, נועדו לשתי מטרות: לפרוק את תסכולה, אבל גם, או אולי בעיקר, למשוך תשומת לב. 45 הדקות שלהן, שהיו אמורות להיות שיעור ראשון ברכיבה טיפולית, כיפית ומהנה, לילד קטן, חלוש ומסכן, הפכו איכשהו לשעתיים וחצי. כנראה אורית לא סתם קיללה את אביו של הילד, כי זה הזמן שלקח לו להגיע ולגאול אותו מהחוויה הקשה שעבר עם שתי מדריכות הרכיבה. שעתיים וחצי של בכי, היסטריה, קצת ליטופים של יהלי והרבה הרבה אבק.