קייט ואנני פרק ב': אהבה תמימה

למחרת בבית-הספר אותו הדבר. שומעת מוזיקה באוזניות ולובשת את התלבושת שאנני קנתה לי אתמול, סטרפלס ורודה בהירה עם חצאית עד הברך בצבע בז', תיק צד וז'קט תואם. לקח לי שעות להבין איך ללבוש את הבגדים האלו, ולא נוח לי בנעלי עקב גבוהות.
"וואו, איזו מהממת את עכשיו! מעניין מי הסטייליסטית שלך" אמרה אנני, פעורת-פה בשער בית- הספר. אני צוחקת ואומרת:" זה לא נוח, אבל זה מרגיש טוב".
"אופנה זה טוב לנשמה, ככה אמא שלי תמיד אומרת, קחי" מושיטה לעברי כריך עם גבינה שקורא בשמי. "דלת-שומן" אמרה אנני בקול רציני.
"היא בטח גם דלת-טעם" אמרתי.
הלכנו במסדרונות, אני ואנני, נופפו לי כל מיני אנשים פתאום. לפתע, קרוליין ניגשה אליי, לא ראיתי אותה בערך חודש בבית- הספר.
קרוליין הייתה החברה הכי טובה שלי אחרי אנני, פעם היינו נפגשות מעט אך בשנה שעברה התקרבנו מאוד. קרוליין הייתה בעלת שיער בלונדיני המגיע לה עד אמצע הגב, מדורג וחלק יותר מעורה של אנני. עיניה היו ירוקות עמוקות ואף סולד היה לה. שיערה הבלונדיני תמיד היה אחד מיתרונותיה של קרוליין, תמיד הסתדר בצורה מושלמת על ראשה וגרם לעיניה הירוקות לבלוט עוד יותר. עורה היה לבן אפילו יותר ממני. קרוליין ניגשה אליי- "היי" היא מחייכת ואומרת.
"היי, כל-כך התגעגענו" אמרה אנני וחיבקה אותה.
"קייט? את נראית ממש טוב. זכית בלוטו בזמן האחרון?" שאלה וחיבקה אותי. חיבקתי חזרה.
"לא, זכיתי בחברה כמו אנני. איפה היית בזמן האחרון?" צחקתי.
"הייתי בחופשה קצרה עם המשפחה, היינו ברומא" אמרה קרוליין.
"קנאה, מרשים לך לטוס לחו"ל בזמן בית-ספר" גמגמתי ונכנסנו לשיעור כולנו.
והנה שוב פעם, כמו כל יום, נכנסת לכיתה בצעדים עייפים ולאט לאט ראשי משתטח על השולחן.
לפתע בראשי באות תמונות, כמו חלום. אני שוכבת על דשא ביער שליד השכונה שלי ולפתע אני רואה מלאך מעופף מעליי. חשבתי שאני מדמיינת, אך זה לא סביר כי אני לא נוטה להזות דברים.
הסתכלתי עליו והוא עליי, מחייך. לפתע, שמתי לב לפרצופו- כמו הפרצוף של הילד.
שמעתי אותו קורא לי:"קייט? מה את עושה?".
פתחתי את עיניי. מצאתי את עצמי בכיתה שוב, מחבקת את אנני ושפתיי קבוצות כמוכנות לנשיקה.
מצב מאוד מביך כשאתם עם אנני.

"קייט? אפשר לעזור לך?" אמרה אנני בקול מבוהל.
"אהה, כן. מה?" אמרתי, יוצאת מהחלום לאט, כשדיבורי המורה נשמעים ברקע. "שוב חלמתי בכיתה?".
"כן, בבקשה אל תעשי את זה שוב" היא אמרה, מביטה בי במבט מבועת.
"חלמת עליו, נכון?" אנני אמרה בזמן שיצאנו מהכיתה בסוף השיעור.
"לא" עניתי בעודי מסמיקה.
"יש לך את הפרצוף הזה, כשאת חולמת עליו" היא צחקקה והצביעה על פרצופי האדום.
"לא נכון" הסתרתי את פרצופי בספר ההיסטוריה שהוצאתי מהלוקר שלי.
אנני לקחה את הספר מידיי והחזיקה אותו בחוזקה:" כן את כן, תפסיקי להכחיש. תודי שאת חושבת שהוא חמוד, אפילו אני חושבת".