עולם הרוח- פרק שני: בריחה.
מצאתי את עצמי במיטתי שלי, בבית שלי. השקט, הבית הגדול שחוץ ממני אף אחד לא גר בו. שרק אני ואקסי, והוא גם לפעמים היינו גרים. אני את רוב הזמן הייתי מבלה בביתן האימונים, ואקסי היה מאמן אותי. פעם בשסוע הוא היה ישן בבית הענק שלי. היה לו כבר את האגף המזרחי כולו של האי- בית שלי. אין לי אימא. היא מתה. ואין לי אבא. גם הוא מת. אבל מסיבות אחרות. אבא שלי מת…. כי רצחו אותו. 10 ימים אחרי לידתי, אבא שלי נרצח ע"י חבורת מורדים בשם "האש של הגוף" או משהו כזה. עכשיו כולם עצורים. ואימא שלי התאבדה ברגע, ברגע שאני לא הייתי צריכה לינוק ממנה חלב יותר. מרוב כאב געגועים לאבא שלי, היא גם ככה לא הייתה שמה לב אליי ומשאירה אותי למטפלות בזמן שהיא בורחת אל הים ובוכה. ובוכה. ואים לי שום סיבה לרחם עלייה. היא עזבה אותי מרצונה והשאירה לי מלא משרתים ומשרתות, אי שלם ואת אקסי. אקסי.
אקסי המאמן שלי. הוא זה שמנזה ללמד אותי להפוך למיוחדת. לא יודעת למה. יש בנאדם אחד, כמו בכול סיפור אחר, שאמור להציל את כולם ממישהו רשע ומחורבן. ואני יודעת שבסיפור החיים שלי, זו אקסמינה, הילדה מהאי השכן. היא יודעת הכול. היא שולטת בהכול, במיוחד בעצמה. לא כמוני. אני לא שולטת בדבר. ורק מלקחת את האש של הכעס ששוכן בתוכי מכול כך הרבה חוויות, לא בהכרח רעות, מכול כך הרבה זכרונות. מכול כך הרבה בגידות וציפיות ותקוות! שהתפוצצו לי בפרצוף ה"יפה" שלי.
הסתובבתי במיטת האפריון הסגולה שלי. מבינה שאני עדיין בבגדי האימונים שלי. גופיה כחולה, מכנסיי בד כחול, כיסוי פרווה לבן שמחבר בין המכנסיים לחולצה, ומגפיי פרווה חומים.
המיטה שלי כבר הייתה מלוכלכת בבוץ רטוב ושלג לבן וקריר. התחפרתי בתוך שמיכת הפוך. לא מבינה מה קרה. ומה גרם לאקסי להתנהג ככה. להכניס אותי לקומה זמנית. אבל איזו? המחשבה הזו היכתה בראשי, יצאתי מהחדר, רצה במהירות, שומעת קולות צעקה מהחדר של אימא שלי. עוצרת לידו. שמה את אוזני על דלת עץ המהגוני. מסתקרנת מה כבר יש לעשות שם. חדר של אישה שהתאבדה… מה מעניין שם!
"אתה לא יכול לעשות את זה!" שמעתי קול חנוק צורח את זה. קול חנוק וצרוד של גבר, ממה שהבנתי הוא בן 30 בקירוב. עצמתי עיינים וניסיתי להסתכל דרך הדלת, כמו שאקסי ניסה ללמד אותי. והצלחתי. אך לא היה לי זמן להנות מהסיפוק מזה, אלא רק ל"בהות" בנעשה. אביב של אקסימונה, ישב, צרוד ומסכן, קשור לכיסא האיפור של אימא שלי זל"ל. צורח שמה שאקסי עושה הוא לא נכון.
"קראתי לביתי על שמך, מטונף! ועכשיו, אתה הולך להרוס אותה! להפוך את התלמידה הגרועה שלך, למנצחת במשחק הזה?!" צווח אביה של אקסימונה.
"יש לה את זה! אתה לא קולט זקן סנילי שכמוך! אקסימונה שלך, היא בעלת כישרונות טבעיים שהיא לא תוכל לפתחם יותר! הם פותחו שהיא עוד הייתה קטנה זקן! והתלמידה ה"גרועה" שלי, אליקה, יכולה לפתחם יותר ויותר! למרות כמות הכשרון המינימלית שיש לה!" צרח חזרה לכיוונו של הזקן, אקסי. ואז חייך חיוך זדוני שמעולם לא ראיתי על פניו. ושיערו השחור עם הפוני הארוך לצד, התחיל להרגיז אותי טיפה. כאילו זה כבר לא מתאים לו.
"כנראה שזה שאתה כזה זקן, אומר שאתה שכחת את כול מה שלמדת בתורת היסודות, רינולד" גיחך בצחוק מרושע אקסי ויצא מהחדר, לא שם לב שאני מצותת להם. נכנסתי בריצה לחדר ברגע שיכולתי לשמוע את צעדיו של אקסי גוועים.
"אתה בסדר?" שאלתי אצ אביה של אקסימונה, הוא הסב את מבטו ממני, דמעות עמדובעייניו הירוקות.
שיחררתי אותו מכבלים, הקפאתי אותם בנשיפה קטנה והם הצפרקו כבר מעצמם.
רינולד אפילו לא קם.
"מה קרה!"
הוא התחיל לספר את כול שיעורי ההיסטוריה שלי בבת אחת, בסיכום:
"אם את תמשיכי אם אקסי, הבת שלי לא תוכל לחיות יותר בעולם הזה." הזקן התעלף.
תגובות (1)
תמשיכי!! הסיפור שבה אותי!! אני יודעת שהרבה לא הגיבו וחבל, אני מאוד מקווה שתמשיכי, יש לך כישרון גדול מאוד!
תפתחי אותו ותראי לעולם אותו, אני מצפה שתמשיכי!!