כשהייתי

כשהייתי בת 6 אמרו לי לא להתרגש,
גם אם מישהו גורם לי להפסיק לחייך.
כבר אז לא הבנתי למה אסור לי להרגיש,
ולאיזה קבוצה אני צריכה להשתייך.

כשהייתי בת 10 וכולם צחקו עליי,
ניסיתי לא להרגיש ולהתעלם מהכאב.
אבל איך אפשר להסתכל כך מהצד
כשזה ממשיך וממשיך, ותוקע חץ בלב.

כשהייתי בת 13 וכבר לא הרגשתי כלום,
אנשים כבר היססו ולא תמיד ניסו.
אבל מה שהיה היה, לא נשכח ולא נסלח,
והכול הוחבא בפנים, כדי שההורים לא ידאגו.

וכשהגעתי לבגרות גיליתי שאני לא יכולה לחיות,
בלי קול קטן בראש שכל הזמן זורק לי הערות.
וכששקעתי בדיכאון פתאום כולם נזכרו,
שגם אני בן אדם וגם בי פעם פגעו