יומני היקר פרק 3(:

"זה בסדר. עכשיו אני יספר לך" אמרה, נאנחה, עצמה עיניים לכמה שניות והחלה לספר.

—————————————-

"אבא שלי מקס ג'ספר קונור ואני גרנו ביחד בארצות הברית, ועברנו לכאן לפני חצי שנה כיוון שלפני שנה לערך, אמא שלי- ליאן אנה קונור נפטרה ממחלת הסרטן. אבא שלי החל להתדרדר בעבודה ולא הצליח לפרנס אותי.
החלטנו שאנחנו עוברים לישראל כי לאבא הייתה פה אחות, שדרך אגב, הוא לא ידע אבל גם היא נפטרה מספר חודשים לפני שהגענו לפה. אבא היה מיוסר וכואב. כל ערב היה מגיע הביתה, לא יודעת מהיכן, ומתחיל להכות את עצמו ולצעוק, לבכות ולשבור חפצים. פחדתי כל כך.
הייתי מסתגרת בחדר, שמה מוזיקה כדי לא לשמוע אותו ובוכה.
הייתי מסתכלת על התמונה של אמא שמונחת בחדרי ומתגעגעת אליה.
אבל יום אחד- לפני 3 חודשים בערך, זה התחיל.
הוא חזר הביתה, ניראה מסומם ושתוי לגמרי. צעקתי לו 'אבא אבא' והוא לא ענה לי. הושבתי אותו על הספה ונתתי לו לשתות מים.
הוא אמר לי רק כמה מילים שאני זוכרת 'תבטיחי לי שלא משנה מה יקרה, תמיד תהי לצידי' ככה אמר. הנהנתי בראשי וחיבקתי אותו. מאז אותו היום כלום לא היה אותו הדבר.
הוא לא סיפר לי כלום אבל אני לאט לאט התחלתי לברר ולהבין דברים.
אבא הסתבך קשות עם המאפיה או מה שזה לא יהיה. לא בדיוק מאפיה אבל סוג של אנשים מפחידים ומסוכנים. הוא היה חייב להם עשרות אלפים של כסף. בתוך החבורה הזאת היה מישהו אחד- ששנא את אבא. הכסף היה חשוב לאותו אדם כמו אוויר לנשימה.
הוא היה ה"בוס" של אותה חבורה. כל ערב כמעט מאז אותו היום, אבא היה חוזר מוכה בכל מקום בגוף בגלל אותו בנאדם.
אבא סיפר לי שלבנאדם הזה אין כמעט כסף, הוא עני מאוד ויש לו אישה וילדים. הוא חלק מה"מאפיה" הזאת רק בגלל הכסף.
אנשים שהיו במצוקה כלכלית היו מגיעים למקום- מהמרים וכמובן שהיו מפסידים ברמאות ואז היו חייבים להם אלפי כספים.
הם היו מתעללים בהם ומכים אותם כי כמובן, אותם אנשים לא היו מחזירים להם את הכסף כי היו במצוקה כלכלית.
מאותו היום- אבא והאיש ההוא – ה"בוס"- שנאו אחד את השני, לא רק שנאו, תיעבו ברמות שלא ניתן להסביר.
ואבא, כל הזמן הזכיר לי שמה שלא קורה לו- אני תמיד יהיה לצידו.
ותמיד הבטחתי.
עברו כבר שלושה חודשים מאז אותו היום ואבא לא שילם שקל כיוון שלא היה לו. בקושי היו לו מהיכן לפרנס אותי.
והם החליטו שזהו- הם הורגים אותו. הם הורגים לי את הדבר היחיד שנשאר לי. אין כלום בעולם הזה ולאף אחד לא אכפת. אני לבד, לבד.
אני נשבעת לך, נשבעת לך בכל היקר לי- באמא ואבא שלי- שאותו בנאדם וכל החבורה המסריחה שלו- ימותו. אחד אחד. מצידי להירקב בכלא- רק שהם יהיו בקבר בדיוק כמו אבא שלי. הם ישלמו על זה. נשבעת"
העיניים שלה היו זועמות ומפחידות. הייתי בשוק מכל הסיפור ולא ידעתי איך להגיב.
"אני.. אה.. אני לא.. לא יודע מה.. מה לומר" גמגמתי.
"תן לך זמן לעכל את מה שאמרתי. אם זה לא קל בשבילך תחשוב מה זה בשבילי" אמרה. היא נשמעה צינית לגמרי ובאותו רגע הכי רצינית שיש.
"איך.. אבל.. זה נפל עליי בכזה בום שאני בכלל חושב שאני חולם" אמרתי.
היא מזגה תה לספל שלה ושתתה אותו במהירות. לאחר מכן קמה מין הספה והלכה. היא חזרה לאחר כמה דקות כשהיא לבושה בפיג'מה.
היא התיישבה על ידי ושמה ראשה על כתפי.
לאחר כמה דקות היא נרדמה. השכבתי אותה על הספה והבאתי את השמיכה שהייתה על האח, כיסיתי אותה ונרדמתי גם אני.