מעשה שהיה כך היה

באחד הימים בהם יצאתי מהבית אל הרחוב, מעטים ימים אלה, בעודי מחכה לרמזור שיתחלף עמד לצידי ילד בן שבע, כך נראה. קווים לדמותו: כובע מצחיה משוך לאחור, טישרט כחולה מקושקשת, מכנסים קצרים, נעלי ספורט עם גרביים ארוכות מידי לטעמי, ציצית, רווח של ילד קטן ואפס בין שיניו. מלקלק גלידה של מקדולנדס, הזו של הארבע שקל. זורק את הגלידה על המדרכה. בתמימותי שאלתי ״למה?״ בקול כך הסתבר לי רק אחרי ששאלתי. הביט בי בן השבע, החזיר מבטו לכביש. ״בן זונה, בן שרמוטה.״ אני כמדמיין מסתכל על העולל, כן זה הוא אמר. ״מקסים״ עניתי. הרמזור התחלף ואני המשכתי בדרכי, מותיר את הילד שמה, על סף מעבר החצייה.
ובעודי ממשיך ללכת למחוז חפצי עמדתי אני כילד אפס בן שבע עם קול קצת יותר מצפצף מהקול הבוגר שלי לכאורה מול עצמי. וחשבתי על עצמי לרגע כילד. מעולם לא חשבתי להטיל לכלוך במדרכה, עד היום למעשה וכילד לא זכור לי כל כך שקיללתי סתם אדם אקראי ברחוב כדי להרגיש איך הזין שלי גדל בסניטמטר בודד. וכן יש בי כעס כ״עודד הבוגר״ על הילד אבל עוד יותר על החברה האלימה שהוא גדל אליה.
אחת הפרסומות שרצות חזק עכשיו זה של מפעל הפיס, אצטדיון, ילד נורא מרוגש עתיד לצפות במשחק כדורגל הראשון בחייו, החלום נשבר כשהאוהדים מתחילים להיות עצמם וכל הרוע שלהם נוזל החוצה ואז כותרת ״די לאלימות במגרשים.״. אחותי שישבה על ידי באחת הפעמים שהפרסומת הזו רצה אמרה שהילד יגדל גם כן להיות אוהד אלים ואז זה לא יפריע לו. היא צודקת. כאמור אנחנו נמצאים במעין לופ כזה של גועל שהולך וגדל כאשר בכל סיבוב הגועל מעמיק.
גם אני לא חף מפשע ומקלל כידוע, קללות סרק, ולמרות זאת אני לא יודע עד כמה זה משפיע על הסובבים אותי. אם חושבים על זה אין מקום חף מפשע במדינה בה אנחנו חיים כיום, אולי בבית העלמין, למרות שגם שם מישהו על צועק על מישהי שהיא גנבה לו את החנייה האחרונה.
מכאן לא תצא הישועה או איזו תובנה גדולה, רק מראה קטנה, שממנה הורדתי את האבק כדי שאתם וגם אני נוכל לרגע אחד להתבונן לתוך עצמנו (ולעשות תיקון).