תרבות גבוהה חלק ג' – מסע בין מאות(18-21). פרק עשירי

zismanta 11/08/2023 412 צפיות אין תגובות

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

10. התבוננות פנימית.

לא הכול בחיים קורה לפי התוכנית הגדולה שלנו. להיפך, הקלישאה שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים זורק קוביות התרחשה הלכה למעשה בחיי. השיחה ביני ובין אריק אמנם השאירה פתח לקאמבק דביק אבל בפועל החזרה שלנו הייתה מלווה בחשדנות ובקשיים ביצירת אמון מחודש. אריק רצה להביא את החוזה הבלתי כתוב של חיינו למשא ומתן הוגן על התנאים ואני התבצרתי בעמדתי שהתנאים הקודמים היו בסדר גמור. אריק לא חשב כך ולכן הפרדנו כוחות למשך מספר חודשים. הוא עבר לגור בדירה שכורה בצפון העיר, וניהל חיי רווקות הוללים מינוס הסקס. טוב, למעט אולי שניים שלושה מפגשים מזדמנים ובלתי מחייבים בעליל. פתאום הוא הקפיד יותר על הגזרה, התספורת והבגדים ובאופן כללי נראה יותר משוחרר. מפגש אחד של שנינו אחר צהרים בגינה הצמודה לבית, כדי לדון בתוכניות לחגים, התפתח למשהו אחר לגמרי בחדר המיטות שלנו. מפגש שהיה מספק מאוד ובמיוחד לאור המשיכה המחודשת לגבר המשודרג שהיה שלי בלעדית עד לא מזמן. מספיק כדי להחזיר אותנו לחיות תחת קורת גג אחת לזמן מה, אולם הסדקים מתחת לפני השטח לא התאחו כלל ועיקר בזמן שהיינו בנפרד, והקוסמטיקה החיצונית פלוס סקס טוב ככל שיהיה, לא הצליחו לאחות אותם ולהדחיק אותם לפינה נידחת של ההכרה.
השיחה עם אמא שלי מצד שני התניעה שינוי אצלה. אמנם לצופה מן הצד זהו שינוי זניח וחסר משמעות אבל עבורה ועבור משפחתה היה מדובר במהפך של ממש. היא נשאה על כתפיה מסע כבד מאוד במשך שנים. המסע של המשפחה שנטבחה בשואה והמשפחה שהייתה יכולה להיות לה. החבלים החזקים של העבר משכו אותה אחורה אליהם ומנעו ממנה לפתוח את סגור ליבה. היא הייתה מבצר של איש אחד, אצרה בתוכה סודות וזכרונות שלו חלקה אותם איתנו בפתיחות, חיינו היו יכולים להיות טובים יותר, אולי. אך טוב מאוחר מאשר אף פעם וכעת היא הזרימה את העבר מתוכה, טיפין טיפין, החוצה.
כמה שבועות אחרי החתונה, מקס, אחי, הגיע לבקר אותי בבית הקפה, על קביים.
"אני רואה שאתה ממשיך לפתח את הטורסו על חשבון שרירי התאומים" סנטתי בו.
"תמיד יודעת לומר מילה טובה" מקס השיב בסרקזם והתקרב כדי לחבק אותי.
"בזהירות זה קצת מסובך" נשפתי אויר החוצה ומקס נלחץ שמא הסרבול שלי יפגע ברגלו.
ישבנו לנו בבית הקפה שלי, המבצר הפרטי שלי, ונהנו מהמשקאות החמים שלנו. תוצרתה של מכונת קפה חדשה ונוצצת, רכש חדש שקודם על ידי הבריסטה שחר. אם להיות כנה, הקפה טעים, הארומה טובה בסך הכול, אבל הטעם של הקפה שבושל על גזיה בטיול שנתי בטכניקות ישנות יותר, ערב לחיקי יותר.
"קרואסון שוקולד או כריך מלחמניית כוסמין וחביתת חומוס?" הקנטתי אותו יודעת מה תהיה התשובה.
"אחותי, איזו שאלה, ברור שקרואסון שוקולד ישר לכרית הישיבה שלך ולחמניית כוסמין לי."
הלכתי להביא את הנשנושים שלנו בעצמי, כדי לא להפריע למלצרים והעובדים במלאכתם.
"נו אז איך המשפחה החדשה שלנו?" מקס שאל תוך כדי שהוא בוחן את תוכן הכריך שלו.
"נחמדים" עניתי מחקה טון של דודה טרחנית ומעצבנת.
"זה כל ה- Juice שאת יכולה לסחוט מתוכך?."
"מה אתה רוצה שאומר. הדבר היחידי שעלה לי בראש לאורך כל החתונה זה למה לכל הרוחות אנחנו לא מסוגלים להתנתק מהמקום המחורבן הזה?."
"או וואו. את באמת שואלת את זה?" הוא התפלא "את מכירה את ההיסטוריה המשפחתית שלנו לא פחות טוב ממני ויודעת כמה קשה היה להם לעזוב את גרמניה גם כשהחרב הייתה מונחת להם על הצוואר."
"אני מחשיבה את עצמי אדם נאור וסלחן, שמבין שמה שקרה לפני 80 שנה הוא תוצאה של תהליכים היסטוריים הרסניים, והאנשים שחיים היום בגרמניה חיים עם הידיעה שהם אחראים לרצח המוני של גברים נשים זקנים ילדים ללא עוול בכפם רק כיוון שהיו יהודים. Having said that, הבטן התהפכה לי כשהאמא של החתן ניסתה להסביר שזה בעצם לא אשמתה ושזה מאוד קשה לדעת שבעבר שלה יש כתם כזה."
"אני יכול להבין אותה" מקס הפתיע אותי.
"מה???" הרמתי את קולי, עד כדי כך שהמלצרים והלקוחות סובבו את ראשם אליי "על מה אתה מדבר, זה הכי אי לקיחת אחריות והתכחשות לעבר."
"דריה אני יודע שאת רוצה לצבוע את המציאות בשחור ולבן כמו כולנו."
"אני מבינה שאין שחור ולבן, תאמין לי שאחרי החודשים האחרונים בחיי, אני בהחלט יכולה לומר שאני מבינה משהו בגוונים של אפור."
"אוקיי, על אריק ומה מצבכם נדבר אחר כך" הוא רשם לעצמו "הכוונה שלי היא שאת צריכה לדעת בבירור שיש רעים ויש טובים. והגרמנים כולם בצד של הרעים."
"נכון, כי או שהם לקחו חלק בהשמדה או שהם לא עשו כלום!"
"כמו שאת לא עושה כלום כשקורה משהו לא צודק נגד בני מיעוטים או בשטחים של הפלסטינים."
"מקס תעשה לי טובה, לא בא לי עוד שיחת הטפה על הכיבוש המשחית מצדך."
"וזו בדיוק הנקודה שלי" מקס התרווח לאחור מרגיש מנצח.
"לא הבנתי את הנקודה שלך, מקס."
"את מחשיבה את עצמך אדם נאור, סלחן, הייתי אומר גם רגיש לסביבתו, אמפטי ואכפתי, אבל אם תהיה כנה עם עצמך, את יודעת שזה בעיקר כלפי האנשים שדומים לך. כשמדובר באנשים שהם לא בקבוצת השווים שלך, ויש כל מיני תנאים והגדרות למי נחשבים קבוצת השווים של דריה ומי לא, יכולת ההכלה והאמפטיה שלך מתפוגגת. את יודעת מה, היא מלכתחילה לא קיימת כי את מעדיפה לטמון את ראשך בחול ולא לדעת. לא לדעת מה קורה ביפו, לוד או רמאללה. אם לא תדעי, גם לא תצטרכי לגבש עמדה או להרגיש רע עם עצמך לגבי מה שקורה במקומות האלה. לא תדעי שיש שם הזנחה, או שהחינוך ברמה נמוכה, או שילדים נהרגים שם במהלך חיפוש מבוקשים מוצדק."
"מקס אני לא צריכה שתנגן לי על המצפון עם מה שקורה במדינה שלי. ואני מכירה היטב את הנתונים, יש לי ספקים מרמלה ולוד שמספרים לי על האפליה והגזענות במדינה שלנו. אני לא חיה אתה בשלום בכלל ומנסה לתקן בקלפי, אם כי ללא הצלחה. לא הבנתי איך מזה אתה קופץ להצדיק את הגרמנים? בכל זאת יש קצת הבדל בין תהליך השמדה המוני מסודר ומאורגן להפליא לבין אי צדק חברתי" התעצבנתי על מקס מאוד.
"הגרמני הממוצע בשנות השלושים והארבעים אולי קצת מקנא בשכן היהודי שלו ולא מת עליו, אבל הוא לא ירצח אותו. את יודעת למה?."
"למה?" שאלתי בהתרסה. הקטע החינוכי של מקס התחיל לעלות לי על העצבים.
"כי הם אוהבי אסתטיקה ורוצים שהכול יהיה מסודר ויפה. מעדיפים שלא יפריעו לשגרת יומם בעניינים שוליים כמו רצח של כמה יהודים. בגלל זה הם לא ממש התעניינו מה קורה לשכנים היהודים שלהם כשאלה החלו להיעלם. זה קרה, אין מה לעשות, בואו נלך לשמוע קונצרט או לראות הצגה או אולי סתם לשבת לאיזה כוס קפה, בדיוק כפי שאנחנו מעדיפים לא לדעת מה קורה לשכנים הערבים או הפלסטינים שלנו, ככה אנחנו יכולים לישון עם מצפון שקט."
הוא עשה הפסקה כדי לקחת אוויר ולהרטיב את גרונו הצדקני, לדעתי.
"תראי אפילו אמא לא בדיוק יצאה מגדרה כשבילי הודיעה שהיא מתחתנת עם אלכס, כי היא יודעת, עמוק בפנים, שאבא שלה לא נטש אותה בכוונה, או שהוא היה אדם רע. לא! הוא פשוט לא יכול היה להתנגד לרוח התקופה ופחד שזה ישפיע או יפגע בהורים ובאחים שלו."
"אני בוחרת שלא להסכים אתך" זעפתי כמו ילדה קטנה, אבל ברמה מסוימת ידעתי שיש צדק בדבריו.
"את לא חייבת, אחרי הכול אני רק מורה לאזרחות, גיי ושבור רגל. בדרך כלל לא סופרים אותנו. ואם ההתמודדות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני קשה לך, כי זה מורכב מדי בשבילך, את יכולה לחשוב על כול מיני סכסוכים בעולם וכיצד אנו נוהגים להתייחס אליהם. תראי שיש קווי דמיון רבים ביחס לתגובה האנושית לעוולות הנוראיות ביותר. התעלמות, הדחקה ובריחה מן המציאות בתקווה שכל השיט הזה לא יגיע אלינו."
למרות שהחוויה הבלתי אמצעית שלי בשלושת ימי החתונה של בילי הייתה קצת שונה מהתיאורים של מקס, והשורשים שלי ניסו לכוון אותי למקום מסוים, גיליתי גם אנשים שיודעים לקחת אחריות ולהכות על חטא, לנסות לכפר על העבר הלאומי שלהם ולחבק את מי שדומה אבל גם שונה מהם.
אני לא יודעת איזו אנרגיה קוסמית התבייתה על בית הקפה התל אביבי שלי ביום יפהפה זה אבל מהרמקולים בקעו לפתע צלילי השיר "wind of change" של הסקורפיונס הגרמניים, ואני יכולתי רק לקוות שרוח השינוי שמנשבת כבר מעל מאתיים שנה תצליח לשם שינוי לחולל אותו.
"מקס דארלינג, אולי תספר לי קצת על עומר שלך" חיקיתי קשישה בריטית חביבה.
"בהחלט יקירתי" הוא לקח את כוס הקפה ולגם ממנה ברשמיות " אספר לך הכול עליו וכמה שהוא נפלא בכל מובן" הוא קרץ לי.
"אווו" פלטתי צחקוק "אני ממש מקנאה בך אחי."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך