יהלום

רצתי במעלה הרחוב, אוחז באגרופי את שקית הבד העדינה והדקיקה. לא העזתי להביט לאחור, כל פעולה עלולה לעכב אותי, וכל עיכוב עלול להרוג אותי.
"תחזיר מה שלא שלך! בוא הנה!" צעק הבחור הגבוה לכיווני, מלווה בשני שוטרים שריריים.
הגברתי את קצב הריצה שלי, מנשם ומתנשף. הזזתי קבוצת שיער ממצחי המיוזע, והידקתי את אחיזתי סביב השקית.
"אני מצליח להשיג אותו!" צעק אחד השוטרים, ושמעתי שהוא באמת התקרב.
הגברתי את קצה הריצה עד כדי טירוף. כבר מזמן הפסקתי לחוש באצבעות הרגליים שלי, והרוח הצוננת של הריצה התחילה להעיק בגרוני. הריצה בעלייה הייתה קשה מנשוא, וערפל כיסה את עיני.
כבר כמעט התחלתי להרגיש את נשימותיו החמות של השוטר, שכמעט שלח יד ואחז בי כמו שענק אוחז בנמלה.
"הניידת בדרך! אתה יכול לנוח!" צעק אליו השוטר השני, אך הוא לא וויתר. ידו התקרבה אל כתפי, ושנינו רצים מהר ככל האפשר. הוא רץ כדי להגיע – אני כדי לברוח.
נשימותיי נעשו כבדות, ואגרופי היה כבר עייף מלאחוז. גם השוטר התחיל להתעייף, אבל הוא עדיין לא וויתר.
המשכנו לרוץ בעלייה, שנראה היה כאילו היא תלולה יותר עם כל צעד.
כך זה היה, לרגעים קצרים שנדמה כי הפכו לשבועות וחודשים.
"תעצור! הניידת מגיעה! היא נמצאת בסך הכל שני רחובות מכאן!" התעקשו השוטר השני והבחור שרדף אחריי. אבל השוטר מאחוריי כנראה לא טרח להקשיב, הוא היה נחוש בדעתו ללכוד אותי בין טלפיו.
ג'יפ שחור התקרב מרחוק, ועלה במוחי רעיון.
הגברתי עוד יותר את קצב הריצה שלי, עד שנדמה היה לי שרגליי עמדו להיתלש ממקומן. ברגע שהמכונית הייתה במרחק של כ200 מטרים ממולי, חציתי את הכביש במקום לא מוגדר, ומאחורי שמעתי קול חבטה גדול.
אני חושב שהרעיון הצליח.
רצתי עוד כמה מטרים קדימה, כשהזיעה נוטפת ממני כמו שעווה מנר דולק. תחושת החום של נשימותיו הכבדות של השוטר עברה, ובכל זאת רצתי במהירות והתחבאתי בסמטה צרה לצד הרחוב.
כמעט תרתי משמע, התפרקתי לישיבה, כשגפיי פרושים לכל הצדדים. מחיתי זיעה לוהטת ממצחי, עצמתי את עיני, והרשיתי לעצמי לשקוע ברשת בלתי צפויה של הזיות של אמצע אוגוסט.
לאחר כמה דקות ששכבתי כמו פגר חי, הצלחתי לפתוח את עיני, נשימתי התמתנה קצת, והצלחתי להתיישר.
הבטתי ימינה, שם שכבו כמה חתולי רחוב מרוטים, שהתחרדנו בשמש.
משמאלי היה שער מתכת פתוח לרווחה, שהיה הפתח לסמטה.
שמטתי את ראשי בעייפות לכתפי באנחה, והבטתי בידי השמאלית המטונפת שהייתה קרובה למקק שהיה הפוך על גבו, גפיו זזים לכל עבר.
נאנחתי שנית.
ופתאום נזכרתי.
היהלומים!
"מה זה, אדוני?" שמעתי קול מלמעלה, וקפצתי מיד על רגליי. הבטתי למעלה, וראיתי נער בערך בגילי קופץ בין גגות הבניינים שמלפני ומאחורי. הוא עמד, כשרגל אחת נמצאת על בניין אחד והרגל השנייה על האחר, והסתכל עליי. בידו היה שקיק הבד, והוא רשרש בו כדי להראות לי שהיהלומים נמצאים בשק, והם שייכים לו כעת.
"העייפות הורגת!" אמר בצחוק, למראה המבט המבוהל שלי.
"תחזיר את זה לכאן! אני הרווחתי את זה ביושר!" צעקתי לו. אבל הוא רק צחק עוד, ויריקה רטובה נחתה על כתפי. הוא קילל אותי, ולאחר מכן דילג לגג של הבניין מאחוריי והתנדף מהמקום.
הבטתי ימינה ושמאלה, מחפש סולם בכדי לעלות על הגג, אבל נכשלתי. היהלומים בידו.

"קאט!"
המאפרת נכנסה בהליכה נחפזת והתחילה לנגב את פני במגבת צוננת.
"בראבו! אני לא יודע אם אתה יכול ליותר מזה" אמר רונן, הבמאי, "אבל למה אתה מתנשף כל כך? אפשר לחשוב שאנחנו בסן פרנסיסקו." אמר ושב לדבר עם הצלם.
נשפתי את האוויר שהיה תקוע בחזי, ולגמתי מבקבוק מים קטן שהונח לצדי.