מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שלישי: הנבדלים – פרק 21

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שלישי: הנבדלים – פרק כ"ז+כ"ח

—
"קדימה!" צועקת צ'יפה.
אני לא צריכה את ההזמנה של צ'יפה כדי להתחיל לרוץ.
"אם את רוצה לצאת מכאן בחיים- עשי כמו שאני אומרת, מובן?" אני פוקדת.
צ'יפה מהנהנת.
"טפסי על גבי!" אני מבקשת, מסובבת את הגב כלפיה ומתכופפת.
היא מהססת ואז אני אומרת ברוגז "טוב, נהניתי, להת…".
היא מטפסת על גבי ומייד אני מתחרטת על הצעתי- למרות שצ'יפה צנומה וקטנה, היא דיי כבדה.
רעש הצעדים המתקרבים יחד עם צעקות הידוד מכיוון תאו של קווין ממריץ אותי לכיוון הנגדי מקולם- אל פנים בית הסוהר.
"שם! מימין!" צ'יפה קוראת ואני ממקדת את מבטי אל הכיוון אליו היא מצביעה- קצה סולם פלדה.
בריצה מהירה אני עוברת יותר מחצי מסדרון בשניות מועטות- עד שאני מרגישה שהרגל שלי דורכת על משהו קטן.
מתג!
מלכודת!
"לעזאזל!" אני קוראת ומקללת בליבי את הנבדלים ואת קווין.
מחכה לגרוע מכל.
חמישה חצים נורים מהקירות- אחד פוגע בכתף הימנית, אחד בברך רגלי השמאלית ואחד מייצר חור בתנוך אוזן שמאל.
צ'יפה קוראת בכאב אבל אין זמן לבירורים ולכן אני ממשיכה לרוץ בזמן שאני מרגישה דם מטפטף ממקומות הפגיעה.
כשאנו מגיעות אני מדריכה את צ'יפה לטפס ראשונה ולאחר מכן אני.
"עצרו!" אני שומעת ומביטה לכיוון ממנו הקול הגיע- ארבעה חיילים.
במצבי לא אוכל להילחם.
כשצ'יפה נעלמת מעיניי אני שועטת למעלה, מטפסת אל הקצה, ובישיבה מפילה בבעיטה את הסולם מאחוריי.
זה בטוח יעכב אותם!
אני מסדירה את נשימתי ואז קמה ואומרת "צ'יפה, הגיע הזמן לזוז".
יד מונחת על כתפי הכואבת וחרב נצמדת לגרוני כשאני שומעת "אני חושב שלא".
אני קופאת, אבל ליבי הולם במהירות.
איש גדול, שרירי, בעל עור שחום, קרחת ושפם וזקן לא מגולחים מתייצב מולי. מדיו הינם דומים למדי שאר החיילים, אך אליהם נוספים שריון ברונזה, חגורה כסופה וחרב פיפיות.
"שלום לך, נבדלת," הוא אומר בשעה שחוקר אותי במבטו. "הבנתי שאת בשליחות רשמית לדבר עם מנהל בית הסוהר של פנמאס. ובכן, הנה אני," הוא שולח את ידו ללחיצה. "שמי הוא היקסוס, ושמך?".
אני לא לוחצת את ידו וגם לא עונה להיקסוס, בין כה וכה בבית הסוהר בפאנמס השמות של האסירים לא נחשבים.
החלק הטוב הוא, שהיקסוס לא יודע שסרינה מחפשת דווקא אותי.
אבל זה בטח רק עניין של זמן עד שידע.
הוא מחזיר את ידו "טוב… קחו את שתיהן לתאים בקומה השביעית".
"ידיים מאחורי הגב, נבדלת" אני שומעת ועושה כמצוותו.
קומה שביעית?!
איך אצא מקומה שביעית?
אחרי שידיי נאזקות אני מסובבת על-ידי החייל שאזק אותי ואני מביטה סביבי.
אני נמצאת באולם עגול עם קירות מסלע ודלת פלדה מסורגת, ברחבי החדר על הרצפה מפוזרים עוד פתחים כמו הפתח בו עלינו צ'יפה ואני.
צ'יפה נמצאת לא רחוק ממני, מצבה כמצבי אך אני מבחינה בפגיעת חץ נוץ בכף ידה.
היא לא תוכל לעבוד ביד הזאתבזמן הקרוב.
מסביב לחדר שמונה חיילים חוץ מהיקסוס והמלווה האישי שלי, כולם חמושים ונראה שמוכנים לכל תרחיש".
"חכה רגע היקסוס," אני קוראת בייאוש בזמן שהחייל מצעיד אותי. "לא תרצה להרוויח כסף?".
"עצור!" פוקד היקסוס והחייל עוצר. "דברי".
אני מנצלת את הכישרון העסקי "זה סכום אדיר מימדים שלא תוכל לסרב לו, היקסוס, תוך מעשה פשוט תוכל לזכות בו".
"אני לא רואה שום ש"ז כדי להשתחד," מרים היקסו את כתפיו "בנוסף, לא אשחרר אתכן גם אם אקבל כסף- את פרצת לבית הסוהר שלי וניסית לשחרר רוצחת, איני נוהג לשחרר פורצים ורוצחים לחופשי".
איפה ליטה לעזאזל?
אחותה בצרות ואני צריכה לעשות את הכול לבד…
"אספר לך עליו," אני אומרת. "אבל למען הביטחון האישי של כולנו- עדיף שרק שלושתינו נישאר כאן, האחרים יכולים להיאבק בך על הפרס".
אני מקווה שכך יקרה- זה ייתן לנו הזדמנות לברוח.
"איך אדע שאתן לא תיאבקו בי כשנהיה לבד?" שואל היקסוס.
לפני שאני משיבה אומרת צ'יפה "קשור אותנו לסלע".
אני נזכרת במשפט 'החמור קופץ בראש'…
היקסוס מהנהן ואנו נקשרות לסלע גדול כששנינו יושבות צמוד אחת לשנייה ולאחר מכן היקסוס מפקד על השאר לצאת והם עושים כדבריו".
"תורך, נבדלת" אומר היקסוס.
"אוקיי," אני מתחילה. "שמעת פעם על היד של מידאס?".
"לא" הוא עונה.
זה ייתן זמן, יופי…
רק שליטה תגיע כבר!
"מלך אחד בשם מידאס הביע משאלה והיא התקיימה – כל מה שהוא נגע בו בעסרת ידו יהפוך לזהב," אני עוצרת כדי לתת להיקסוס להבין לאן אני חותרת "בהתחלה מידאס היה מרוצה מהיכולת הזאת. הוא הפך מספר דברים לזהב, והיה מרוגש מהתעשרותו העתידית! אבל עד מהרה הוא החל להתחרט על המשאלה, מכיוון שלא היה יכול עוד לאכול ולשתות כי המים והאוכל הפכו לזהב!".
"ואז מה הוא עשה?" שואל היקסוס.
אני שומעת דלת נפתחת "כן, מה הוא עשה?".
ליטה!
"אספר לכם את הסוף אחרי שתשחרר אותנו" אני דורשת מהיקסוס.
"מה נראה לך, בחור גדול?" מתקרבת ליטה אל היקסוס ועיניה זוהרות בצבע כתום. "תעשה זאת? בשבילי?".
"כמ… כמובן גבירותיי," קם היקסוס ומשחרר אותנו. "בואו אחריי, אלווה אתכן החוצה".
ליטה מנשקת את הלחי שלו ואומרת "תודה לך, גיבור שלי!".
היקסוס שואף אוויר בגאווה ומפנה את הדרך, לא שם לשמונת החיילים הבוהים באוויר או לסוהרים ולאסירים האחרים הביטים על מעשיו באי הבנה.
כשאנו יוצאות משער הכניסה הראשי אומר היקסוס "אעזוב אתכן עכשיו כי אני צריך להמשיך בעסקיי, אבל לפני כן אני חייב לשמוע את סוף הסיפור".
אני שואפת אוויר "מידאס הביע משאלה נגדית שגם היא התגשמה- ידע כיצד להסיר את הקללה, הוא הבין שעליו לשוט אל הים הגדול- ושם לכרות את כף ידו כך שתגיע למעמקים- וזה עבד!".
"ואיך אוכל להרוויח מזה?" שואל היקסוס במבט חמדני.
"השמועה אומרת שסלע מזהב טהור נוצר בפתאומיות במפרץ מרקלנדס במערב, רק ידו של מידאס יכולה לגרום לזה!" אני אומרת. "אם תגיע לשם ותמצא אותה- תהיה עשיר ביותר!".
"תודה לך, גברתי," הוא קד כלפיי ומושיט לי את חרב הפיפיות "והנה חרבי בתור פיצוי".
אני לוקחת את החרב במהירות לפני שיתחרט והוא מסתובב והולך.
אחרי רגע אני כועסת על עצמי שלא ביקשתי שישחרר אותי מהאזיקים.
נמאס לי מאזיקים!
—
ליטה, צ'יפה ואני הולכות משם במהירות, וכששער בית הסוהר נעלם מעינינו אנו עוצרות ומתנשפות.
ליטה מתעשתת ראשונה ומצביעה על אזיקיה של צ'יפה- הם נפתחים במיידיות ותוך רגע צ'יפה מסתערת עליה ונותנת לה חיבוק דוב ארוך.
החיבוק הזה ארוך יותר מהחיבוק שנתנה לי צ'יפה כששחררתי אותה מהתא- אבל אני לא מקנאת אלא אומרת "אהמ!".
"כן, סליחה" ליטה מתנתקת מצ'יפה ואז מצביעה על אזיקיי- הם נפתחים במיידיות ואני ממששת פקי כפות ידיי ואז בודקת את פצעיי.
המצב… לא גרוע.
ליטה מבחינה בזה ואז בפצעיה של צ'יפה, עוצמת את עיניה ומתחילה להפיץ הילה בצבע כתום סביב.
כשההילה פועת בי אני מרגישה חמימות פנימית, רגיעה ואז גופי מרפא את עצמו!
קסם!
אני שונאת קסמים- אבל הפעם לא מעירה…
לא יורקים לבאר ששותים ממנה.
"מה עכשיו?" שואלת ליטה אחרי שאנו נחות מעט.
"בואו נעוף מכאן! יש מועדון טוב קרוב" אומרת צ'יפה ואז לוחשת "הייתי בו עם האוזן".
"מועדון?" אני מהססת.
"ריקודים" היא מסבירה. "לא ימצאו אותנו".
אני מנידה בראשי לשלילה "סרינה מבקשת פרס כספי לא סביר בתמורה להסגרה שלי. אני לא יכולה להיראות בפומבי".
"אז כאן אנו נפרדות," אומרת צ'יפה בפרצוף מאוכזב. "תודה על הכול!".
פניה של ליטה לא מביעות שום רגש ברגע זה.
אני מהנהנת אליהן ונפרדת מהן ברגשות מעורבים.
בסופו של דבר אני לא באמת יודעת מה קרה עם צ'יפה והאוזן, אבל אני שמחה שאני כבר כמעט לא מעורבת בעניין.
—
אני מכניסה את החרב לחגורה והמעשה נותן לי שוב הרגשה של ביטחון!
בהבטה על התליון אני רואה שהוא מסמן לי שנותרו 12 ימים וגם מורה צפונה.
זה נותן לי הרגשה של עייפות ורעב.
אני מפהקת.
כבר צהריים ולא ישנתי, אכלתי או שתיתי מאז ביתם של ווואבק ודאמפ.
אני חייבת למצוא מקום לנוח ולאכול בו, אם אותקף עכשיו ינצחו אותי בקלות, כן… גם זיק האידיוט מטמריה הבירה.
כמה שאני מתגעגעת הביתה לחיי הישנים…
פונדק הוא הימור מסוכן, אבל במצבי אין לי יותר רעיונות.
בניגוד למועדון– בפונדק, מניסיון, אני יכולה להתחבא.
אני משוטטת ברחובות העיר פאנמס בתקווה להיתקל בפונדק, מי שמביט בי בטח חושב שאני שיכורה כי אני מתנודדת כל הזמן מרוב חולשה.
תוך מספר שעות, כשהשמש מתחילה לשקוע, אני מבחינה בבניין ענקי בנוי אבן שתור ארוך של קהל נכנס אליו.
אני מתקרבת, שלט על חלון אומר 'הברווז הצולע' מתחתיו כתוב תפריט ומחירים.
שורה צבועה בכוכבים על שלט מראה 'כוס בירה ראשונה על חשבון הבית'.
נפלא!
מחוץ לפונדק, נשענים על קיר, בצד, אני מבחינה בשני גברים מדברים-מתווכחים.
עם בגדי הנזירה שלי לא אוכל להיות אנונימית יותר מידי אבל העייפות עומדת להכריע אותי.
אני נעמדת בסוף התור ומתחילה לפנטז על הבירה הראשונה על חשבון הבית, שהיא כנראה גם הבירה האחרונה עבורי.
אסור ליי לאבד את העשתונות, בעיקר לא כשיש לי רק ש"ז אחד שישלם כנראה על חדר עלוב למדי.
מיד כשאני נכנסת ניגשת אליי מלצרית בהירת עור כשבכל אחת מידיה 3 כוסות מלאות בירה.
היא נראית צעירה, אולי בת 20, דקיקה וגבוהה. שיערה שחור ארוך אסוף בצמה, חצאית חומה קצרה מעור כשחגורת פעמונים קשורה אליה, מחוך מהדק את גופה מתחת לחולצה לבנה עם מחשוף.
מסכנה שהיא צריכה ללכת כך בשביל להרוויח.
"שלום!" אומרת המלצרית בחיוך. "ברוכה הבאה ל'ברווז הצולע' של פאנמס! כאן תוכלי לקנות אוכל ולשכור חדר ללילה. כל אחד מהם בנפרד בעלות ש"ז אחד. וכמובן, משקה ראשון על חשבון הבית!".
היא מפנה שולחן ומכינה לי כיסא בשולחן הפנוי היחיד במרכז הפונדק "שמי קייטלין, מה שמך?".
"שלום קייטלין!" אני עונה ומשתדלת שהדאגה שלי לא מופגנת כלפי חוץ.
אאלץ לבחור בין אוכל לחדר, אין לי מספיק ש"ז.
בנוסף, השולחן-יחיד הריק היחיד שהיא יכולה לסדר לי לא מוצא חן בעיניי- הוא מרכזי מידי למישהי שרוצה להיעלם, או באופן כללי לבחורה. בתוך ים השיכורים הזה, אני לא בטוחה שכל העניין יגמר בטוב.
"שמי לונה," אני עונה לה. "ואחרי מסע מפרך, אשמח מאוד לשבת ולטעום מהבירה והאוכל שלכם. אבל, קיימת אפשרות כלשהי לשבת במיקום אחר, שלא ימשוך את תשומת ליבם של הגברים כאן לאישה שנוסעת לבדה?".
אני מאמינה שהיא תבין. ברור שבתור עובדת כאן, היא בטח גם סובלת משילוב גרוע בין גברים לאלכוהול.
היא מהנהנת בהבנה "יש חדר שתייה רק לנשים, אבל אין בו הרבה מקום, אי אפשר לשבת לבד".
"נראה לי שעדיין עדיף בחלק של הנשים" אני עונה לה.
היא מושכת בכתפיים "תרצי משהו נוסף לבירה? אוכל? חדר?".
"אוכל" אני עונה בלי לחשוב פעמיים.
אחר-כך אצא מהעיר ואנסה למצוא מקום כלשהו לישון בו, אוכל טוב קצת יותר קשה להשיג.
היא שולחת יד לקבל ש"ז "תשלום לפני".
כמובן שכך.
אני מחייכת אליה ונותנת לקייטלין את ש"ז האחרון שנשאר לי.
"תודה לך!" היא שמה את ש"ז בפנים חולצתה ואז מצביעה על דלת עץ בצורת U בקצה המרוחק "אגיע מייד".
אני מתקדמת לדלת שעליה הצביעה קייטלין ומרגישה שמסתכלים עליי כשאני עוברת, אך כלום לא קורה.
בצד השני של הדלת אני מגלה חדר אוכל מלא רק בנשים, בר עם ברמנית נמצא בצד.
שולחן מלבני ארוך נמצא לאורך החדר ונשים יושבות על ספסלים מעץ בצדדיו.
כאן אני מרגישה בטוחה יותר- אני אישה בין נשים ולכן לא ישימו ממש לב אליי.
אני מתיישבת על הספסל קרוב לברמנית, מקווה שאף אחד מהנוכחות לא זיהתה אותי בינתיים.
אולי אני פרנואידית, אבל אחרי מה שעברתי עד עכשיו- זה בצדק.
אני ממתינה שמלצרית תיגש אליי, אך במקומה ניגשת הברמנית עצמה.
היא יוצאת מהדלפק ומתקרבת, מניחה כף יד ושמה לב שאני נרתעת ממגע.
"את בסדר?" היא שואלת.
אני סוקרת אותה במבטי ובבהלה אני צועדת שני צעדים לאחור- היא ממש דומה לסרינה, רק גרסה צעירה שלה.
היא אפילו לובשת שמלה ירוקה דומה!
אני מנסה להתעשת, זה בטח רק הדמיון מתעתע בי ועונה "כן" בקצרה.
"המקום שלך נוח?" היא מתעניינת.
"הכי נוח שיכול להיות," אני מנסה להחמיא לה ומסיטה את נושא השיחה. "אז… שילמתי בכניסה לקייטלין על אוכל. מה יש לכם להציע?".
"תלוי," היא פורשת ידיים "את טבעונית, צמחונית או משהו בסגנון?".
"לא" קשה להיות אניני טעם עם עבודה כמו שלי.
"יש לנו עוף בתנור, המבורגר מפנק, צ'יפס, קבב, תפו"א מעושנים… עדיפות למשהו שנכין לך?" היא שואלת בנחמדות.
נחמדות שמזכירה את סרינה.
צאי לי מהראש!
"משהו טוב ומשביע בש"ז אחד," אני מדגישה. "ובירה אחת בבקשה".
"שבי בנוחיות ויבואו אלייך עוד מעט" אומרת הברמנית והולכת.
אני מהנהנת, מתיישבת ובוחנת את החדר- המוני נשים בגילאים וגזעים שונים שיושבות בצפיפות, לא ממש שמות, לב אליי שמדברות על הא ועל דא.
אני מקשיבה לשתי שיחות- לוחמת אנושית היושבת בצד הימני שלי שמדברת על איזה קרב וגובלינית היושבת בצד השמאלי שלי שמספרת שהיא בדרך הביתה אל השבט שלה.
אני מחזירה את מבטי אל השולחן שלי ונושמת נשימה עמוקה. הלחץ שלי מבליט אותי בין הנשים האלה.
המצב שלי מתדרדר- יצאתי למסע התאבדות שהוא גם הזדמנות חיי לחופש, מייד נמכרתי להאוזן האיום ורודף הבצע, החברה היחידה שמצאתי אצלו בגדה בי ומסרה אותי לסרינה העוצמתית, שעכשיו יודעת את שמי האמיתי ודולקת אחריי בכל מקום ואני מבזבזת את הזמן הקצוב שיש בעזרה לנבדלים בפריצה לבתי סוהר ומילוט רוצחת.
המשימה שלי אבודה מראש…
—
קייטלין מגיעה עם ההזמנה, מניחה על השולחן ופונה אליי "הכול בסדר?".
"הכל מעולה בינתיים" אני עונה בחיוך.
"מישהו מתעלל בך?" היא לוחשת. "את בורחת ממישהו?".
גם היא קוראת מחשבות?
"איך את יודעת?" אני שואלת.
"כל ההתנהגות שלך משדרת את זה" מסבירה קייטלין.
אני מחייכת מסיבה שלא מובנת לי ואומרת בנימת עצב "אני בורחת ממישהו עם הרבה יותר מידיי ידיים, עיניים ואוזניים".
"קריפי…" היא אומרת. "אני יכולה לעזור איכשהו?".
"כנראה שלא," אני עונה בכנות. "אני רק אוכל מהר ואצא מכאן" ומתחילה לעשות כך.
מנסה למתן את הקצב למרות הרעב והלחץ.
קייטלין מושכת בכתפיים והולכת.
—
"לא יכולתי שלא לשמוע," אומרת הלוחמת שיושבת לצידי בזמן שאני אוכלת. "אשמח לסייע".
אני עוצרת וסוקרת אותה במבטי.
היא גבוהה, חסונה, שרירית, בעלת שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות.
היא לבושה בשריון ברזל שעליו מעיל פרווה מחיה כלשהי ומכנסי עור שחגורים בחגורה עם נדן לחרב גדולה.
נראה שיש לה קצת ניסיון.
"איך?" אני לא יכולה להכחיש את השיחה שהתנהלה ביני לבין קייטלין.
"החרב שלי תחסל כל מפלצת," מצביעה על הגובלינית. "שמי פיליס, אני פלדינית צדק. ואת?"
"אם תצליחי להתקרב לאותה מפלצת," אני רוטנת. "אני לונה," אני אומרת ולא מוסיפה.
פלדינים, עוד דבר טיפשי בטמריה.
אנשים שרוצים לעשות צדק בעולם ומחסלים בשם הצדק כל מה שזז.
העניין הוא- שכל פלדיני חושב שמשהו אחר הוא הצדק, כך שאף פעם לא יהיה צדק!
מי המציא את השטות הזאת?
שהפלידינית הזאת תסיק מה שהיא רוצה מהלבוש וההתנהגות שלי…
"מי זאת המפלצת הזאת שמעזה לאיים על נבדלת?" היא שואלת.
"מפלצת מהסוג הגרוע ביותר" אני אומרת בכנות.
"מה שמה?" עכשיו פיליס נראית ממש להוטה.
אני מנידה בראשי לשלילה "לצורך שמירה על הביטחון האישי שלי, לא אחלוק איתך את המידע הזה"ץ
"אבל אני רוצה לעזור לך," היא דופקת על השולחן. "חייב להיות צדק בעולם- התנכלות לנבדלים זה לא צדק!".
"תוכלי להאמין לי שהמפלצת הזאת יכולה לגרום לך ברגע להחליף נאמנויות?" אני שואלת.
"תלוי- אם הצדק יהיה בעדה" מסבירה פיליס.
"סביר להניח שהיא תצליח להציג את הסיפור כך שהצדק יהיה בעדה" אני נאנחת. היא כבר עשתה את זה לפחות פעמיים, לפי הספירה שלי.
פתאום פיליס תופסת בזרועי וחרבה נצמדת לגרוני ברגע "אז אני מצטערת להגיד שאני צריכה להביא אותך אליה למשפט צדק" היא מכריזה "בואי איתי החוצה בשקט".
"והנה ההוכחה לכך שגם הצדק לא חסין מפני טעויות" אני אומרת באכזבה.
אני הולכת לתבוע את מי שהבציא את הרעיון של הפלדינים!
—
אני יוצאת מחדר האוכל של הנשים עם פיליס והיא לא מרפה מידי.
אם העניין יתפתח לכדי צחצוח חרבות- אני מעדיפה כמה שיותר מרחב תמרון.
קייטלין מביטה בשתינו עומדות לצאת מהפונדק וקוראת אליי "תחזרי היום?".
"מקווה שכן!" אני קוראת בחזרה ומנסה להעניק תחושת דחיפות לקול שלי.
עייני כמעט יוצאות מחוריהן בעודי בוהה בקייטלין בתקווה שתבין שהידיים, העיניים והאוזניים של הרודף אחריי הגיעו אליי.
במקביל, אני מתחילה לתהות לאיזו מפלצת תיקח אותי הלוחמת למשפט צדק, לא אמרתי לפיליס את שמה או תיאורה של סרינה.
פיליס לוקחת אותי למרכז רחוב בעיר פאנמס מרחק של כמה דקות מהפונדק ואני לא מתנגדת כדי לשמור את הכוח שלי.
פוליס שולפת את חרבה "ספרי לי הכול-או שאשפוט אותך בעצמי!".
כבר לילה, אין לי זמן וכוח לחקירות ואני מקללת בליבי כל פלדין באשר הוא.
אני מוכנה עם ידי על ניצב החרב שלי "איש אחד חטף אותי והכריח אותי להעמיד פנים שאני משהו שאני לא, כדי שהוא יצליח להשיג משהו. המפלצת שממנה הוא רצה להשיג את המשהו עלתה על התוכנית והתחילה לשטוף לי את המוח תוך כדי עינויים. כדי לברוח ממנה, נאלצתי להקשיב לקוסם מפוקפק ולגנוב מהמפלצת משהו ולהביא קוסם. זה עבד, אבל עכשיו המפלצת רודפת אחריי. מובן?" אני יודעת שכנראה שלא, אבל זה הכי הרבה פרטים שאני מוכנה לתת.
"ומה שם המפלצת?" נראה שפיליס מתחילה להאמין לי.
אני מרשה לעצמי להסתכן "סרינה".
פתאום אני שומעת קול השתנקות מאחוריי "מה?!".
פיליס ואני מסתובבות לאחור ומבחינות בקייטלין שכנראה עקבה אחרינו "איך את מעזה לקרוא כך לגבירה סרינה החסודה ולהעליל עליה כאלה עלילות שווא! היא הצילה את הפונדק- בעיקר את הנשים בו, לא פעם, מכל מיני פשיטות וגזלנים".
החרב של פיליס מתקרבת אליי מאוד אך אני עדיין לא תוקפת.
"בני אדם הם יצורים מורכבים" אני טוענת.
בהחלט ייתכן שהיא הגנה על נשות הפונדק, אבל המעשים שלה לא הופכים אותה לצחה כשלג.
פיליס מצהירה "בגלל זה תבואי איתי אליה לבירור, אם יש לך כבוד– עזבי את החרב," ואז מוסיפה "אם הצדק איתך אגן עלייך".
"איך תוכלי לשפוט בצדק?" אני שואלת בלעג קל. "תאלצי להחליט למי את מאמינה ונקודת המבט שלך על הצדק תיווצר בהתאם לפרספקטיבה".
"אני מבינה נפשות של בני אדם, יש לי ניסיון רב בתור פלדינית" היא מסבירה.
"אם כך, 'פ-ל-ד-י-נ-י-ת'," אני אומרת באיטיות ובנימה מזלזלת את המילה האחרונה. "תני לי לשאול אותך קודם משהו- שמעת את דבריי ואת דבריה של קייטלין. האם דעתך כבר מוטה לצד זה או אחר?".
"לצד של סרינה, מי שזאת לא תהיה, כי אני סומכת על קייטלין- אם היא בצד שלה אז גם אני," היא אומרת ואז מוסיפה במהירות "אבל אין לי החלטה מכרעת עדיין".
"אז מה הטעם בכלל?" אני שואלת אותה.
"הטעם הוא שאני מאנינה גם לך, כי את נראית ממש מפוחדת בפונדק" היא מנסה להביע מבט.
"יש לי סיבה לחשוש ממנה ואני לא הולכת ליפול לידיה שוב!" אני כמעט צועקת, שולפת את חרבי ומסתערת על פיליס.
פלדינית מול גנבת- בקרב חרב אל חרב הזה אני צריכה מזל כדי לצאת חיה!
פיליס מניפה את חרבה ומכה בתנועה סיבובית של סליל בנסיון לפגוע בי פגיעה קטנה.
אני מתחמקת בקושי, מכשילה את רגליה ומצליחה להפיל אותה.
החבטה גורמת לה לשמוט את החרב והשריון הכבד מקשה עליה לקום.
אני בועטת בחרב של פיליס למרחק, עומדת מעל הלוחמת בפרצוף זועם וחרבי מוטה כלפי גרונה- אך אני לא פוגעת בה.
יש לי כבר מספיק אויבים, אני לא רוצה ליצור עוד אחת.
"אתן לא תעקבו אחרי, שתיכן, מובן?!" אני מחכה לתשובותיהן של קייטלין ופיליס.
"אני לוחמת צדק עם כבוד!" משיבה-מכריזה פיליס. "שפטתי אותך בלי ראיות וניצחת אותי בקרב- לא ארדוף אחרייך"
אני מחכה לתשובתה של קייטלין אבל שום קול לא מגיע מכיוונה.
מכיוון שכך, אני מעיפה מבט ומבחינה בקייטלין רצה משם לכיוון הפונדק.
לעזאזל!
עם קייטלין לבדה אצליח להתמודד, אבל לא עם לא תגבורת שהיא עלולה להביא!
אני הולכת משם, משאירה את פיליס ללא פגע ומחפשת מקום למנוחה.
—
למזלי הטוב אני מוצאת מקום שעונה על דרישות לשינה נורמאלית תוך שעתיים- גומחה אפלה מאחורי בניין הרוס בקצה הצפוני של העיר.
אני מצטנפת לתנוחה עוברית ומביטה על התליון- 'עוד 11 ימים' והחץ פונה לכיוון צפון מזרח.
המטרה הראשונה שלי היא למצוא בגדים אחרים, כאלה שלא יבלטו כמו התלבושת של הנבדלים.
המטרה השנייה שלי היא ליש…
אני מפהקת ומתחילה לשקוע בשינה.
שהדאגות יישארו למחר!

—————————————————–

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בספר רביעי (!!!) – "הפושעים" בפרק 22

מסעות בטמריה/ספר רביעי: הפושעים– פרק ל"א