תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק שביעי
הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!
7. התפכחות.
בני האדם הם יצורים המחפשים ביטחון. אחרי שהשיגו את שביקשו כדי שיוכלו להבטיח את הישרדותם הם ישחררו בהדרגה את הכבלים המעכבים אותם וישאפו לצמוח ולגדול. הם יחפשו פרנסה טובה ובהדרגה זו תהפוך לקריירה מספקת הם ירצו בית שייתן להם קורת גג ואז יקשטו וייעצבו אותו על פי מיטב האופנה העכשווית. הם יצטרכו בגדים שיחממו ויכסו אותם ואז יוסיפו גם פרווה ותכשיטים. הם רוצים בן זוג לאהוב ואז ילד וילדה ואולי עוד אחד ועוד אחת עד שתהיה להם משפחה גדולה.
כאלה אנחנו. באופן לא מפתיע משחר ההיסטוריה האנושית אנחנו צדים ומלקטים את חיינו בהצלחה לא מבוטלת. ולראייה, הביטו בתרבות הנפלאה שקמה וצמחה לה מתוך יצר ההישרדות והליקוט המתמיד. ראו את הבניינים הגדולים, האומנות המרשימה, האוכל המזין והמענג, הערים הבצורות, הצבאות האדירים. תראו כמה גדולים נעשינו.
שוכחים, במקרה או בכוונה, את המונומנטים המפלצתיים שהותירו מאחוריהן תרבויות עבר שביקשו לעצמן יותר ממה שיכלו להכיל.
ה"פונקטום קאקום – הכתם העיוור" הוא הכשל שלנו לראות את כל התמונה, בכל מצב ובכל זמן. עקב אכילס של בני האנוש בכלל ושל קהילה במנוסה תמידית בפרט. מתבצרים בהווה הטוב, המזמין והמחבק ומתעלמים מנוריות האזהרה. מפספסים את הנקודה השחורה הזאת שבה הצללים מתגנבים ומתכוננים ליום שבו יערימו עלינו ויובילנו למפלה המפוארת לא פחות.
אבא ישב על ספה מאולתרת, כיסא ושמיכת צמר עבה, שארגנו עבורו בחדר המשפחה, וליאונה בזרועותיו. שר לה שיר ביידיש, שפה שלא הרבה להשתמש בה. התינוקת הייתה הנחמה היחידה בעולם שבגד והתהפך עליו. רופא קהילה מכובד, שתמיד ידע להרגיע את מטופליו, היה חסר אונים כעת אל מול מפלצת שהייתה התגלמות הרוע.
הוא מיעט לצאת מן הבית אחרי הרצח של ליאו, בלילה שקיבל את השם המכובס " ליל הבדולח". הוא כבר לא חשב שזו רעה חולפת ושכל מה שהיה עלינו לעשות הוא להמתין בסבלנות שהגל יעבור ולהתעשתות. גם כשהחלטנו, כל שאר בני המשפחה האחרים, שאין ברירה וחייבים לעזוב את גרמניה, עמוק בלב הוא עדיין רצה להאמין שהמדינה שנולד, גדל וחי בה הייתה במן סוג של התמוטטות עצבים והייתה זקוקה לתרופה שתרגיע את המצב. אבל הכתם העיוור – הפונקטום קאקום שלו, מנע ממנו מלראות את המציאות כפי שהיא – הם פשוט לא רצו אותו שם. מבחינתם הוא היה סוג של עלוקה שממאנת להתנתק ולכן כל האמצעים יהיו כשרים כדי לכתום את הכבלים המחברים. זו הייתה המציאות.
לגבי כל שאר בני המשפחה, ניסינו לזרז עד כמה שניתן את המנוסה שלנו ממה שכבר היה ברור כביצה טובענית עבור היהודים.
שכנה סיפרה שיהודים שמסרבים לעזוב או מתמהמהים בעזיבתם, נתפסים על ידי השלטונות מואשמים באשמות שווא של בגידה, נשפטים ונשלחים למחנות ריכוז בפרבריה של ברלין. חלקם משוחררים היישר לגבולות המדינה ללא כל אמצעי, כסף, בגדים, או מזון שיאפשרו להם לשרוד – כאילו גזרו עליהם מיתה בייסורים מתמשכים. והזוועות הן גדולות יותר מכיוון שהתנאים במחנה אינם טובים. היא שמעה על קרובת משפחה שרגלה נשברה במהלך מעצרה, ועקב חוסר טיפול הפצע הזדהם. כיוון שהיוותה נטל פשוט ירו בה.
רוב הזמן, ניסינו להתרכז באריזה וגיוס המסמכים לעזיבה, בליאונה התינוקת ובחיים החדשים שנתחיל. העדפנו לדבר כמה שפחות, לא משנה אם הוא יהודי או לא, מפחד שהאנשים שנדבר אתם יהיו משתפי פעולה עם המשטר הנאצי ומי יודע מה יקרה לנו או לתוכניות שלנו.
בלילה האחרון בברלין לפני היציאה שלנו לתחנת המעבר לארצות הברית, צרפת, נשמעה דפיקה חרישית בדלת. השעה הייתה כבר אחרי חצות.
"מי זה יכול להיות?" אמא ואבא התעוררו בבהלה גדולה.
אני הייתי ערה ושמרתי על ליאונה, מפחדת שיאונה לה משהו רע בשעות האחרונות שלנו על האדמה הארורה הזו.
עד שאמא הגיעה לדלת נשמעו הדפיקות עוד פעמיים.
סיבוב המפתח בתוך חור המנעול נשמע והדלת נפתחה. הייתי בטוחה שחוליגנים גרמנים יתפרצו לביתנו שוב, מי יודע מה יעשו הפעם, אולי יבחרו בן משפחה נוסף לסיים את חייו העלובים.
נעמדתי מאחורי הדלת מקשיבה לרחשים מאחוריה, אולם אחרי כחצי דקה שבה לא נשמעו צעקות או איומים חזרתי לשבת לצד מיטתה של ליאונה.
לפתע, נפתחה הדלת ואמא עמדה בפתחה.
"יש לך אורח" היא אמרה בשקט.
הפתעתי הייתה כה רבה כשראיתי אותו נכנס לחדר של הילדה.
זה היה הנס.
"שרלוט שלום" הוא אמר חרישית והרכין את ראשו.
נותרתי ישובה. אור מנורת הלילה היה רך ומבטי הנוקשה עד לפני כמה רגעים התרכך יחד אתו בלי שהייתה לי שליטה על כך. ככל הנראה בהשפעת ההורמונים שהופרשו לאחר הלידה.
"מה שלומך הנס?" אמרתי ברוך.
"שמעתי שאתם עוזבים מחר" הוא אמר.
"מאיפה אתה יודע?" נלחצתי לפתע שמא מישהו יפגע בתוכניות שלנו.
"אל תדאגי. לאבא שלי יש חבר במועצת העיר וכל היהודים שביקשו היתרים לעזוב רשומים אצלו. הוא סיפר לו שגם אתם עוזבים."
נשפתי אוויר החוצה כדי להירגע.
"שרלוט אני כל כך מצטער על מה שקרה בינינו ושכך הדברים הסתיימו. אני יודע שלא הייתי הגבר שחשבת שאהיה. גבר אמיץ שישמור עליך ועל משפחתך. שלא יוותר עליך ועל.." הוא הביט לעבר התינוקת מבין שאינו יודע את שמה.
ליאונה" השלמתי את המשפט עבורו.
"ליאונה" הוא חזר על השם בוחן אותו על שפתיו, על לשונו.
"שרלוט לא הפסקתי לאהוב אותך ואני לא חושב שעובדת היותך יהודייה משפיעה עליך והופכת אותך לבן אדם פחות טוב. אבל אני לא יכול להתנגד למשפחה שלי שחברה במפלגה הנאצית. היית צריכה לשמוע את האיומים שהם ספגו שנודע באחת הישיבות שבנם נשוי ליהודייה" הוא בכה חרישית.
הנס ירד על ברכיו והישיר את מבטו אל עיני בעודי יושבת ליד מיטתה של התינוקת שלי. הוא אחז בידיו את שתי ידיי ואז קירב אותן לשפתיו ונשק להן.
למרות ניסיונותיי לשמור על מרחק, לא עמדתי בפיתוי וחיבקתי את הגרמני היפה שלי שכנראה לא אראה יותר לעולם אחרי הלילה הזה.
ישבנו חבוקים כך כמה דקות הוא על ברכיו ואני ישובה על המיטה, בוכים על המציאות שנכפתה עלינו.
"אני יכול להביט בתינוקת שלי?" הוא שאל והפחדים הגדולים ניכרו בפניו.
"כן הנס, בוא. תראה את ליאונה הבת שלך. היא דומה לך מאוד" אמרתי, גאה בבתי.
שנינו התרוממנו ונעמדנו סביב עריסתה בזמן שהיא ישנה שנת ישרים לא מודעת לכל מה שמתחולל בעולם ברגע זה ממש. הבטנו בה באהבה והנס גמע את מראיה כמה שרק יכול היה בזמן המועט שהועמד לרשותו.
"שרלוט תשמרי על עצמך ועליה" עיניו התחננו ממש, בעומדו לצד המיטה שחלקנו שתינו.
"אעשה כל שרק אוכל" הבטחתי באמונה שלמה.
אני לא יודעת כמה זמן עוד שהינו במצב הבלתי אפשרי הזה. ידעתי רק שאני חייבת לתת לו הזדמנות להיפרד מבתו.
"אני חייב ללכת עכשיו" הנס התנתק בעל כורחו מילדתו ולפני שיצא מן החדר מסר לי מעטפה חתומה.
"יש שם כסף ומכתב. אני סומך עליך שתשתמשי בהם בתבונה."
הנס פתח את הדלת כדי לעזוב ואני חשתי את רגלי מתמוטטות תחתיי.
איך מצאתי את הכוח לרוץ אליו ולחבקו בפעם האחרונה איני יודעת, אבל משחיבקתי אותו אזרתי אומץ לנשקו והוא אימץ אותי אליו בעדינות. נדמה היה לי כאילו נשיקתנו נמשכה נצח, אם כי בפועל אלה היו רק כמה שניות. זו הייתה נשיקה מפוכחת, מלאת כאב אבל גם מלאה באהבה רבה שהייתה לנו אחד כלפי השנייה וכעת גם כלפי ליאונה.
תגובות (0)