תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק חמישי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

5. מחזוריות.

לפעמים נדמה שהחודשים עוברים מהר יותר מהימים. חמישה חודשים חלפו מאז היום הארור ההוא שבו כל חיי התפרקו. לצערי הרב, ולא שיכולתי להודות בפה מלא, בטח לא מול אבא ואמא, יצחק ויוזף צדקו לגבי קריאת המציאות שלהם. החיים בגרמניה הלכו ונעשו קשים יותר ויותר ככל שנקפו הימים, עבור מי שאינם גרמנים גזעיים. קשה היה להזדהות כיהודי, להתפרנס, להרגיש ביטחון בעת הליכה ברחוב, לגדל ילדים, לחיות.
השלמתי כבר עם העובדה שבית הקפה 'שרלוט' לא יהיה שלי שוב לעולם. במשך שבועות רבים הייתי עוברת על פני חלונות הוויטרינה החשוכה, מתבוננת פנימה ומדמיינת את עצמי מעבר לדלפק, מגישה קפה ללקוחות שלי יהודים ולא יהודים.
להרגשת ההחמצה והצער, נוספו גם בחילות בוקר קבועות שתחילה לא הבנתי את פשרן אולם בתוך מספר שבועות מועט, העידו כי זרע נטמן בבטני והוא גדל ומתפתח למרות המצב מחוץ לרחם. אמא אמרה כשהבטן תצא ממש, לא כדאי שאמשיך להסתובב בחוץ מחשש לחיי ולחיי עוברי. אישה יהודייה בהריון מהווה סוג של התרסה כנגד השלטונות והמצב.
לאן הגענו אם אישה בהריון מהווה אקט של מחאה? אבל הבנתי היטב את כוונתה במיוחד לאור זה שהאב הוא גרמני לא יהודי.
בוקר אחד, כשבטני עוד לא בלטה באופן מיוחד, אולי חוץ מלחדי העין, או למי שמכיר אותי היטב וראה אותי על בסיס יומיומי, יצאתי לטיול רגלי שהוביל אותי, כרגיל, אל בית הקפה שלי. להפתעתי הרבה, בית הקפה היה פתוח ופעיל. מתי הספיקו למכור אותו ולארגן אותו מחדש כך שיהיה ראוי לקבלת לקוחות? מוחי קדח וחמתי בערה. אמנם לא הסתובבתי באזור כמה ימים, בגלל בדיקות שהייתי חייבת לעבור ובגינן נאלצתי לנסוע לפרנקפורט לרופא נשים יהודי שהיה חבר טוב של אבא, אולם כדי למכור את בית הקפה הנס היה צריך לפרסם מודעה, אולי אפילו לעדכן אותי.
עצרתי מול הכניסה. אנשים ישבו בשולחנות העגולים, מכוסי המפה ומקושטי האגרטלים והפרחים הצהובים. הם ישבו בתוך בית הקפה וניהלו את שיחותיהם הפרטיות והחשובות קצת יותר או פחות, כמו שהיה תמיד. הם היו נקיים ולבושים בהידור, שותים את כוס הקפה בנימוס, אוכלים את השטרודל או עוגיות החמאה וניכר עליהם שלא הייתה להם כל דאגה. הכול חזר למקומו חוץ ממני.
הנס הגיח מאחורי הדלפק, מחזיק מגש עמוס כוסות וצלחות עם עוגות וחילק את הכיבוד לאנשים שישבו בשולחן במרכז החדר.
ההלם שחשתי היה עצום.
איך זה יכול להיות?
אולי לא יכולנו לחיות ביחד, אבל מן הראוי היה שיספר לי על תוכניותיו להמשך. אולי ייקנה ממני את חלקי בעסק וכך יסייע לכלכלה ולרווחת אלו שהיו פעם חלק ממשפחתו.
עמדתי כך עוד מספר שניות, בטרם התאוששתי והחלטתי להתעמת עם הנס בתוך בית הקפה שהיה פעם שייך גם לי.
נכנסתי פנימה בצעדים בוטחים, ראשים הסתובבו כאשר קלטו מי היא הדמות הנכנסת בדרמטיות אל תוך טריטוריה שנכבשה ממנה.
הנס שעמד בגבו אליי בזמן שהכין את האספרסו הקצר, הסתובב מידית כשאחד העובדים המסורים שלנו, בחור שקט בשם פרנץ, לחש לו משהו באוזנו. אני מניחה שזה היה משהו בסגנון , 'צרות' וגם 'המשטרה לא תראה זאת בעין יפה ועלולה לסגור אותנו שוב'.
הנס הסתובב בזהירות, הניח את כוס הקפה שהחזיק בידו על הדלפק והנהן בראשו בקצב קבוע כדי להפנט את החיה המסוכנת שניצבה מולו.
"שרלוט, מה את עושה כאן?" הנס אמר בשקט.
"באתי לראות, מה שלום בית הקפה שלי. אני רואה שאתה מטפל בו היטב. יפה מצידך" אמרתי מחקה את קולו השקט.
"את לא יכולה להיות פה" הנס הרים את קולו מעט והאנשים בשולחן הקרוב הטו מעט את אוזנם כדי לקלוט את תוכן השיחה ביננו.
"בטח שאני יכולה להיות כאן. זה בית הקפה שהקמתי בשתי ידיי יחד אתך כשעוד היינו נשואים מהכסף שאבא שלי נתן לנו" מבטי היה קפוא.
"בואי נצא מחוץ לבית הקפה כדי שנוכל לדבר בשקט" הנס אמר ואחז במרפקי מושך אותי ספק ברגישות ספק בנחישות ואני לא ניסיתי להתנגד אם כי חשתי סחרחורת קלה ולכן לצופה מן הצד נדמה היה שאני נגררת על ידו.
"שרלוט אני לא רוצה לפגוע בך אבל את לא יכולה לבוא יותר וזה לא בית הקפה שלך. זהו החוק" לא היה שום רגש בקולו.
"וואו הנס כל הכבוד…" נאלצתי לעצור את דיבורי כדי לקחת אוויר "את חושבת שאת מכירה בן אדם, חבר, בעל אבל אז מתגלה פרצופו האמיתי."
"מה רצית שאעשה, זאת הייתה גם הפרנסה שלי. חבר מועצת העיר, רולף שילד, הגיע אל בית הורי וביקש לדבר איתי. הוא הסביר שכל רכוש של יהודי שמוחרם נכנס למן מאגר כזה של האוצר העירוני ומחולק מחדש לגרמנים. היות שאני הייתי הבעלים החוקי של בית הקפה, הוא יוכל לדאוג לכך שאקבל את בית הקפה אליי לבעלות בלעדית".
"הסתדרת" מחאתי כפיים "לא חשבת אולי לעדכן אותי?" הרמתי את קולי בכעס.
"למען האמת התלבטתי לא מעט מה הכי נכון לעשות. אבל היות שנפרדנו ואיננו יכולים להיות ביחד בגלל אה…"הוא קצת התמהמה בסיום משפטו " שאת יהודייה, החלטתי לבסוף לא ליצור קשר ולהמשיך להפעיל את "שרלוט"."
"לא הייתה לך בעיה עם זה שאני יהודייה שהתחתנת איתי, זיינת אותי, קיבלת ממני כסף ועבדת בזכותו?" הרגשתי את הכעס מבעבע ומתעצם.
"אני מציע לך להירגע" הנס אמר בקרירות "לא כדאי לך לעשות עניין מזה. זה המצב שלכם עכשיו ועדיף לך לא להסתבך עם הרשויות."
רציתי להמשיך לענות, אבל הבנתי שהאדם מולי, הוא אדם אחר, שונה מזה שאהבתי ואין טעם להמשיך להוכיח אותו. זה חסר תועלת.
עמדנו אחד מול השנייה כמה שניות ואז הנס נזכר במשהו, נכנס לבית הקפה ויצא שוב אחרי כדקה עם חתיכת נייר מקופלת בידו.
היה נדמה לי שהוא מתלבט עם עצמו מהי הדרך הנכונה לביצוע הפעולה, בטרם הכריע על האופן והגיש לי אותה בשתיקה.
הדף היה מקופל. זה היה מסמך רשמי של עיריית ברלין שהודיע במילים ספורות וקרות על ביטול נישואיו של הנס וילהלם ליהודייה שרלוט זיידמן. בתחתית המכתב הייתה חותמת של המפלגה הנאצית.
בחילה קשה אחזה בי, הסתובבתי הצידה והתכופפתי להקיא.
חשתי הקלה מסוימת לאחר מכן שהזדקפתי בחזרה.
במקום אחר, בזמן אחר, הנס היה מתכופף יחד איתי כדי לתמוך בי, אלא שהפעם הוא נותר עומד בלא מעש.
"תוכל להביא לי מפית וכוס מים?" נאלצתי לבקש.
הוא הלך בלי לומר מילה וחזר עם מפית וכוס מים.
ניגבתי את פניי, ושתיתי את המים אוחזת בבטני.
הנס הביט היישר לתוך עיניי, מבין את המשמעות ומחבר את כל הנקודות. החיוורון שלי, הבחילה, הבטן המבצבצת.
החזרתי להנס את הכוס וביני לביני הבנתי שאני נפרדת סופית "להתראות הנס" אמרתי והסתובבתי ללכת, כשלפתע הנס אחז בקצות אצבעותיי ולחש לי "אני מצטער שרלוט."
סערת הנפש השתקפה בעיני האגמים הכחולים שלו הוא לא ידע כיצד להגיב למידע החדש והמאוד משמעותי מבחינתו אבל זה לא עניין אותי יותר. הנס נותר נטוע במקומו ואני התרחקתי משם מבלי להביט לאחור אפילו פעם אחת.